"אה, בארטלבי! אה, אנושות!"

1.

"בארטלבי" ×”×’×™×¢ אלי בטעות. האיתמר ×”×™×” אשם בזה. ×–×” הוא שהכיר לי אותו. אני כמעט בטוח שהסיבה האמיתית להיכרותי עם הסיפור של מלוויל נבעה בעקבות קורס מתסכל במיוחד בשבילו. במהלך אחד מהתקפי התסכול שלו הוא החליט להראות לי מאמר של אחד מרשימת ההוגים הבלתי נגמרת של הקורס. השם ×”×™×” דלז. ×–'יל דלז. לאותו מאמר קראו “בארטלבי או מטבע הלשון”. הסיפור, שאותו חיבב האיתמר עוד יותר, ×”×™×” רק נספח לעסק. אז קראתי. היינו בשנה הראשונה שלנו, ומלוויל הוא קלאסיקה שיש לאשר. אז אישרתי. אפילו בהנאה. הוא ×”×™×” מצחיק באופן שהוא צייר את דמויות המשנה שלו. ובארטלבי עצמו – שתמיד חזר בווריאציה כזאת או אחרת על המשפט האלמותי "אני מעדיף שלא",

(I would prefer not to.)- היה משהו עמוק שלא ממש יכולתי להבין אז. אבל רציתי להראות חכם, אז ניסיתי להתעמק יותר בדלז, ולנסות להבין ממנו מה הוא רוצה ממני. אהבתי את הפתיחה:

"בארטלבי איננו מטאפורה על הסופר ואף לא סמל לדבר זה או אחר. זהו טקסט מבדח להפליא, והמבדח הוא תמיד כפשטו. כמוהו כנובלה של קלייסט, של דוסטויבסקי, של קפקא או של בקט, נובלות שאליהן הוא מחובר בשושלת יוחסין תת-קרקעית מכובדת. הוא אינו מבקש אלא לומר את דברו, פשוטו כמשמעו. וכל שהוא חוזר ואומר שוב ושוב הוא: הייתי מעדיף שלא, זהו סוד גדולתו, וכל קורא מתאהב, בתורו, בחזרה זו."

אבל משם, כמו כל פילוסוף מצוי, דלז ברח למקום אחר. ובסוף אותו מאמר הוא קשר את הטקסט לכל העולם הספרותי של מלוויל ודיבר על האנטי אדיפוס שטמון אצלו ב-D.N.A, כמו בכל תרבות הנגד האמריקאית. זה נשמע חכם אז. וזה מה שרציתי להיות. וככה נשאר אצלי הסיפור הזה כקרקע פורה לפלטפורמה פילוסופית מסובכת שאותה אינני מבין עדיין; כאישור על טקסט שמעצם קריאתו גבהתי בעוד שני סנטימטרים של אוויר לחות אקדמאי.

קראתי את הסיפור עוד פעמיים במהלך האוניברסיטה. פעם בגלל קורס על דלז (הפעם עם גואטרי), ופעם, מסיבה לא ממש ברורה, בקורס שעסק בסיפורי מסע (גם זה היה יכול להיות פוסט שלם על איך הספרות הרסה לי את החיים. אבל לא בזה עסקינן). אבל הוא נשאר סתום ומגניב בעת ובעונה אחת. וזהו. רק פעם אחת נזכרתי בו שוב. בין אוניברסיטה לאוניברסיטה קראתי את "W או זכרון הילדות" של פֶּרק. שם, בפרק המבוא, הוא מתפלל תפילת סופר חילוני:

"לא זעמו הקוצף של אחאב מקנן בי, אלא חלמנות הסרק של ישמעאל ואורך- רוחו של בארטלבי. מהם אני מבקש גם הפעם, כפי שעשו רבים לפני, להנחות את עטי".

חייכתי כיודע דבר.

2.

אח"כ נגמרה האוניברסיטה. יותר נכון אני גמרתי אותה. הייתי צריך להחליט בין עבודה לסיום התואר וכתיבת הסמינרים האחרונים. האוניברסיטה הייתה אז משהו מעייף וחסר כל קשר למה שחלמתי ודמיינתי. היה לי כואב ורציתי לברוח. גם החיים בעיר זרה עשו את שלהם. וככה יצא שבחרתי בעבודה. וקברתי את עצמי. לא קבורה אורתודוקסית, אלא קבורה חילונית. בתוך חנות ספרים. הייתי קם מוקדם בבוקר, עולה אל האוטובוס של 6 בבוקר וחוזר אחרי משהו שנע בין שתיים עשרה לשש עשרה שעות עבודה אל בת זוג שלאט לאט התחילה להילחם על מה שאולי לא יישאר ממני. אבל זה קשה להלחם עם אדם אובססיבי. ואני הייתי כזה. אי אפשר היה לדבר איתי. לא הקשבתי, ובכל פעם שחשבתי שניסיתי הבנתי שאף אחד לא יכול להבין אותי. וככה יצא שפרשתי לאט לאט מהחיים. התרחקתי מכולם. זה לא היה קשה במיוחד, לא הכרתי כמעט אף אחד באותה עיר. ומכל השאר יכולתי לברוח בגלל המרחק.

