מדריך מפוכח לתלמידי מחקר – מעין מבוא

יותר מידי זמן אני סטודנט, הרבה יותר מידי. איכשהו, בלי לשים לב מצאתי את עצמי הופך מהבטחה מדעית צנועה, בעיני עצמי לפחות, לאחד מהדינוזאורים המשונים האלה, דוקטורנטים נצחיים שנדמה כאילו ימשיכו לרחף בין מסדרונות האוניברסיטה לנצח, כאילו היו שם מאז ומעולם. ראיתי את כל הטעויות האפשריות שיכול תלמיד מחקר לבצע בדרכו לקו הגמר, מה זה ראיתי? את רובן הספקתי לעשות בעצמי.

עכשיו, כשהשבבים נאספים, והקצוות נסגרים, והפינות מתעגלות, והמאמרים נכתבים, כשכבר אפשר להרגיש את הרגע שבו אוכל להדביק את ראשי התיבות המיוחלים ההם לכרטיס הביקור הוירטואלי שלי הגיע הזמן לחלוק מעט מנסיוני העגום, לעצור אולי את הטעויות הפוטנציאליות של אנשים אחרים.

אם להודות על האמת, מתוך כל השנים הארוכות שעשיתי באוניברסיטת תל אביב רק סמסטר אחד חרג מגבולות הפקולטה למדעים מדוייקים, כך שיש להניח שחלקים ניכרים ממה שאכתוב כאן רלוונטיים יותר לתלמידי חלקו המזרחי של הקמפוס (הנדסה-מדעים מדוייקים-מדעי החיים) ועדיין, אולי גם אחרים יכולו להפיק ממנו דבר או שניים. המדריך הזה גם אינו מיועד למי שכבר בשנה א' ידע את נושא עבודת הדוקטורט שלו ובילה קייצים ארוכים בפרוייקטים אקדמיים עם המנחה לעתיד, הוא מיועד למי שמוצא את עצמו מבולבל בסוף התואר הראשון, מתלבט בין לימודי המשך, עבודה בתעשייה, פנייה לחינוך או טיול ארוך בקצה העולם.

 ×œ× מעט הפכתי בשאלה איפה להתחיל את המדריך ×”×–×”, ופעם אחר פעם חזרתי לרגע אחד, שלושה ימים לפני תחילת לימודי התואר הראשון שלי. רשמית עוד הייתי חייל, מעשית נמצאתי בסוף השבוע הראשון לחופשת השחרור שלי, וביום חמישי התייצבתי לפגישת ×”×›× ×” ללימודים עם יושב ראש ועדת ההוראה שלנו. האיש ×”×–×” שמאוחר יותר יעביר בטון אחיד ויובשני, אבל בחדות ובהירות מדהימות את הקורס העמוס ביותר של הסמסטר הראשון לתואר, עמד מולנו וניסה להכין אותנו לחוויה שעמדנו להיכנס אליה.

העובדה שכל כך הרבה שנים אחר כך אני עוד זוכר את היום ההוא בבהירות חייבת להיזקף לזכותו. אולי זה האופי שלו, והדבקות בעקרונות פדגוגיים ישנים, אולי היכולת הנדירה בקרב אנשי סגל להבין את המצב שלנו באותו רגע, צעירים אחרי צבא, משהו באופן שבו הוא בחר להכניס אותנו ללימודי התואר הראשון נשאר איתי עד היום.

שנה א' בלימודי פיזיקה היא בין השנים העמוסות ביותר שיודעת האוניברסיטה להציע, ודאי למי שמשלב את הלימודים עם חוג נוסף, ×§×•רסי בחירה הם הבטחה עמומה ומרוחקת שתידחה ×œ×©× ×” השלישית. כך קרה שחלק מרכזי במפגש ×”×–×”, ×–×” שבו היינו אמורים למלא את טופס הרישום לקורסים הפך לטקס מרתק בו אלה ששמות המשפחה שלהם מתחילים ב-א'-ל' מתבקשים לסמן את קבוצת התרגול 02 ואלה ששמות המשפחה שלהם מתחילים ב-מ'-ת' לסמן את קבוצת התרגול 03.

אחרי שהוסר המכשול הזה זכינו לקבל את נאום ההכנה המדובר. במרכזו עמדה הבטחה לשלוש שנים אינטנסיביות של דם יזע ודמעות (הבטחה שקויימה במלואה חייבים לציין). אבל רגע לפני הפאתוס הייתה פתיחה מינורית בהרבה.

"ברוכים הבאים לאוניברסיטת תל אביב, הלימודים כאן הם שונים מהלימודים שהכרתם בבית הספר, ההבדל הראשון הוא שאצלנו כל שיעור מתחיל עשר דקות אחרי שעה עגולה ונמשך חמישים דקות." זה היה המשפט הראשון, ציון של עובדה טריוויאלית, כזו שהיתה מתבהרת לכל אחד מאיתנו אחרי שעתיים לכל היותר ביום הראשון ללימודים. במבט לאחור אני חייב להכיר בגדולה של הפתיחה הזו, אפשר הרי היה לפתוח בהסבר על הפער בין המשחקים שכונו לימודי מתמטיקה ופיזיקה לבגרות לבין מה שייפול עלינו עכשיו, אפשר היה להציג את המבנה של קבוצות הרצאה וקבוצות תרגול נפרדות, אבל דווקא הבחירה בזוטות היתה דרך מדוייקת בהרבה להבהיר שהכל, אבל באמת הכל, השתנה.

