×›×” אמר איתמר (בקווים כלליים, שכן, כאמור, עברו כבר כמה שנים מאז): כשאנחנו אומרים מילים באנגלית, אנחנו למעשה מקשרים את הסיטואציה/הלך רוחנו באותה נקודת זמן לסרט אמריקאי. ×™×¢× ×™, אנו מזדהים עם סנטימנט מסויים אליו נחשפנו בנסיבות הוליוודיות מפוקפקות באמצעות השימוש שלנו באנגלית.  

זה נשמע סביר, אז ועכשיו. אנחנו צורכים יותר ויותר אמריקנה וגם לו היינו רוצים לסנן אותה, ספק אם היינו מצליחים. בעידן בו כבר לא מנסים למצוא תרגומים הולמים למילים מיובאות מתרבות ההיי-טק והפרסום (לְקַסְטֵם, היא ללא ספק הדוגמא המחרידה מכולן), אני לגמרי מקבלת את ההנחה שתאוותנו לסינרגיה מוחלטת עם עצם התרבות עשויה להביא לתוצאות משונות.

במקום אחר ובזמן אחר – דברים נהדרים עוברים על תעשיית פסי-הקול בשנים האחרונות. קולנוע, בכלל, × ×”×™×” מושחז יותר, צבעוני יותר, נועז יותר – הן מבחינה טכנולוגית והן מבחינה תכנית. השיממון המנוכר של שנות ×”-80 (שלא לדבר על סרטי פנטזיה עתירי גבישים וחרבות מנייר כסף) התחלף בתוכן מעמיק, מחפש ת'צמו, low production cost של דור ×”-X שבתורו, פינה את מקומו לתעלולים סינמטוגראפיים, אפוקליפסות בשפע ומודעות עצמית מופרזת. ופסי הקול באו כשקראו להם.

לפסקול יש תפקיד מכריע בקביעת הלך הרוח של הסרט. מסורת בת עשורים רבים הכתיבה פסקול שמוצמד לעלילה, עולה ויורד אתה, נותן בראש עם כלי המיתר בקטעים המפחידים, כדי לזרז את הדופק ולהזהיר אותנו מפני מפנה דרמטי בעלילה ומשחיל את האבּוּבים בקטעים ההומוריסטיים, כדי לגרות אותנו לצחוק כשהגיבור מוצא את עצמו מכוסה בבוץ באישון הלילה, בצד הלא נכון של הגבול עם מקסיקו. המוכשרים שבמלחינים הצליחו לייצר תימות מטרידות ומדירות מנוחה ולהסוות אותן תחת עשרות וריאציות לאורך היצירה. פס הקול של הפסנתר מצטיין בזאת וגם ×–×” של השעות, או כל דבר אחר שפיליפ גלאס × ×’×¢ בו עם מקל. פסי קול מולחנים הם, למעשה OST – Original Sound Track, להבדיל מאוסף של שירים קיימים שנאסף בזהירות על מנת לנהל את אווירת הסרט ואם הוא מספיק מוצלח, יש לו זכות קיום כאלבום בפני עצמו (×¢"×¢ פס הקול המופתי של לגעת ביופי, כמו גם אלו של תקוות גדולות, המזכירה, Shortbus המצויין, Garden State שזכה למעמד מיתולוגי משהו וכיו"ב).

 ×¢× הקידמה באה הקידמה, לרווחתנו. מעצבי פסי קול עלו על טריק מגניב: כשפס הקול בדיסוננס מוחלט עם מה שמתנהל על המסך, התוצאה פנומנאלית ובלתי נסבלת באחת. כך המוסיקה שברקע עדיין מכתיבה את האווירה, אבל בניגוד לאיזו הרמוניה שאמורה להתקיים בינה ובין התנהלותו הכללית של הסרט וגירוי תגובות הצופים בהתאם, היא יוצרת בלבול, מאפשרת פרשנות אחרת לגמרי ותורמת לתחושת הסוריאליזם. פסי הקול של שמש נצחית בראש צלול, Elizabethtown ושל הסדרה Weeds הם דוגמאות מצויינות לתופעה הזו, שקורצות לניכור הקברטי המושלם של ברכט ווייל.

