שביתה, חצי שביתה

בשבוע הרביעי של שביתת המרצים החלה לרוץ באינטרנט מצגת מאת מרצים מאוני' ת"א, שאמורה להסביר את ההיגיון שמאחורי השביתה. חרף כותרת המצגת, "מהן הסיבות לשביתה ומדוע דווקא עכשיו", היא מתעלמת משאלה אקוּטית לנושא- למה דווקא שביתה- האם השביתה היא הצעד הנכון להשגת מטרות מאבק המרצים? בכוונה אני מפריד את השביתה מהמאבק באופן שלא נעשה במצגת וברטוריקה הרווחת של השביתה, מכיוון שזו הראשונה הינה האופן בו בא השני לידי ביטוי, אך אינה כורח המציאות או אופן המאבק היחיד האפשרי, כפי שאציין בהמשך, בניסיון לענות על שאלה זו.

ראשית, האם השביתה המדוברת היא אכן שביתה? לכל איש סגל באוניברסיטה רשימה נאה של מטלות שכוללת עבודת הסגל: הכנת והעברת קורסים וסמינרים לתלמידים, הנחיית עבודות גמר, הנחיית תלמידים בלימודים מתקדמים, תזות ועבודות דוקטורט, הגשת הצעות למחקר, עבודה שוטפת במחקר וכתיבת דו"חות, מאמרים וספרים אקדמיים, פעילות בוועדות אקדמיות של האוניברסיטה, הערכת הצעות מחקר ומאמרים לכתבי עת אקדמיים ועבודה אדמיניסטרטיבית שוטפת. אכן, סדר יום עמוס- המרצים מתהדרים בנתון מהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, לפיו הם עובדים 53 שעות בשבוע. מתוך הרשימה הארוכה שצויינה, מכמה רכיבים אכן שובת בעבודתו הסגל האקדמי?

רק ב- 6 מתוך 53 השעות השבועיות, שובת מהלימודים לסטודנטים.

שנית, אמצעים הבאים לידי שימוש במאבק אמורים להפעיל לחץ לקידום מטרותיו. על מי מפעילה השביתה לחץ? שביתת המרצים מהרצאה (שכאמור, הינה שביתה חלקית מאוד) אינה מפעילה לחץ על האוניברסיטאות לפעול למען הסגל האקדמי- הסכומים הגדולים הנכנסים לקופת האוניברסיטה אינם משכר הלימוד דווקא, אלא ממחקר. כעת יש לסגל זמן רב יותר להשקיע בו. כל זמן שהמרצים מהחוץ והמתרגלים ממשיכים לספק לימודים חלקיים והסטודנטים לא דורשים כספם חזרה- מדוע שתהיה לאוניברסיטה בעיה עם שביתת מרצים? פשוט יקצצו למרצים חלק יחסי מהשכר ושלום על ישראל.

ומה עם האוצר? האם שביתת המרצים מהרצאה מפעילה עליו או על הממשלה לחץ? לא. כמו הפגיעה ברמה האקדמית בארץ או בחינוך בכלל, את ההשפעות של הנזק נראה רק בעוד שנים רבות. זאת כאשר את החסכון התקציבי והרווח ניתן לראות כבר מחר, ולפי מראה זה פועלים אותם גורמים. למי משנה שבעוד 13 שנה לא יהיו חוקרים בארץ, כאשר כעת יש לסטודנטים, כוח עבודה איכותי וזול, זמן פנוי נוסף לעבוד בו? ואם הם באמת רוצים ללמוד, שייסעו לחו"ל- שם יש מספיק אוניברסיטאות, או שיילמדו במכללה. האוצר והמרכז הבין-תחומי יכולים להיות רק שמחים משביתת המרצים.

  שביתת התסריטאים באמריקה, שביתה שדווקא משפיעה על חיינו כאן ועכשיו. תצלום- חדשות abc.

