ברמות ארגון נמוכות של האישיות אין הפרדה טובה בין הקונקרטי לסמבולי. אפשר לראות את ×–×” כתופעה נורמטיבית אצל ילדים צעירים שנוטים לפרש מטאפורות שלא כהלכה. ואפשר לראות את ×–×” אצל הסכיזופרן שמרגיש שהאישיות שלו "פריכה" ו"נוטה להתפורר" ולכן חושש לגעת בעצמים קשיחים. אפשר לדבר על ×–×” דרך כל מני פריזמות פסיכולוגיות, אבל אני לא אלאה אתכם, רק אציין שאנשים ששייכים לספקטרום הסכיזופרני (החל מחולי סכיזופרניה  כרוניים ועד לבעלי הפרעת אישיות סכיזוטיפלית) מוגדרים כבעלי רמת ארגון נמוכה עד בינונית של האישיות, ומשתתפים בבריאת מימד של המציאות שבו אובייקטים ממשיים מקיימים שכבות על גבי שכבות של משמעויות סימבוליות שהופכות להיות (בגלל הפרדה לקויה) חלק מהמאפיינים של האוביקט עצמו.

העולם שלי לפני 6 שנים היה עולם שבו חייתי את הסיפורים הסימבולים שמסתתרים מאחורי הממשות הקונקרטית. בעיני, אלו היו החוקים האמיתיים של העולם. וכדי לפעול בעולם באופן הכי פחות מעורר חרדה, (כלומר האופן הבטוח ביותר, כלומר זה שדוחה את האסונות העומדים על סף דלתי עד המעידה הראשונה, כלומר כדי לא להתפורר, לקום בבוקר אילמת-חרשת, לקום בבוקר מפגרת, לקום בבוקר ולגלות שהעולם הפנימי שלי נטש אותי והלך לגור אצל ילדה אחרת, או וגם נגנב ממני,)

כדי להמנע מכל זאת ועוד, יש לשחק את המשחק של העולם.

המשחק של העולם הוא רשת סיפורים שהם הפרשנות האמיתית של המציאות. יש למקם כל אובייקט ברשת לפי הסימבול שהוא, וכך ניתן לדעת איך להמשיך לפעול.

הרשת הזו נשמרת באופן אדוק, מהפעילות הכי פשוטה- איך לסדר חפצים על שידת הלילה, ועד לרמה רגשית סבוכה- איזה תפקיד יש לשחק מול אנשים שונים במערכות היחסים בחיי.
והיא יכולה להידמות בעינכם כסוג של משחק, אך בשבילי היתה רשת בטחון שמונעת מהאישיות שלי להתפצל ולהתפזר אחרי נשף לילי – כל החלקים שלה עם בנות זוגם ממשפחת החרדות הפסיכוטיות.

נניח למשל- מזלג
טוב, מותר לאכול עם מזלג רק בבתים של אנשים שאת מעריכה את האופן בו הם מבצעים החלטות בחייהם.
 ×•×œ×”לן הסיבה: מזלג הוא סוג של צומת, סוג של בחירה בדרך. (מזלג דרכים)
וכן הוא סכו"ם- ובכך משמש כדי להזין אותך- ואוכל הוא משהו שנטמע בגופך ועוזר לך לגדול.
לפיכך מותר לך להטמיע בגופך דברים שמעצבים אותכם (אותך ואותו) רק באמצעות תבניות הבחירה של אנשים שאת מעריכה. ולכן אסור לאכול בעזרת מזלג בהקשרים שאינם כאלו.

זהו, זו דוגמה ממש פשוטה לאיך שזה עובד.
בדרך כלל היו ערמות בלתי ניתנות להתרה של סמלים ומשמעויות ודרכים לפעול בסיפור בהתאם להם, ואני באיזשהו שלב הייתי מרימה ידיים ונכנעת לחרדה.

אבל היום יש לי בחירה. אני לא חייבת לראות את העולם כך. ואם אני בוחרת להסתכל עליו בצורה הזו, אז אני דואגת שהסמלים יקושרו לתמות שוות. אחרת זה לא מגניב לי.
וזה הדבר שהכי חשוב לי בעולם- שהעולם שלי יהיה לי מגניב.