אבל אותו דור X הנזכר לעיל טבע את חותמו קצת יותר מדי טוב. בשנות ×”-90, כזכור, נקלענו לעידן ממושך של קומדיות-קולג'-רומנטיות-מרירות-מתוקות, סרטי אינדי-למחצה אפופי הרהורים ואינטרוספקציות, בוסטון בסתיו, 'פריסקו (העיר, לא התומר) באביב, קווצות שיער חינניות ובצבוצי מטרוסקסואליזם, במיטב מסורת ×–'אנר ×”"מחפש ת'צמו". בדקה ×”-102 של כל סרט נתון בז'אנר, הגיבורה, פרודה בנסיבות מצערות מבחי"לה בעל המבט החודרני, נוסעת באוטובוס או מהלכת בשבילי הקמפוס, שקועה בנוסטלגיה-בטרם-עת, לצלילי גיטרה מיוסרת וטקסט מיואש של כוכב האינדי התורן. נטלי מרצ'נט, איימי מאן, ווילקו, קולדפליי – הם וחבריהם פשוט זלגו אל הרובריקה המתאימה והשתלטו כליל על הגדרת הרומנטיקה, הבדידות וההתבגרות שלנו.

וכך, בלא משים, נקבע פס הקול הקולקטיבי של דור שלם.

בימינו אנו, נגן ה-MP צרוּר בפק"ל-יציאה-מהבית, יחד עם הארנק, המפתחות, הסלולרי, הפאלם/סיגריות/גלולות. פס הקול שלנו, לבחירתנו, זמין לנו בשלוף בכל עת שנחפוץ. כבר לא צריך להתחיל ולהתעסק עם נרתיק הדיסקים בתור לאוטובוס או לשקוד על קומפילציות בבית מבעוד מועד. אלוהים יודע כמה מאות שעות של תרפיה רוויתי מהנגן שלי בנסיעות הלוך ושוב מהר הצופים, על קו 19 הארור (לפני ששינו את המסלול שלו). ופסי הקול הללו, כפי שספגנו אותם ישר לקרקעית התודעה, מעבירים אותנו לחוויית הסרט שממנו קוששנו את פס הקול. החוויה שהוכתבה כשעלילה ודמויות ריצדו מול עינינו ניתנת לשחזור באמצעות הצלילים, הלוא הם אותם הצלילים המכוננים.

וכך, כמו החוויה האסקפיסטית שמספקים לנו המסכים, קטן כגדול, פס הקול המתמיד שלנו מאפשר יצירה של מעין מציאות אלטרנטיבית: בדומה לאינטראקציה סלולרית, שמנתקת את המחובר (לאוזניה) מסביבתו ומאפשרת לו קיום הרמטי ונפרד עם אחר, כך פס הקול שלנו מפריד אותנו מסביבתנו ואורג סביבנו את העולם ההוא, שבו אנו מהלכים ברחובות סגריריים ופואטיים ומתייסרים נוכח אהבה ספק-אפשרית שתבוא על פתרונה 10 דק' גג לפני הכתוביות.

*הערת זנב למיטל ולאיתמר – נורא רציתי להיות ההם-ית טובה ולתייג את הרשימה. אפעס, התגית היחידה שמצאתי שגם נשמעה רלוונטית לענייננו היתה "סרט", אז תליתי אותה. That said, אציין שנמלאתי רצון אדיר לסמן את "סמיוטיקה" או "מיכאל בחטין". ברצינות.

(ובפחות מעמוד!)