אז מי נפגע? הסטודנטים. אלו, שאינם מתקדמים לכיוון התואר הנכסף, דווקא לא מתרעמים מאוד- רובם שמחים עדיין על כל רגע דל ועל המערכת המרווחת יותר שנוצרה להם. אם מנסה השביתה לעורר תרעומת בקרב הסטודנטים- זוהי רק נגד המרצים אם כבר, ולא האוצר. אנו אלה שמעוניינים בתווית החברתית להשכלה שמעניקה האקדמיה, ללא יכולת לקבל אותה. החברה אכן תסבול מכך בטווח הארוך, אך אין שום הסברה על נזק זה ובתכל'ס- לא לאוצר ולא לממשלה אכפת מהשלכות רחוקות כל כך, כאשר כל כך הרבה נושאים כבר על השולחן לקראת מחר ובחירות יהיו הרבה לפני הרגשת ההשלכות.

יש גם לזכור כי השביתה היא רק אמצעי במסגרת הגדולה יותר של *מאבק המרצים*, אשר חייב לכלול צעדים נוספים. השביתה מטרתה לא רק לשבות מפעילות אחת, אלא לאפשר לשובתים קיום פעילויות אחרות. למשל, כאשר הסטודנטים שבתו בשנה שעברה הם פנו נגד האוניברסיטאות והאוצר, וניצלו את זמן השביתה לארגון הפגנות ואירועי מחאה, כצעדות וחסימת כבישים ואוניברסיטאות. כך עושים כיום המורים. מה המרצים עושים? חוקרים, עובדים, עושים את שלהם, ורק עסוקים בלא ללמד. המפתיע שהממשלה לא בלחץ? שהתקשורת לא מדווחת באופן חיובי, אם בכלל? מאבק חברתי אינו מבוסס רק על צדקת הדרך, אלא בראש ובראשונה על קורבן כיום לטובת שיפור העתיד. מה מקריבים המרצים? מה הם מסכנים? את יוקרתם? את משכורתם הנוכחית? את זמנם הפנוי? אחוז מבוטל מהם אם בכלל.

מעבר לצעדים אלו, שחרף חריפותם והוולגריות שבהם כולם אפשריים, יכולים אנשי הסגל האקדמי להשתמש במגדל השן שנותנת להם החברה, כמקום לקרוא ממנו דרך מנשרים ומאמרי דיעה ולאחד בין המאבקים החינוכיים השונים, שברור כי יש ביניהם קשר בסיסי. יכולים אנשי אקדמיה בולטים להשתמש במעמד החברתי שלהם כדי לצעוק מעל כל עץ רענן את זעקתם. יותר מכך, יכולים אנשי הסגל *לשבות באמת* ולחדול גם ממחקר. נכון, זהו צעד חריף וקשה- אך כאלו מחייב מאבק. המחיר העתידי הגבוה לחברה והמחיר העכשווי הגבוה לאוניברסיטאות ישמש כקלף מיקוח במאבק, כפי שחברת החשמל משתמשת בשאלטר וחברת מקורות בשיבר. והיה ואין זה קלף ששווה להשתמש בו, ככל הנראה לא אכפת לאנשי הסגל מספיק מיעדי המאבק והם מעדיפים את הנוחות העכשווית על הסיכון האפשרי של נקיטת צעדים חריפים.

לסיכום, אשאל שוב- כיצד השביתה הזו מסייעת למאבק המרצים להגיע ליעדו? כיצד השבתת הלימודים מפעילה בתורה לחץ על הממשלה, האוצר והאוניברסיטאות, לשפר את מעמד המרצים ולתקן את שכרם? האם לא ניתן לנקוט בצעדים אחרים, חכמים ושקוּלים יותר, שיביאו באופן יעיל יותר למטרה הסופית וייפגעו פחות במי שאינם "הרעים" במאבק זה?