"ונראה לי שזה בדיוק המקום המעניין יותר שהפרוייקט ×”×–×” יכול להגיע אליו אבל קצת מפחד (לפחות אני מפחדת) – לא רק לחלוק אנקדוטות נוסטלגיות כתובות יפה ומעוררות הזדהות על ספרים שהשפיעו עלינו (למרות שכיף לכתוב ולקרוא אותן), אלא לבדוק, אבל לבדוק באמת, איזה חלק מהחיים שלנו מתבצע בתוך הספרות ולמה אנחנו בוחרים לבצע אותו שם; למשל, בניסוח שלכם, למה לכל הרוחות אנחנו בוחרים להתעסק בספרות בהתחשב במה שיש לעולם להציע, ולמה לכל הרוחות אם אנחנו כל כך מוכשרים אנחנו לא משנים את העולם שלנו." (קרן שפי)

1. אפולוגטיקה

×–×” קורה לי תמיד. אני נזכר מיד אחרי שמשהו מסתיים שיש לי מה להגיד. ×›×›×” ×–×” ×”×™×” עם פרויקט מרחבים שהשאיר אותי עם יותר מדי מלל לא ממומש. וככה גם עכשיו: אחרי שהפרויקט הנוכחי כבר נגמר ×–×” התחיל לגרד לי בבפנוכו. אולי ×–×” ×”×™×” הפוסט הנועל של קרן שפי. אבל אני חושב שיותר מזה, מה שטרד את המנוחה שלי הייתה אותה הערה שקרן כתבה כתגובה ל"ציפור מה את מזמרת (חלק שני)" ומצוטטת למעלה. ×›×™ מאז שההערה הזו נכתבה אני מסתובב איתה בבטן. ולא שיש לי תשובה מלאה לשאלה של קרן. אבל אני חושב שהיא מטרידה ומעוררת מחשבה יותר מדי מכדי שאניח לה. ויותר מזה, משהו בה זרק אותי למשהו אחר שהפריע לי לאורך כל הפרויקט. ×›×™ לא רציתי לכתוב באמת על איך הספרות הרסה את ×—×™×™. מפני שהיא לא הרסה אותם באמת. דיברו על ×–×” קודם – לאורכו של כל הפרויקט – הרבה לפני, וגם הרבה יותר יפה ממני. אני גם לא יכול להגיד שהיא ממש הצילה אותם. כלומר אני יכול לעשות את ×–×”, אבל ×–×” ×™×”×™×” שקר פיוטי מאוד גדול, שאני בוחר לצבוע בעזרתו את המציאות. אני יכול להגיד רק שהספרות היא חלק בלתי נפרד מהחיים שלי. כל כך בלתי נפרד שאיני יודע להגיד היכן הספרות מסתיימת והיכן אני מתחיל. אם לעשות פרפראזה על משפט על קלריס ליספקטור – מקור ההסתבכות שלי הוא בכך שסיפור יחסי עם הספרות שזור מהמון חוטים, ולא את כולם אני יכול לספר – "מלה אחת אמיתית יותר עלולה לדרדר למעמקים, מהד להד, את הקרחונים ×”×›×™ נישאים שלי"(קלריס ליספקטור, "תלאותיה של סופי"). אני חושב שזה מה שגרם לכל כך הרבה אנשים, ולי ביניהם, לכתוב את אותן אנקדוטות כתובות יפה על ספרים.

ואולי אסור לי להכליל יותר מידי. ×›×™ כמו שאמרה רחל, "רק על עצמי לדבר ידעתי".(רחל, מתוך הקובץ "נבו") ×œ×›×Ÿ, מכאן ואילך, אדבר רק על עצמי.

2.

הספרות התחילה אצלי מאוחר באופן יחסי. לא גדלתי עם ספרים. הספרייה היחידה שהייתה בבית שלי הייתה ספריית ילדים לא נגישה שהסתכמה באנציקלופדיות ועוד שורה של ספרי ילדים. הבית שלי לא ×”×™×” בית של אנשי ספר, אלא בית של אנשים קשי יום: של עיתון וטלביזיה ורדיו פתוח וסיר של אורז על השולחן בכל ערב. וקערת מים, ופינצטה בכדי שאבי יוכל לשלוף את הסיבים של ×”×¢×¥ שנתקעו בידיו. ספרים נראו לי כמו משהו שחשתי אליו יראת כבוד. אבל ×–×” בדיוק מה שהרחיק אותי מהם – הם היו הקדושה שבחול. ולכן, כמו בכל מערכת דתית – נשגבים ממני.