אחרי חודשיים של סחרור אובססיבי, עבודה וריבים, הייתה לי מומולדת. “אשתי” קנתה לי את "איש ישן". שם, כבר בעמוד 15, הייתה מונחת איזו ודאות כואבת. כך, בדקדוק פשוט, מינימלי וכמעט מונוטוני (שמופיע לכל אורך הספר), בבריחה מטורפת ממטפורות ומשפה מנופחת הונחה האכזבה הגדולה שלי מעצמי. מנוסחת בתקיפות. "אתה לא תסיים את התואר הראשון… אתה לא תלמד יותר" אומר המספר (על עצמו?) בגוף שני. והמשפט ×”×–×”, כמו רבים בספר ×”×–×”, נושא את ההכרה של אדם בהתפרקות של חייו שלו ממשמעות. בהתערטלות המעציבה שלו מכל חלום שיכל לחלום עליו בתור מתבגר. ×›×›×” חושב אדם בדיכאון. וכמוהו כמוני. ×›×™ הייתי זר בעיר זרה ונוראית שבה לא יכולתי לעולם להרגיש נוח באמת. מנושל מכל הצלחה אקדמאית כלשהי. ואולי מה שכאב יותר מכל ×”×™×” העובדה הפשוטה והמעציבה לא כתבתי כלום בחיי למרות שכל מה שרציתי מאז שהייתי בן 18 ×”×™×” להיות סופר. וגם לא האמנתי שאוכל לכתוב עוד. כך מצאתי את עצמי אחרי כל אותם שנים בתוך נובלה מדכאת אחת. לא רציתי לומר זאת לעצמי, אז ברחתי לשעות מלאות של עשייה ריקה: עבודה שלא מעט ממנה יכולתי להשאיר לאחרים, אבל לא ×”×™×” נעים לי. לאי הנעימות הזאת, המלווה בחוסר התאמה לחוקי השוק קוראים להתבזבז על השולי. הבוסים שלך שמחים מזה. אתה מת בעבודה והורג את כל מה שסובב אותך ומרגיש. ובין חוסר ההבנה שחשבתי שקיים מסביבי, הוויתור על החלומות הגדולים שלי בלי להמיר אף אחד מהם למשהו אחר; לאיזה חלום חדש והצורך שלי להזדהות עם ספר – הפכתי גם אני לאיש ישן.

3.

"איש ישן" נפתח בתיאור של תהליך הירדמות פיזי. תהליך שחל – החל מהפרק השני ועד הלפני אחרון – על העולם הנפשי של גיבור הספר. כשהשימוש בגוף שני כטכניקת סיפור משליך על הקוראים את העולם הרגשי של אותו סטודנט פריזאי נכשל, השוקע בדיכאון ושיתוק נפשי המחריב אותו כמעט לחלוטין (ואולי ×–×” מה שגרם לי להיענות לו ולחיות בו כל כך הרבה זמן). זאת כמובן, עד לפרק האחרון והאופטימי של הספרון (פרק שאותו לא זכרתי לאחר חודש).

את הפרק הלפני אחרון, מסיימת הפסקה הזו:

"פעם, בניו יורק, כמה מאות מטרים אחרי שובר הגלים שעליהם מתנפצים הגלים האחרונים של האוקיינוס האטלנטי, איש אחד התאבד. הוא עבד ככתבן אצל משפטן. הוא ×”×™×” יושב אל מכתבתו, מוסתר מאחורי פרגוד, ומעולם לא ×–×– משם. הוא ניזון מעוגיות זנגביל. הוא ×”×™×” מביט דרך החלון בקיר של לבנים משחירות, שהיה כמעט יכול לגעת בו בידו. לא ×”×™×” טעם לבקש ממנו מה שלא ×™×”×™×”… לאיומים ולתחנונים לא הייתה השפעה עליו, בסוף הוא כמעט × ×”×™×” עיוור. היו צריכים לגרש אותו. הוא השתכן בגרם המדרגות של הבניין. אסרו אותו, אבל הוא ישב בחצר בית הסוהר וסרב לאכול."

