12 דקות – הזכות לטעות

הערב הראשון בסדרת 12 דקות, ערבי ההרצאות של ההם, התקיים כבר לפני חודשים מספר כחודש במכללת עלמא, והיה מוצלח מאד. בשל אילוצי דיגיטציה ועצלות, דחינו את ההעלאה של הווידיאו עד עכשיו, אבל הנה הוא, במלוא הדרו. איתמר שאלתיאל, האיש שהקים את הבלוג הזה, כמו גם את מעקב הדרדרות הדמוקרטיה המפורט בהסטוריה, ומהצד נותן עצות לאקטיביסטים, מדבר על הזכות לטעות, ועל חשיבותה במרחב התרבותי שלנו

את ההרצאה אפשר לראות באתר של 12 דקות: הזכות לטעות.

12 דקות מספר 2

אני גאה מאד ומתרגשת להודיע ×›×™ הערב השני של 12 דקות ייערך ב-27 ביולי בשעה 19:00 במכללת מנשר, רחוב דוד חכמי 18 בתל אביב. בערב ירצו שישה מרצים על נושאים הקרובים לליבם, וכל אחד מהם ידבר 12 דקות לכל יותר. הערב נערך בשיתוף עם מכללת  מנשר והכניסה אליו היא בחינם.

מי ומה:

  • הילה מאיר, שהמקצוע המגניב שלה הוא מעצבת ומתכננת תאורה, והיא גם שותפה במשרד לתכנון תאורה אדריכלית RTLD, תספר קצת על מה ×–×” בכלל תכנון תאורה ועל איך תכנון תאורה נכון הוא בעצם פיסול באור.
  • מיטל שרון, שזו אני, תספר קצת על היומיום של אדם שמנסה לא להזיק, על איך היומיום ×”×–×”, על שלל הבחירות האידיאולוגיות שלו, עלול לגרום לאותו אדם להפוך למשוגע, ועל דרך קטנה, אולי יעילה, שבה אפשר להימלט מהשיגעון
  • זיו פוגטש, מאלף מחשבים, ידבר על מאשינימה, מאיפה היא באה, מה ×–×” בכלל, לאן היא הולכת, ואיך כל אחד מאיתנו יכול לעשות אותה בבית
  • שחר אבן דר מאנדל, שהוא ד"ר לפיזיקה, כמו שכל האימהות רוצות, יחלוק מחשבות על בואו המאוחר של המודרניזם למטבח, ויתחיל בספר הבישול השאפתני – The Modernist Cuisine, שיצא לאור לפני חודשים אחדים
  • דפנה לב, שיודעת כל כך הרבה על בעלי חיים ומיניות עד שהיא יכולה לספר לכם אפילו מה עושי קופי הבונובו לפני האוכל, תדבר על תפיסות שונות של מיניות וזוגיות כפי שהן משתקפות בספרי הביולוגיה לאורך השנים
  • רוני סומק, אביר השירים המדוייקים, ידבר על הירח בשירה לפני ואחרי הנחיתה על הירח. ועל מה שקרה לשירה מאז.

 

לדעת לצחוק, לדעת גם לא

הלינק הראשון היה סרטון מרמאללה. בחצר של גלריית האמנות הבינלאומית בפלסטין ישב סלבוי ז'יז'ק ודיבר עם שלושה-ארבעה פלסטינים (אולי דמויות מוכרות במאבק הלא-אלים) על יוזמת העברת תמונה של פיקאסו למוזיאון בעיר. בשיחה עולים היבטים שונים של הפרויקט, חיוביים ושליליים, ורוב הזמן ז'יז'ק מדבר ושומעיו מהנהנים או מביעים הסכמה בקצרה.

השיחה והנושא מעניינים ושווים פוסט נפרד, אבל את תשומת לבי לכד רגע מסוים, צדדי (כדאי לראות את הסרטון כולו, שאני מצטער שלא הצלחתי לאמבד. הסצנה המדוברת אי שם ב-8:09). בנקודה כלשהי סוטה כהרגלו ×–'×™×–'×§ מהנושא ואומר (בעריכה קלה ובתרגום חופשי): "אתם הפלסטינים אינטליגנטיים…רופאים ועורכי הדין במדינת ערב…כמו שחבר שלי ניסח את ×–×” באירוניה, אתם ×”'יהודים' של הערבים." היושבים מימינו של ×–'×™×–'×§ צוחקים מעט ושוב מהנהנים, אבל מי שנמצא לשמאלו אומר (הוא מחוץ לפריים ושומעים רק קול): "לא ×›×™ היהודים חכמים, ×™×¢× ×™? מה זאת אומרת היהודים של הערבים? אנחנו הערבים של הערבים."

×–'×™×–'×§ קצת התנצל וקצת לעג במרומז – "כן, לפעמים חלק מהחברים היהודיים שליARE TOO BRIGHT FOR THEIR OWN GOOD" – והשיחה נמשכה. אבל לי ×–×” מאוד צרם. המוחלטות הזו מעוררת במקרה הטוב רתיעה. חוסר היכולת להיפתח לאבחנה (המבריקה), או לקבל ולו לרגע מערכת מונחים שבה להיות יהודי ×–×” 'טוב', לא יכולה שלא להטיל צל של גיחוך על הרב-שיח שברקע, נאור ומתקדם ככל שיהיה. תהיתי אם אותו אדם – שהזכיר לי את הטוקבקים הגזעניים נגד עדן אברג'יל, שבאו עלומי שם מהצנטרום של הפיילה האינטלקטואלית – ×™×”×™×” מוכן להיהרג על זכותי להשמיע דעה גם אם אינו מסכים לה. אחרת, מה הטעם בכל המילים היפות והרפרנסים המתוחכמים ואולמות הכנסים והבורקסים?

 

אמרתי משהו מכל זה לחבר ששלח לי את הלינק, והוא מצידו שלח לי עוד לינק, שבלי להתכוון היה רלבנטי באופן מדהים. בקליפ מופיע בוראט במועדון אפלולי באריזונה, עם השלאגר הקזחי Throw the Jew Down the Well.

אני מעריץ ענק של תופעת בוראט וברון כהן (שיותר מאנתרופולוג עממי או פרובוקטור זול הוא פשוט קומיקאי ענק), אבל זו הפעם הראשונה שראיתי ולא צחקתי. הוא היה חריף כתמיד, באומץ מופלא ובביצוע מושלם, אבל הפעם לא הייתי פנוי להתפעל. בסרטון הקהל שר בחופשיות עם בוראט על הקרניים של יהודים, על הכסף שהם גונבים ועל הבעיה הלאומית שהם מהווים בקזחסטן. בניגוד לקטע הסנסציוני ברודיאו, זה לא תעלול רטורי שלקהל אין זמן לקלוט. החבר'ה עם כובעי הבוקרים שרים את הפזמון החוזר במו פיהם. בשלב מסוים זה נעשה מטריד.

אין לי ספק שבמישור אישי רוב האנשים שם חביבים למדי, ובוראט הוא מניפלטור מיומן, אבל את מי זה מעניין. העניין הוא גם אף פעם לא אם אנחנו מפלצות ומה הנסיבות המקלות שלנו, אלא עד כמה אנחנו מוכנים להעלים עין מפלצוּת כדי לא לקלקל את הרגע.

זו שאלה גדולה שאפשר לכוון לכל אדם בכל זמן. מה שבטוח, לא להיות מסוגל לצחוק מהבדיחה של ז'יז'ק ולצחוק חזק מדי מזו של בוראט הם שני צדדים שונים של אותה נבערות, שבשמה או בחסותה קורים הדברים הגרועים ביותר.