3.

רק בגיל 18 גיליתי את העולם ×”×–×”. וכמו אדם דתי שמוריד את הכיפה שעל ראשו בבליל רגשות של בושה, פחד וענישה עצמית בכדי לפגוש את היומיום החילוני ברגעיו הראשונים – גיליתי אט-אט את המילים שכתובות בהם. ולמדתי לחוש את היומיום שבקע מהם. הספר הראשון שלי ×”×™×” הפעם הראשונה בחיי שהרגשתי שיש יותר משתי דרכים ללכת בהן. שיש אינסוף שבילים מתפצלים בגן. ובפעם הראשונה בחיי לא רציתי להיות, להגיע, להיות מוצר מוגמר של דימויים. זאת הייתה הפעם הראשונה שנפרסה בפני דרך שיכולתי לראות ולשמוע. וידעתי, בסופו של הספר השני שקראתי, שזאת היא הדרך שלי. ובדרך הזאת, שהיום אני יודע שיכול להיות שהיא לא תתגשם, אני עדיין הולך. או ×›×›×” לפחות אני זוכר ומספר לעצמי. וזה מה שחשוב.

אבל הייתה בי עדיין תחושה דתית. כי תמיד הייתי כזה. תמיד הייתי איש דתי בלי אלוהים. את האמונה הבסיסית באלוהים החליפה אצלי האמונה באנשים. וחיפשתי בהם, בכל דף ודף של הספרים האלה, פיסות קטנות של אנושיות. ומצאתי. ניסיתי ללמוד דרך הספרים להיות אדם יותר טוב. להכיר איך אנשים אחרים ממני חושבים, ומרגישים, מה מניע אותם, בניגוד אלי. ומצאתי. אפשר לומר שחיפשתי בספרים ובחלק ממחקר הספרות את תפילת שמונה עשרה הפרטית שלי; את האפשרות היומיומית לחדול לרגעים קצובים מהחיים בכדי לחשוב עליהם ועלי בתוך העולם. אם לתמצת חיפשתי בספרים את המסלול הבלתי ברור אל עבר המנטצ'יות. קראתי גם מסיבות אחרות: חוסר ביטחון, מערך דימויים חברתי, פחדים, והרצון של ידע מתוך רצון לכוח. אבל על אלה אני מתבייש יותר מדי לדבר. למרות שראוי לדבר גם עליהם. ואסור לשקר, כי גם אותם חיפשתי, ואני עדיין מחפש.

4.

"כולם הגעילו אותי. לא היה לי דם להגיד להם את זה ביום, כשעמדתי מולם פנים-אל-פנים, אבל במקום שעמדתי עכשיו לא הסתכנתי, וצרחתי להם: "הצילו! הצילו!" רק בשביל לראות אם זה עושה להם משהו. כלום, זה לא עשה להם כלום. הם דחפו לפניהם את החיים ואת הלילה ואת היום, האנשים. את הכל הם מסתירים להם החיים, לאנשים. ברעש שלהם עצמם הם לא שמעו כלום. זה לא אכפת להם. וכמה שהעיר יותר גדולה, וכמה שהיא יותר גבוהה, ככה פחות אכפת להם. תאמינו לי, ניסיתי. לא כדאי." (מסע אל קצה הלילה. לואי פרידננד סלין)