 ×ž×™×™×“ אחר כך ×”×’×™×¢ הסבר חד ובהיר של מצבנו "כל מי שנמצא כאן בחר ללמוד פיזיקה, כולכם הייתם התלמידים המצטייניים בבית הספר, התרגלתם להיות מספר אחת בכיתה, רובכם לא תהיו מצטיינים כאן. התרגלתם להיות אלה שמצליחים לפתור את השאלות עם הכוכבים בספר, אלה שהכל הולך להם בקלות. אבל כאן כולם כאלה, כל מי שיושב בחדר ×”×–×”, אז אל תצפו שכך ייראו שלוש השנים הבאות שלכם." את ההסבר ×”×–×” אני נושא איתי מאז לכל מקום, את ההכרה בקיומו של איזה עקרון פיטרי של הלימוד, הידיעה שמתישהו לאורך הדרך תגיע לאיזו קבוצה שדרישות הסף שלה הופכות אותך לתלמיד ממוצע ומטה, גם אם רגע לפני כן עוד היית המצטיין.

שלוש שנים כמעט מאוחר יותר עמדנו לפני סיומו של התואר הראשון, והמודעות במסדרון הבטיחו לנו "יום פתוח" לקראת לימודי התואר השני. איזו תהום פעורה בין שני הימים האלה בקצותיו של התואר. ביום הפתוח לא טרח אף אחד להזהיר אותנו בדבר השינוי העצום שיחול עכשיו, אף אחד לא ניסה לעורר בנו תהיות על הסיבות והשיקולים שגרמו לנו להגיע לשם. בזה אחר זה חלפו מולנו פרופסורים ושטחו את מרכולתם מנסים לפתות אותנו לבחור בחוג שלהם ללימודי התואר השני. היום אני מבין עד כמה היתה חסרה שם גישה מעט מפוכחת יותר, את החוסר הזה ינסה המדריך המפוכח לתלמידי מחקר להשלים.

(פורסם במקור כאן)

הסטודנט שבת – והשוחט שחט

 

(רשומה זו פורסמה לראשונה ב"מאוורר" עיתון הסטודנטים של תא "סולידריות" באוניברסיטת תל אביב. "סולידריות"? כן: אנחנו קבוצה הולכת וגדלה של סטודנטים שהם שמאל חברתי אמיתי, עצמאי ופעיל, אשר החליטו לקדם תהליך שינוי עמוק בקמפוס ובפוליטיקה הסטודנטיאלית המנוונת. לכן החלטנו להקים מסגרת פוליטית-חברתית חדשה, שבין השאר גם רצה בבחירות לאגודת הסטודנטים שיתקיימו ב-31 בדצמבר. אנחנו מאמינים בפעילות ולא בפוליטיקה של "חימום כיסאות", ולכן אין לנו יו"ר בינתיים: הגדרות פחות חשובות לנו. מטרתנו היא לחתור להפיכת הקמפוס לזירה חברתית ותרבותית תוססת, ולשם כך יהיה עלינו לגרום יחד לאוניברסיטה ולאגודה להתחיל להתנהל אחרת).

בזמן ששבתנו נגד ועדת שוחט החליטה האוניברסיטה ליישם את המלצות הוועדה בדלת האחורית. קוראים לזה "התוכנית האסטרטגית" והמשמעות היא הפרטתו הסופית של הקמפוס; המרצים לא עושים דבר נגדה, אגודת הסטודנטים עוצמת עיניים, ואם תשאלו את מנכ"ל האוניברסיטה – היא לא קיימת

בפתיחת הסמסטר הנוכחי מצאו הסטודנטים את עצמם כציבור היחיד שהתייצב ללימודים ללא כוונות לשבש ולשבות: המורים שובתים, הסגל הבכיר מוחה מהבית על שחיקת שכרו, ואפילו הסגל הזוטר, מפורר ומנוצל עד עפר, הספיק להכריז על סכסוך עבודה לקראת שביתה. ומדוע שותקים הסטודנטים? משום שבסוף חודש מאי הופסקה שביתתם מכוח ההסכם (להלן: "הסכם הכניעה") שחתמו ארגוני הסטודנטים מול הממשלה, ובו התחייבה בפניהם שלא ליישם את המלצות ועדת שוחט אלא לאחר הסכמות שיושגו בנושא עם נציגיהם באמצעות הידברות (בנושא שכר הלימוד לבדו, אף שמאבק הסטודנטים כוון נגד הקיצוצים והדוח בכללותו).

