המלים לעולם אינן טועות.

כן, אינן טועות, אינן טועות. אבל משתרמטות חופשי, מתעגבבות. מזדיינות. משכירות עצמן לאחרים ללא תשלום. הושט היד וגע בן. רק בא האדום המזוקן עם הזקן הלבן, ממלמל הו, הו, הו, רוצה להחזיר, רוצה לקחת, רוצה להפוך, מייד הן נכנעות, מספקות לו חרוזים שקולים למיטיבי לכת, על עץ קטן שעמד בשלכת.

הן אומרות בעצמן: "טעות סליחה".

כן, להתנצל הן יודעות, להתחרט, להבטיח לעולם לא עוד, למלמל ביטויים נשגבים על מצדה ששנית. אבל רק בא האיש מטעם ואומר להן לא, לא ככה תהיו. כך הייתן עד עכשיו. אבל עכשיו אני באתי, ודגל המהפכה בידי. וכעת, היו רדיקליות. נפנפו לשלום לעורכים הלשוניים, חזרו אל מקורותיכן, אל עמעמי הסביבה. רקדו את הריקוד הקטן שלכן, הוכיחו לכולם כי אתן אלף לילה ולילה, מגדה הקטנה עם אלפיים הצעיפים. הופ הופ, או הו הו, ומייד הן שם, עומדות הכן וכפות תמרים קטנות בידיהן, משיבות רוח על הבא להינפש בצל האפשרויות הבלתי מוגבלות.

רק בהן צועקים: "אני אילמת".

כן, לצעוק הן יודעות. לשפוך על ראשך קיתון של צוננין. כיוון שבאת, מייד נתגבה ליבן והן עושות בך כבשלהן. משפריצות עליך מטאפורות. ומתהלכות כמליצות הלוך וטפוף. רק שקט באת לבקש, מעט שלווה, בית חם ואהוב. אבל הן, מייד מזדרות, מחפשות מקלט אצל אחיותיהן הלועזיות. רצית וידוי קטן על אהבה של אישה, וקיבלת נאום ארוך עליהן ועל גופן, על הקרסת הדיכוטומיה, על הרה סיגניפיקציה של הסנס ועל ההיברידיות של הסלף.

רק בהן מתייפחים: "אני לא בוכה!