לדעתי כרגע השביתה אינה מוצדקת- המאבק הוא מוצדק. השביתה ככזו אינה יעילה ואינה במקומה, והיא פשוט הצעד שקל ביותר לנקוט בו, עם מקסימום הידמות למאבק ומינימום קורבן מצד ה"נאבקים". אשמח מאוד לראות את המרצים מנהלים מאבק אמיתי, מהסוג שהספרות הענפה בנושאי מאבקי עובדים עוסקת בו, מכיוון שזהו האינטרס שלהם בראש ובראשונה, ומפסיקים לנסות לגייס אחרים להיאבק בשבילם (זו מטרת השביתה, כך הצהיר פרופ' צבי הכהן באוני' העברית). בכך ממשיכים המרצים את האקסיומה הקיימת, שמה שמבינים בארץ הוא כוח ושאותו משיגים רק דרך לדפוק את מי שמתחתיך ולא בניסיון אמיץ לעצור את זה שמעליך, זה שבאמת ובתמים אחראי. כולי תקווה כי ארגון המורכב, רובו אם לא כולו, מבעלי תואר שלישי, שחלקם אף חוקרים את נושא מאבקי העובדים, יוכלו להפסיק ולנהוג במאבק זה באופן לא מחושב ולהחיל עליו את אותם כללים עליהם הם מלמדים, בראייה חכמה.

לשכוח

אני לומד ספרות כבר הרבה מאוד זמן. הפלירט שלי עם האוניברסיטה נמתח כבר כמה שנים טובות, ולפני זה למדתי עצמאית, מקריאת ההבלים שבמוספים וההבלים למחצה שבעיתונים הספרותיים. זה מעייף להסביר לאנשים את התועלת שבלימודים הללו, ולכן כמעט ואיני עושה זאת שוב. אבל התועלת ישנה, גם אם קשה לעתים למדוד אותה בניירות ערך.

מה למדתי? למדתי להביט על ערים כעל שפה; למדתי להצביע על המקום שבו אקספוזיציה מתחילה ונגמרת; למדתי ששירה היא בעיני המתבונן; למדתי קצת על ההבדל בין השפה לבין העולם; למדתי לפרק סימנים; למדתי לפרק קטגוריות; למדתי להבחין ברגע שבו ויכוח הופך לסמנטי, גם אם איש לא מוכן להודות בכך; למדתי לראות תבניות מרובבות על תבניות, מעל ומתחת לטקסט; למדתי על החוזה הבלתי כתוב שקוראים חותמים עליו עם כל קריאה; למדתי להבחין בין פרודיה לסאטירה, בין פסטיש לצ'נטו, בין רמיזה לחיקוי; למדתי מה זה סיפור, ומה האפקטים שלו; למדתי על קשרי הגומלין שבין טקסט לעולם; למדתי על קשרי הגומלין שבין הקורא לטקסט; למדתי על קשרי הגומלין שבין הקורא לעולם. למדתי המון.

והתמחיתי גם. אני מדבר נרטולוגית חצי-שוטפת ושטרנברגית שוטפת לגמרי; אני יכול לדבר גם בן-פורתית, אם כי ראוי היה שאקנה לי שליטה טובה יותר בשפה הזו; אני יכול לפרק דובר ממחבר מובלע ב-20 שניות, ולגזום את הסיפור מהסיפוריות ב-15. תנו לי טקסט, ואני אראה את מה שצריך לראות.

כבר כמעט שנתיים שלא נוח לי עם זה.

***

כתבתי כאן פעם על רעיונות יצרניים. אני מצטט:

אם להניח לסיווגים, יש כאן משהו מגניב לאללה. ×›×™ ”רעיון יצרני“ הוא לא רק יצרני – כלומר, פתוח – אלא גם, ואולי בעיקר, סוגר. התמונה שעלתה לפוקנר בראש כבלה אותו לא רק לסצנה מסוימת, אלא גם לעולם מיוצג מסוים (×›×–×” שיש בו ילדות, ×›×–×” שהילדות בו מסתובבות בחצאית). הסצנה מ“הקול והזעם“ היא פתוחה משום שהיא סוגרת. היא מאפשרת יצרניות מכיוון שהיא תוחמת אזור, שבו היצרניות הזו יכולה לתפקד.

זה נכון גם לגבי תיאוריות, כמובן. אחרי זמן מה אתה קורא ספר, וכל מה שאתה רואה בו הוא מחברים מובלעים ואפקטים סיפוריים. אתה קורא, ורואה את מה שלימדו אותך לראות. רק את מה שלימדו אותך לראות.

אין כאן טענה בזכות הקורא התמים. זה, אם הוא ישנו, עיוור לדברים רבים יותר. אני לא מעלה על נס את הבורות, כי אם את ההשלה; תהליך למידה אחר, שבו אתה משיל מעצמך את מה שלמדת, ומנסה לקרוא מחדש.