מחשבות ללא מילות קישור

– הספרות הופכת את הרעש המעצבן בלילה לתוגת מרזבים. החיים יאמרו לעזוב ולישון, לכלכל טוב יותר את משקעי העייפות ומניין המשימות. הספרות מאידך מתפעלת איתי לרגע מתוגת המרזבים. במהרה תטיח בפרצופי, כהרגלה, את עוגת השכבות שטעמה מוכר. מדוע אינך עושה דבר עם תוגת המרזבים? ועל כך תוסיף: ומה תעשה? מה אתה, אלתרמן, עם כיפת הרוך הגדול שמתוחה מעל העולם? כלום לא אמרנו להיזהר מ"להיזהר" (להפוך לס.יזהר)? ועוד תפסוק: עם תוגת מרזבים לא תגיע לשום מקום, חביבי. בטח לא תהיה פולח ונכון ומורכב ודק-מגע בלי לעשות מעצמך עניין. ואני, כשר אוצר נכלם וסוציאל-דמוקרט על מדרגות השיש בואכה דיוני הוועידה, איאלץ להודות שהאנרכיסט אולי מחוצף אבל יש משהו בדבריו. הספרות כאן אינה פעיל הולנדי משולח; היא הצדק שמלווה אותו.

– היא אולי תגיח מסוסה הטרויאני במפתיע, חשבתי מפעם לפעם, אולי בתורת × ×’×™×£ מוחלש שיוזרק כדי לחסן. במגרש הביתי של החיים, בינתיים, ×–×” לא עובד. אך מתוך הטריטוריה שלה, נטולת הקרקע, זנוב מזנבת ללא רחם. יותר מהכל משיתה הספרות את עולם המושגים שלה, ודנה בכך את שורת המעשים והכוונות לכזו תפלות נרפית ומקוממת, עד שלא נותר אלא להיזכר בנחמה שאינני אדם אמוציונלי.

– על התבוסה במונחי-חיים שבלרדוף אחר מפתח, משקפיים, כרטיס אשראי, אוטובוס דוהר בגב נשבר, מתווסף גם עול כביר של מרחק שלא נגמא במשעולי הספרות. גם זוהרם של רגעים טובים יותר מועם.

– הכל נכון. התותחים הכבדים פוגעים, הדברים נכוחים והחיים והספרות אכן מוציאים ×–×” את ×–×”. אך בחשבון אחרון, כמובן כמובן כמובן, אשרי המציץ והנפגע.

– לצערי איני שותף לדברים המופלאים עד להיאנח שיודעת קרן. עוד לא. אני מכיר וזוכר היטב חיים מחוץ לספרות. יותר מכך, מעולם לא באתי בשעריה כל הצורך. מהרוח שזורעת הספרות בחיים שלי, כרגע, לא נקצרת סופה ניטשיאנית שתיצור משִבְרי הלוחות דבר חדש ונכון. היא נלחמת על ×—×™×™×”, על היקראות הספר שטרם נפתח. בממלכת הספרות איני יותר מגונב גבול, ולא ×™×”×™×” בכוח כל הביקורות והמוספים והמאמרים שאקרא לאזרחני. חוויית הספרות נדונה להיות חוויה של החמצה.

– הספרות, בקיצור, היא כל מה שנכתב עבורך בדבר הקיסר הקפקאי, המבושש לבוא. והחיים אינם אלא מצבור הסחות הדעת מנוף החלון הריק. עדיין ולתמיד בתודעת המתנה. אבל יחידה אחת מוצלחת של ספרות שליקטת – הגם שטיפה בים הגם שתישכּח או תיקרע בחימה שפוכה – נו, ×–×” כבר משהו. ואם ×–×” דבר מה שכתבת אתה, אללי.

– גם לקרוא גם לכתוב, כשזה מוצלח, משמע לדעת. לא ידיעת לב וכליות של באי עולם מדומיין; לא ניחוש או הרכבת קוביות הונגריות נרטולוגיות. לא לדעת איך, לא לדעת עד כמה, בטח לא לדעת למה. לדעת, ורק לדעת את דבר הידיעה, שמה שאתה קורא, שמה שזה עתה כתבת… וכל דבר אחר בנסיבות, פשוט ×™×”×™×”, נו, not quite as good.