צריך להבין, הפסקה הזו, מלבד השורה הראשונה שהיא תוספת של פֶּרק, היא קיצור דמותו של בארטלבי. ובארטלבי, (שפֶּרק אובססיבי לגביו בעוד רומאנים שונים שלו. למשל הפסקה המוזכרת מ- W, וברטלבוטת' ב"החיים: הוראות שימוש") הוא מי שהגיבור של "איש ישן" נהפך להיות: איש נעלם ועדין, שהחיים, בעצם היותם מה שהם, שברו אותו. בלי שום רעש גדול, כמו שכולנו רוצים שיקרה לנו ובלי שום תסריט ידוע מראש – הם שברו אותו בחוסר היכולת העדין שלו להסתגל למציאות. במילים אחרות – הגיבור של "איש ישן" הופך אט-אט להיות מה שהיה בארטלבי של מלוויל. אבל בניגוד לגיבורו של פרק, הגיבור של מלוויל מאבד באמת כל טעם בחיים האלו.

ואז זה היכה בי. אז הבנתי סוף סוף מה רצה מלוויל; מהי אותה אנחת סיום של המספר בנובלה שלו. ולמה חשובה כל כך העובדה הפעוטה היחידה שידע המספר על בארטלבי; שמועה שהוא מכנה פעם כ"שמועה מעורפלת" ופעם כ"בדל שמועה קטן". בארטלבי היה איש שהחיים שברו אותו בעבודתו. שכן, כמו שהמספר ממשיך ומתאר:

"בארטלבי היה פקיד זוטר ב"משרד למכתבים ללא גואל" בוושינגטון ופוטר משם באופן פתאומי בגלל שינויים במינהל. כשאני מהרהר שנית בשמועה הזאת, בקושי יכול אני לבטא את הרגשות שתקפו אותי. מכתבים ללא גואל! האין זה נשמע כמו אנשים ללא גואל! שערו בנפשכם אדם, שעל פי טבעו וחוסר מזלו מועד לחוסר ישע חיוורוני, איזה עיסוק יוכל להדגיש זאת יותר מהטיפול המתמיד באותם מכתבים מתים ומיונם לפני שיעלו בלהבות?"

התמונה: מכאן

משווה ומעלה לחצי שקל

כפי שהסגירה מיטל, העניין הזה היה רעיון שלי. ובכן, אני חשה אחריות מסויימת. הרשו לי, אם כן, לנסות להסביר למה לשאול איך הספרות הרסה את חיי נראה לי כמו רעיון פרודוקטובי.

הפוסט הראשון שלי פה הסתיים במסקנה שאולי "לקרוא יותר מדי איכשהו דפק קצת מן היסוד (לא רק את היכולת שלי לחיות כמו אחרים, אלא גם) את היכולת שלי לקרוא כמו אחרים. בעעע.” ×”×™×” משהו מלהיב מאוד, עבורי דאז, בגילוי שבסוף התעלומה התיאורטית הנקודתית לגמרי שהעסיקה אותי בפוסט ההוא, והיתה מנוסחת לגמרי כמו שצריך בתוך עולם השיח הנרטולוגי ובהתאם לכלליו, יושבת גישה רגשית ירוקה עם נרגילה ירוקה וטבעות עשן ירוקות, שזלגה לשם מהעולם האחר לגמרי של איך-רואים-את-העולם-כשקוראים. אין לה בכלל הרשאות גישה אל עולם הנרטולוגיה, ואף על פי כן היא שם מבראשית, ומבחוץ, עם מנוף, היא קובעת את האופן שבו אני ניגשת אליו, אל העולם החדש ×”×–×”.
לפיכך כיוון האינטרוספקציה שחשבתי עליו אז בתור "איך הספרות הרסה את ×—×™×™" ×”×™×” לקחת רשת פרפרים גדולה, ולנסות לתפוס בה את כל הפרקטיקות שהיו אמורות לשמש אותי אך-ורק בתוך העולם הלא-אמיתי המסוים של הספרות (ואפשר לחלק כאן כמובן לתחומים, ×›×™ גם בספרות אני × ×¢×” בין כמה עולמות, הקריאה, הכתיבה, הלימודים-על), שהסכמתי לקבל אותן בתוכו ×›×™ בו הן הגיוניות ומועילות, או הכרחיות אפילו, אבל איכשהו, כמו ריאליזציה של מטאפורה, כמו המכשפה שחומקת בעקבות פולי ודיגורי במסעם בין העולמות ומסתננת אל נרניה בעורמה, זלגו החוצה אל העולם האמיתי – שבו הן לא הגיוניות ומועילות וודאי שלא הכרחיות.