אם זה אפשרי, יש כאן משהו נפלא באמת. איזה סופר אמר פעם (וצוטט בשער האחורי של "העיר", ושמו פרח) שסופר טוב צריך לכתוב תחילה מבלי לדעת דבר, ואז ללכת ללמוד, ולכתוב אז, ואז להפסיק ללמוד ולשכוח, ולכתוב כאילו הוא לא יודע דבר. זה מסוג הציטוטים הללו, שמרגישים נכון. הם מרגישים נכון, נדמה לי, כי לא מדובר כאן על אי-ידיעה גרידא, אלא על מצב אחר, מצב שבו הידע לא מאפיל על מושאו, המילה לא מסתירה את העצם.

***

אחת הדמויות ב"ארקדיה" לסטופרד (פאקינג תראו את זה), מתמטיקאי, מתאר את המתמטיקה החדשה. מתמטיקאים המציאו מתמטיקה דמיונית, פסיכית, והחלו לשחק איתה. גיאומטריה לא אוקלידית, שורש של מספר שלילי, מערכות עם אקסיומות מומצאות. הם שיחקו ושיחקו, ופתאום גילו שהמשחקים שלהם יושבים יופי על המציאות. זה נהדר, הוא אומר. הכל חדש. שדה המחקר פתוח לגמרי, תחום שלם ובתולי, שאפשר לפלס בו דרך.

כך אני מרגיש גם בנוגע לספרות (ואף עשיתי את הטעות של לומר זאת פעם למרצה). הכל חדש. המון נאמר, אך רק מעט שווה משהו. אנחנו לא מבינים המון, לא מבינים את רוב הדברים, למעשה. אנחנו לא יודעים מה זו הזדהות, ומה גורם לנו לפחד, ולמה ספרים שונים עובדים אחרת על אנשים שונים. יש לנו מפעלים שמייצרים סיפורים בסיטונות ובפסי יצור, שמחלקים פרסים לסיפורים מצטיינים, שממחיזים סיפורים בדרכים שלא הכרנו קודם, ואנחנו לא יודעים עדיין למה אנחנו עושים את זה. וזה נפלא, שאנחנו לא יודעים. אבל בשביל להתחיל לדעת צריך, קודם כל, נראה לי, אולי, לשכוח.

אני לא יודע איך לעשות זאת עדיין, אבל אני מנסה. חזרתי לקרוא את ההבלים שבמוספי הספרות ואת ההבלים שבעיתונים הספרותיים. אני קורא טענות, ולא מנסה לשלב אותן בתיאוריה חובקת כל של הספרות. עדיין לא. טענות על טענות, שיושבות זו לצד זו, בלי ערך אמת ובלי סדר. אני מנסה להשיל את מה שלמדתי באמצעות הפרזה בתיאוריות אחרות. זה לא עובד כל כך עדיין, אבל זה עובד קצת. אני יכול לראות שוב מטפורות. לפעמים אני מבחין בדימוי.

בינתיים, בקצה השני של העולם

מהפכה, ואת זה יודעים כולם, אי אפשר לעשות לבד. מהפכה מצריכה, מלבד אידיאולוגיה, גם התאגדות. ואת זה יודעת גם העיתונות. העיתונות בישראל, שאפשר אולי להגיד עליה גם דברים טובים, אבל סולידארית היא לא, עושה את מיטב המאמצים כדי לחבל בשביתת המורים.
כדי לחבל בשביתת המורים לא צריך הרבה, ואפילו לא צריך להוכיח שרן ארז גר בווילה: צריך מנגנון פשוט אך עקבי של "הפרד ומשול". אל תחבר את שביתת הסטודנטים מתחילת השנה לשביתת המורים. אל תחבר את שביתת המורים לשביתת המרצים. אל תחבר את שביתת המורים לשביתות מורים אחרות בעולם. אל תחבר את המצב האולטרה קפיטליסטי של העולם כיום להתדלדלות מדיניות הרווחה בישראל. דווח על כל אירוע בנפרד. עשה כמיטב יכולתך למצוא את כל הזוויות הקשורות באותו אירוע, אבל לעולם אל תרחיב את מבטך מעבר לפיקסל הקטן בו אתה מתבונן בזכוכית מגדלת.
לו הייתה עיתונות רווחה/מרקסיסטית בישראל, הייתה ודאי פוצחת בסדרת כתבות שמשווה בין מצב המורים, החינוך והרווחה בישראל, למתרחש במדינות שונות בעולםX. ואני לא מתכוונת לטבלאות הישגי תלמידים. כיוון שאין כזאת עיתונות, הכנתי אני ראשי פרקים לכתבה שכזו (אני לא עבד שלכם. את הקישוטים הקטנים של הקונבנציות העיתונאיות – פתיח, סגיר, מסגרת ובה ראיון עם אנשים רלוונטיים – תצטרכו להשלים לבד).