אח"×› באה האוניברסיטה, והתיאוריה, והאנשים האחרים שקוראים ספרים, וירושלים ושברון הלב. ×›×™ למדתי מבוא לנצרות רק כדי לגלות שרוב האנשים לא רוצים לחפש בעצמם, ולימדו אותי לוותר על חלום הנאורות, וראיתי אנשים שקוראים ספרים, והם לא בהכרח היו אנשים טובים יותר. וישבתי בשנה האחרונה באוניברסיטה עם המרצה האהובה עלי. הינו מדברים על האקדמיה. הייתי מספר לה על האכזבה הגדולה שלי מכך שלא פגשתי כמעט מנטצ'ים בכל האקדמיה, חוץ משתי נשים. והיא צעקה עלי שאין לי מה לחפש, ×›×™ אין כמעט מנטצ'ים באוניברסיטאות, זאת טבעה של המערכת. ושאם בטעות פוגשים אחד ×–×” פשוט מקרה. והרבה יותר מדי פעמים הרגשתי כאילו הגעתי למקום שבו הכול ×”×™×” אמור להיות הרבה יותר טוב, ואנשים היו אמורים להיות הרבה יותר טובים, ×›×™ הם לומדים במדעי הרוח, ובמקום ×–×” הם ממירים את השפה שהם רכשו לכוח חדש, ומכאיבים עכשיו למי שהכאיב להם בתור ילדים. והרגשתי כמו בתוך תיאוריה יונגיאנית – כאילו אני לא יכול לברוח לשום מקום מתוך האנושיות הבינונית של כולם ושלי. וראיתי את עצמי, וזה לא ×”×™×” טוב יותר.

באותה שנה קראתי את "מסע אל קצה הלילה" של סלין ארבע פעמים. הוא ×”×™×” ההתפכחות הכואבת שלי מכל מה שאותו חייתי בספרות. הוא ×”×™×” ספר הכפירה שלי בעצמי ובכל מה שהאמנתי. צריך להבין משהו לגבי הספר ×”×–×”: הגיבור של סלין – פרדיננד בארדמי, הוא בחור שעומד ומתבונן על כל העולם המערבי כפי שהוא נגלה אליו באירופה, בקולוניות ובארה"ב החל ממלחמת העולם הראשונה ועד סוף שנות העשרים של המאה הקודמת. והמבט שלו- מבט של מי שהתפקח מהאמונה הגדולה ביותר של להיות אדם אבל עדין שבוי בחלקו בסתירה הגדולה בין הרעיונות למציאות של העולם המערבי- משתק אותו מלעשות משהו בעולם. בארדאמי הוא מי שעומד על כל שטיח אמונה, דימוי, רעיון ואנושיות מערבית ומושך אותו מתחת לרגליו תוך כדי נפילה אינסופית. למעשה בארדאמי הוא אדם שנמצא במצב של הכרה דיוניסית, כמו שניטשה הגדיר אותה ב"הולדתה של הטרגדיה":

"יש דמיון בין האדם הדיוניסי לבין המלט: ×–×” וזה הציצו פעם הצצת-אמת לתוך מהותם האמיתית של הדברים, וֵיֵדָעוּ, מעתה בוחלים הם בכל עשייה; ×›×™ אין בעשותם כדי לשנות שמץ-דבר במהותם הנצחית של הדברים, והם רואים זאת כחוכא ואטלולא, כשמייחסים להם רצון לתקן את העולם ש"חרג מעל כנו". ההכרה היא סם-המוות לעשייה… ההכרה האמיתית, הבטה לתהום האימים של האמת, היא המכריעה כל טעם הדוחף לעשייה… הקיום עצמו, כולל בבואתנו המנצנצת בדמויות האלים או בעולם-הבא של האלמוות, נשלל מכל וכל. כשהוא מודע אמת זו אשר נתגלתה לעיניו עד תום, האדם רואה עוד בכל מקום רק את המזווע או את האבסורדי שבהווייה"

אז כפרתי בכל מה שהאמנתי. והחלפתי את כל החלומות על ספרות ואקדמיה וכתיבה בכלום. כלום שהוא חיים של אחרים. בלי שום רפלקסיה, בלי שום יכולת לחשוב. שנתיים של תנועת העולם לתוכי ופעולותיי כלפיו. בלי חוכמות גדולות. כמעט בלי ספרים גדולים. ספרים כן. אבל לאו דווקא איכות. יותר כמות. קפיטליזם, אתם יודעים… .

זה ממית: אבדן אמונה, אבדן חלומות. איך אמר סנשו: "מעשה הטירוף הכי גדול שיכול אדם לעשות בחיים הוא למות סתם ככה בלי שאיש אחר יהרוג אותו ובלי שידיים אחרות ימיתו אותו, אלא העצבות".

5.