(והפוסט של איתמר הוא בעיני המטה-תשובה לשאלה הזאת, כי מה שיש בספרות הוא קודם-כל זה, זה שהיא "מחוץ לעולם", זה שהיא "עולם לא-אמיתי" והזליגה הגדולה ביותר האפשרית, זו שכוללת את כל השאר, היא לנסות למצוא גם בעולם האמיתי מקום שהוא "מחוץ לעולם", שהוא "העולם הלא-אמיתי" כלומר, הנסיון להפוך את החיים לספרות. הבחירה שהספרות תהיה מה שאת עושה בחיים שלך (בכתיבה או באקדמיה) היא רק דרך אחת, הדרך הישירה והנאיבית ביותר, לנסות להגשים את זה.)

אז בסדר, זו תשובת-העל, זו הדיאגנוזה – אבל הייתי רוצה לחפש גם את התשובות החלקיות, את הסימפטומים. ×›×™ לחפש מה הסימפטומים של הספרות שאני סוחבת איתי למקומות אחרים, מה הדברים שהיו אמורים להיות ייחודיים לספרות אבל לקחתי אותם הלאה, זו הדרך, נדמה לי, לתפוס מהם מבחינתי הסימפטומים של ספרות, מה הדברים שייחודיים לספרות מבחינתי. כלומר מה רק ספרות עושה לי. כלומר מה ×–×” ספרות ולמה אני עושה את ×–×”, בשביל מה ×–×” טוב לי. ואם ×–×” שווה את ×–×”.

התמונה: מכאן

היי, גם לי יש שני סנט

 
תקציר
טרופיזמים, של נאטאלי סארוט. שנאת בורגנות מזוקקת. אני וענת בתחילת היחסים, מסמנות קטעים אהובים. בתוך העולם של סארוט, כל אחת מצאה את העולם שלה. את החוט שמזקק את נקודת ההשקפה שאיתה הגיעה מראש. זה עולם בתוך עולם. מרתה קווסט, של דוריס לסינג. מדברת עם סארוט. עולם מחוץ לעולם, שמדבר עם העולם הקודם ויוצר יקום. ובתוך כל זה את, נעה בעולמות שבתוך העולם, ובין עולם לעולם ובתוך היקום. ואיך אפשר לזכור שכל זה רק ספרות? זה הרי כל כך מקיף ומלא אפשרויות. מריח כמו החיים עצמם. רק לאט לאט, עם עזרת פסקאות כמו "התכוונתי לומר שבסופו של יום את חיה באמת והדמויות של פרק לא. ובזה טמון הבדל שאי אפשר לגשר עליו לעולם. תהום מופלאה שהלעג של פרק פשוט לא יכול לזנק מעליה בעזרת שום טריק רטורי ושום אבחנה שנונה. הוא יכול רק לעשות דאווינים מהגדה השנייה בעזרת רדוקציות שנבחרו בקפידה בכדי ליצור אפקט מסויים בקורא" של אסא, בעלי לעתיד בפוטנציה, את לומדת להשתחרר.

הצהרת כוונות
זה היה הפוסט שהתכוונתי לכתוב. הוא היה יוצא אחלה פוסט, כנראה. אבל הבנתי, כמו שאמרה ז'ניה, שכבר כתבתי אותו. והבנתי עוד דבר.

עוד דבר
זה פרוייקט מעצבן. תמכתי בו מאד. אבל זה פרוייקט מעצבן. כי הספרות לא הרסה לי את החיים. הספרות הצילה לי את החיים.

כך הצילה לי הספרות את החיים
האושר, לא פחות, לא רק שמחה, לא רק הבנה, לא רק הזדהות, אלא האושר, של להגיד לעולם כולו, על כל הבוסים, הטרדות, האוכל, העייפות, מערכות היחסים והצריך שלו, להגיד לו לך להזדיין, כי אני הולכת עכשיו לעולם אחר, שהוא כרגע רק שלי.
החברות העמוקה, הבלתי תלויה בדבר, שקיימת שם בכל פעם שאת רוצה אותה, עם דמויות ספרותיות, שלעולם לא יכזיבו אותך.
ההשתוממות אחרי כל משפט של עגנון, כל אבחנה של פרק, כל פיתול עלילתי של מייקל שייבון, כל פיסת תחכום של הפנר, ההשתוממות הזאת למראה מישהו שעושה משהו נכון, בניגוד לכל החיים האלו, עם קונגלמרטי התקשורת שלהם, שעושים הכל כדי להוציא תחת ידיהם דבר זול ובלתי איכותי.
האחווה הסמויה, המדוברת רק לעתים רחוקות, שאינה נחשבת קהילתית, כי אינה באה בתביעות לאיש או למוסד, עם האנשים האחרים שחשים את אותם דברים, או גרסה שלהם לאותם דברים, האחווה הזאת שמרגיעה כל כך בנוגע לאפשרויות שהעולם הזה מציע.
אז זהו. הצילה.

 
התמונה מכאן