פנינה
בהתחלה הייתה וואחאקה, בירת מדינת וואחאקה במקסיקו. עיירה קולוניאלית ציורית שהוקמה בשנת 1486 בידי האצטקים ונכבשה מאוחר יותר בידי הספרדים. מזה כמה מאות שנים היא נחשבת אחת מפניני התיירות של מקסיקו. אחת מהערים האלו שבהם יש כיכרות "מרהיבות".

ואז הגיעה 2001
ואז הגיעה 2001 ועימה תכנית בשם פואבלה- פנמה (המקורבים קוראים לה PPP) שמטרתה העיקרית היא "לשפר את איכות החיים של תושבי המדינות הדרומיות במקסיקו ומדינות מרכז אמריקה". כדי לעשות זאת, אומרת התכנית, יש לשפר את הקשר בין מדינות מקסיקו למדינות מרכז אמריקה. איך? באמצעות שיפור התחבורה, האנרגיה, הטלקומוניקציה, המסחר והתיירות והתמקדות בפיתוח בר-קיימא של תנאי החיים. מילת המפתח כאן היא תשתית. והרעיון הוא ששיפור התשתית (כבישים, נמלי ים, נמלי תעופה, פסי רכבת) יחזק את הקשר בין תושבי דרום מקסיקו העניים מאד לבין שאר העולם. את התכנית הגה נשיא מקסיקו דאז, ויסנטה פוקס, ואף החתים לטובת העניין את כל המדינות המעורבות.
לכאורה נשמע טוב. אולם, אומרים הארגונים השונים המתנגדים לתכנית, למעשה מדובר בתכנית להחדרת "מסחר חופשי" למדינות העניות במקסיקו. הרעיון הוא פשוט: תנו לתאגידים דרך נוחה להגיע לעובדים הזולים. בגלובל אקסצ'יינג' אומרים שהרעיון הוא להקים במקום מפעלים שבהם מרכיבים חלקים מיובאים כדי לייצא אותם מחדש למדינות עשירות. הרעיון הזה יעיל במיוחד באיזור שבו 50 אחוזים מהאוכלוסייה מרוויחים פחות מהשכר הממוצע לשעה במקסיקו, שעומד על 1.9$. "דרום מקסיקו היא ביתם של 714 מתוך 850 המחוזות העניים במדינה, ולכן ממשל פוקס קיווה להשתמש ביתרון התחרותי הזה כדי להתחרות במפעלי אסיה".

 
לעזרת פוקס מגיע אורטיס
ב-2004 תופס את השלטון במדינת וואחאקה המושל אוליסס רואיס אורטיס, שבא עם תפיסה דומה לזו של פוקס. איך הוא תופס את השלטון? יש אומרים שלא ביושר, ומתכוונים לזיופים המוניים בבחירות. אורטיס עושה כל מיני מעשים שסימני השאלה יפים להם (למשל ארגון שביתת עובדים בעיתון המתנגד ופגיעה בכיכר העתיקה בעיר, שנחשבת אחד מהאתרים האלו של אונסקו). פואבלה-פנמה+פוקס+רואיס+בחירות מושחתות=תסיסה.