"מה פתאום, דנלה, כמו שקרה? בחיים שום דבר אינו לפי הסדר, הכל מעורב, מבולבל, תמיד. ואל תגיד לי שזו פילוסופיה בגרוש. זו בכלל איננה פילוסופיה, ×–×” פשוט כך. כל מה שתנסה לשמוע לפי הסדר, להרגיש לפי הסדר, הוא זיוף. ואתה הרי רצית את האמת – אם ×›×™ אינני מבין לשם מה." (אבא [הילד שלך באמת], דן פגיס)

לחזור. לחזור וללמוד לחלום. לחלום אחרי שהלכת נגד כיוון הזיפים שלך. לקרוא. לכתוב. לכתוב ולקרוא אחרי ששכחת. אחרי שרצית לשכוח. ללמוד שוב להיות אדם. ללמוד שבעצם לא הפסקת לרצות להיות אדם. אדם שאף פעם לא שתהיה אבל תמיד תרצה להיות הוא. ואתה קורא. חוזר לקרוא שוב. כי גילית שאתה מאמין בכוח של הספרות עליך. לא. אתה כבר מספיק מבוגר כדי להבין שהיא לא הופכת אנשים לטובים יותר. יותר מזה היא עושה לרוב את מה שאתה מפחד ממנו. את מה שהיא עושה גם לך. אתה פותח שוב במה שקראת לפני שבוע:

"סרטים…×–×” הדבר היחיד שעניין אתכם, נכון? זלזלתם במי שלא מכיר אותם, דיברתם עליהם ועל הספרים שלכם ועל השירים שלכם אבל אני ידעתי שאתם מדברים על עצמכם, לא ×”×™×” אכפת לכם מאף אחד ומשום דבר, המציאות היתה עלובה מדי בשבילכם, נכון…" (החורף בליסבון, אנטוניו מוניוס מולינה)

אבל אתה מבוגר יותר עכשיו. מפוכח יותר. אתה מנסה כל הזמן לזכור את זה. את איך אתה עושה את זה. לברוח מזה. לנטרל את זה. אתה לומד מחדש את הספרות ככלי. אתה לומד מחדש לפקפק בספרות ככלי, אבל עמוק עמוק אתה יודע שאתה צריך אותו. שהוא חלק ממך. אתה כבר לא שואל למה. אין כל טעם בשאלה הזאת. הוא אתה, הוא נרקם בך כאותו שטיח שאותו אתה לא יכול לפרום ולעקוב אחר כל אחד מחוטיו. הוא מה שאתה.

שני מסעות פרסום מהזמן האחרון ראויים לתשומת לב. בשניהם ניכר מאמץ אדיר להתנחמד ולהתחבב, בשניהם הדת משחקת תפקיד חשוב, ושניהם מגוחכים ומעוררי רחמים. ודאי לאנשים הטובים שקוראים וכותבים בבלוג הזה ומבינים בתקשורת יש דברים חכמים יותר ממני לומר על תופעת השימוש בהתיילדות בשני הקמפיינים הללו. ברשותכם אני אצביע בעיקר איך כל אחד מהם לוקח את הדת מכיוון הפוך ואל מקום אחר.

הראשון הוא מסע הפרסום החדש של מועצת יש"ע, כלומר הניסיון האחרון שלה לטעון בזכות הכיבוש ושמירת יהודה ושומרון בידינו. בקמפיין הזה מוצגים לפנינו ילדים חמודים חמודים שמייצגים דמויות תנ"כיות המוכרות לכולנו (אני מקווה), ומוסבר לנו שאותן דמויות מיוצגות חיו ופעלו בכל מני מקומות שמעבר לקו הירוק. כמובן, אז עוד לא היה קו ירוק, וגם פלסטינים לא היו. היו מואבים ואדומים ופלישתים, וחלק מאותן דמויות הראו להם את נחת זרועו החזקה והנטויה של הקב"ה. חלק אחר פשוט היה עם אלוהים ביחסים מאוד טובים, ובמקרה (טוב, אולי לא במקרה, לפחות על פי הסיפור) עשה את זה באדמות הטרשים הנידונות. משום כך כולן זכו למקום של כבוד במקרא, ומהווים חלק מהמטען התרבותי של כל אחד מאיתנו.