ולמורים נמאס
המצב היה בכי רע. וואחאקה היא המדינה השנייה הכי ענייה במקסיקו ולמורים נמאס. במאי 2006 הם פתחו בשביתה השנתית שלהם. הם דרשו שיפור בתנאי ההוראה ובתנאי השכר. הם סרבו לקיים משא ומתן עם אורטיס והכריזו כי יישבו בכיכר המרכזית של העיר עד שיבוא מישהו מהממשלה הפדרלית וידבר איתם. הנתונים מראים כי הייתה להם סיבה לשבות: וואחאקה היא המדינה השנייה הכי ענייה במקסיקו, עם 76% מהאוכלוסייה שחיה בתנאי עוני קיצוני.
אורטיס הניח להם לשבת בכיכר. אבל אחרי 22 יום זה הגיע לו עד כאן. ב-14 ביוני הוא שלח את המשטרה של מדינת וואחאקה כדי לדכא את ההתקוממות הזאת. כמו תמיד, עיתונאי האינדימדיה מתארים זאת בצורה הדרמטית והראויה ביותר: "עם שחר פינתה משטרת מדינת וואחאקה, בעזרת מסוקים, גז מדמיע וכלי נשק, כמה אלפי מורים שובתים ממתחם השביתה בכיכר המרכזית בוואחאקה העיר, שבה שהו מזה שבועיים. מנהיגי הגוף המארגן של עובדי חינוך (CNTE) טענו כי שני מורים מתו בהתקפה ושישה נעלמו. מושל וואחאקה יוליסס רואיס אורטיס הכחיש בכלי התקשורת הרשמיים שהמורים נהרגו. המשטרה הרסה גם את תחנת הרדיו פלנטון, ששידרה מהכיכר. הנשיא וינסנט פוקס סירב לגנות את פעולת המשטרה, וטען כי זו זכותה של המדינה."

וכאן נגמר הסיפור הרגיל
וכאן נגמר הסיפור הרגיל. בכל מקום אחר, השביתה הייתה מתפזרת וביי ביי. אבל לא בוואחאקה. המורים לא נכנעו. הם הצליחו לגרש את המשטרה, והכריזו על מרכז העיר כאיזור כבוש. כדי להדגיש זאת, שלוש שעות לאחר התקיפה הם הקימו בריקדות באזור כולו, כדי למנוע מהמשטרה לחזור.
וזה עוד לא הכל. שלושה ימים אחרי "הטיהור" של משטרת המדינה קמה האסיפה העממית של עמֵי וואחאקה (המקורבים דוברי הספרדית: APPO). 70 אלף מורים, 350 ארגונים ו-800 אלף איש התאגדו תחת הוראותיה של האסיפה – 25% מאוכלוסיית מדינה וואחאקה. האסיפה דרשה ראשית את התפטרותו של רואיס, ולאחר מכן את שיפור התנאים של אוכלוסיית המדינה.
האסיפה התנהלה בדרך דמוקרטית: "כל ההחלטות החשובות מתקבלות במליאת האסיפה. לאסיפה יש הנהגה זמנית, אבל כוחה האמיתי טמון בבסיסיה החברתיים, מה שמנע מהשלטונות להחליש את התנועה. באזורים רבים ברחבי המדינה ובפרברי העוני מתכנסות אסיפות אזוריות. בהן מתקבלות החלטות ומהן מועברות הצעות לאסיפה הכללית שמושבה בעיר הבירה, וואחאקה".

וכאן מתחילה המהפכה
במשך חמישה חודשים ארוכים ניהלה למעשה את האסיפה את עיר הבירה וכן מוסדות מטעם המדינה במקומות אחרים בוואחאקה. היא ניתקה את הזרם למוסדות ממשלתיים, לרדיו ולטלוויזיה מטעם השלטון, היא הוציאה לרחובות עשרות אלפי בני אדם, ובעיקר היא הצליחה להחזיק מעמד בתקיפות חוזרות ונשנות של משטרת המדינה ובהעלמתם של כמה עשרות מחבריה. רואיס, ביחד עם כל אלפי השוטרים שלו, עמדו חסרי אונים.
כמו שמתארים זאת אנשים שהיו שם: "הוואחאקנים מתגייסים למאבק בהמוניהם, אך הם עושים גם משהו שונה, משהו בעל עוצמה רבה בהרבה: הם מתארגנים. כאן בואחאקה אין 'תקופה שאחרי ההתגייסות'. העם אינו חוזר לחיי היומיום ומחכה ל'קריאה הבאה לפעולה'. הרוטינה' של הוואחאקנים היא המאבק. באמצעות התארגנותם המתמדת יוצאת-הדופן, בני ובנות וואחאקה יוצרים מרחבים של התנגדות רציפה: הם מוכנים לכך ש'המלחמה לא תיגמר בקרב אחד'". ויש גם גרפיטי.

והאיש שבטנק מגיח
במהלך התקופה הזאת נהרגו 10 אנשים ועוד כמה מאות נעלמו. אבל האסיפה לא נשברה והחזיקה בשליטה בעיר. אין צורך לספר כי וואחאקה כבר לא הייתה פנינה תיירותית, אלא אוסף של בריקדות שצבר תמיכה בינלאומית רחבה יותר ויותר ויצר לחץ גובר על המושל רואיס.
ואז, ב-27 באוקטובר 2006, משטרת המדינה פשוט התחילה לירות על המפגינים. המשטרה טוענת כי זה היה קרב יריות וכי המפגינים השיבו אש. המפגינים טוענים: " חמושים מטעמו של הרוצח ונשיא המדינה יוליסס רואיז תקפו וירו על הבריקדות של האסיפה העממית של אנשי וואחאקה (APPO) בשדרה של פסי רכבת בסמוך למשרדים העירוניים של פרבר הסמוך לבירת מדינת וואחאקה. באחת מאותן ההתקפות הם רצחו את בראדלי וויל, כתב ופעיל באינדימדיה ממוצא אמריקאי, והותירו 6 חברים נוספים פצועים. בהמשך היום מסר הרדיו האוניברסיט אי שבשליטת האסיפה העממית כי נפטר מורה נוסף שהותקף, ועשרים נוספים נפצעו בהתקפות של כוחות פארא-צבאיים. במהלך היום, ה-28, ויסנטה פוקס שגנב את נשיאות מקסיקו החל להזרים לואחאקה כוחות שיטור מיוחדים במטרה להגביר את הדיכוי והאלימות בה."
הרצח של עיתונאי אמריקני הפך את הכל למסובך הרבה יותר, כמובן. גם בגלל שבראד הספיק לצלם כמה דברים לא נחמדים. וגם בגלל שאפילו צה"ל כבר הבין שכל עוד הורגים ישראלים או פלסטינים, זה יחסית בסדר. אבל למען השם, לא הורגים פעילי שלום בינלאומיים. הם בלונדיניים מדי ומקושרים מדי.
ומשם האלימות גברה. 3,500 שוטרי המדינה ביחד עם עוד 5,000 חיילי הצבא הפדרלי כגיבוי התחילו בעקשנות להוציא את השובתים מהכיכר. זה לא ממש עזר. תנועות השמאל במקסיקו הגיעו עד כדי פיצוץ מטענים במקסיקו סיטי. ואז המשטרה הכריזה: אין לנו שום עכבות יותר. מאות אנשים ובהם מנהיגי האסיפה נעצרו, ובא למקסיקו גואל. השליטה הושבה לידי מוסדות המדינה. ככה זה נראה (קובץ קוויקטיים).

 
שנה אחרי
היום, שנה אחרי, האסיפה העממית עדיין זוכה לתמיכה, ועדיין עושה הפגנות; חברים של בראד וויל עדיין דורשים לחקור את הירי שלו; המורים לא זכו להטבה בתנאים והוושינגטון פוסט שולח כתבת שתספר כמה קשה זה לאכול במסעדות המפוארות של וואחאקה כשהן ריקות מתיירים.

ואיך זה קשור אלינו?
ובכן, המורים שובתים. המרצים שובתים. ההורים רצו לשבות אבל ויתרו. אבל גוף מאגד ומארגן סטייל האיגוד המקסיקני, או קריאה לגוף שכזה או מודעות רחבה בציבור לכוח שאוצר בתוכו ארגון ×›×–×”, גם בימינו אנו – אין

 
X  אם הייתה סדרת כתבות כזו והחמצתי אותה, אני מתנצלת