ומתי תיפַּתח ההידברות? בסוף הקיץ סיפקה הממשלה תאריך יעד: פברואר. אך בעוד הסטודנטים מכבדים את ההסכם וממתינים, לא התעצלה הממשלה ומיהרה לחתום על הסכם עם ועד ראשי האוניברסיטאות, שבנספח לו מסוכם בין הצדדים כי דוח שוחט ייושם עד חודש ינואר הקרוב, כולל העלאת שכר הלימוד מאחורי גבם של הסטודנטים. מדובר, אגב, באותם טיפוסים שניסו לשבור את שביתת הסטודנטים על-ידי איומים בפגיעה אקדמית, וכעת, על-ידי איומים בביטול הסמסטר, הם מנסים לעשות איתם יד אחת כדי לשבור את שביתת המרצים.

גם האוניברסיטה לא טמנה את ידה בצלחת, והנהלתה (שאינה נבחרת או מייצגת את צרכי המוסד, משום שחבריה מהווים מינוי מגבוה של "חבר הנאמנים" – נדבנים עשירים מעבר לים) עמלה לאורך ×”×§×™×¥ על גיבוש התוכנית האסטרטגית של האוניברסיטה, והתוצר, שבפועל נכתב על ידי חברת הייעוץ העסקי החיצונית ששכרו, מגדיר כיצד תראה האוניברסיטה בשנים הקרובות. קריאת התוכנית מובילה באורח ברור למסקנה הבאה: בעוד שהממשלה מצהירה ×›×™ רק בפברואר יחל המו"מ עם הסטודנטים על העלאת שכר-הלימוד לפי דו"×— שוחט, הרי שהאוניברסיטה כבר החלה ליישם את הדו"×— בדלת האחורית ובחשאי. המהלך אף מעוגן בתוכנית ארוכת-טווח וקיצונית ביותר, שמשמעותה היא האצת תהליך ההפרטה הנוכחי, והפיכת האוניברסיטה לתאגיד מוטה רווח – "אוניברסיטה בע"מ".

ממציאות מוסתרת למדיניות מוצהרת

יישום וולונטרי זה של דו"ח שוחט על-ידי האוניברסיטה, ללא כפיה מבחוץ, נעשה בחשאי ובחדרי חדרים, ללא דיון ציבורי ואף מבלי לשתף בנעשה את הסטודנטים או את ארגוני הסגל האקדמי והמנהלי. התוכנית האסטרטגית עצמה הוזכרה אמנם בנוכחות ראשי הסגל והסטודנטים, אך היטב הקפידו להסתיר מהם את משמעותו האמיתית של התהליך. אלא שבעוד שמרבית אנשי הסגל האקדמי והמנהלי אינם מודעים לקיומה של התוכנית, וודאי שלא להשלכותיה מרחיקות הלכת, הרי שאת הסטודנטים השאירו מחוץ למשחק דווקא שלא במקרה: אגודת הסטודנטים מכירה את התוכנית לפרטיה כבר חודשים, אך ראשיה, חברי תא "הדור החדש", לא רק שלא ניסו מיוזמתם לקחת כל חלק בהליכי הכתיבה שלה, אלא אף סירבו לבקשות חוזרות ונשנות מצד סטודנטים "פעילים" לגלות מעורבות בנעשה ולדרוש השתתפות סטודנטיאלית בגיבוש התוכנית. התוצאות הרות האסון לא איחרו לבוא, וכבר כיום, לאחר ארבעה שבועות בלבד מפתיחת הסמסטר, ברור כי סגירת היחידה לשפות ופיטוריהן הרטרואקטיביים של 30 מורות העובדות בה (ראו עמ' 2 בגיליון זה) אינם אלא חלק קטן-אך-בוטה של ראשית יישומה של התוכנית ההרסנית.

עיקרי התוכנית, שיוצגו להלן, מתפרסמים נכון לכתיבת שורות אלה במצגת מוסתרת באתר האוניברסיטה, ללא קישור שניתן לאתר בעין בלתי-מזויינת, אך אם תגגלו את המילים "תכנית אסטרטגית 2004" תוכלו לחזות בה במו עיניכם – וכן בהקלדת הכתובת: http://www.tau.ac.il/strategy/strategy-2004-summary.ppt. ("כנסו דחוף", כמאמר הטוקבקיסטים; כעת, מן הסתם, יסירוה בבהילות). את עקרונות המדיניות האוניברסיטאית שמופיעים במצגת אישרו רשויות האוניברסיטה כבר בחודש אוגוסט (!), ובימים אלה נמצא בעיצומו תהליך שהנהלת האוניברסיטה מכנה בדרמטיות "תרגום ההמלצות הכלליות לחלופות קונקרטיות ותוכניות פעולה"; עד כדי כך שיו"ר הוועד המנהל כבר הבהיר לאחראי על כך, הרקטור, ×›×™ הוא דורש לראות את התוצאות באורח מיידי.

הוועד המנהל, למי ששואל
בעבר נוהלו העניינים האקדמיים בקמפוס על-ידי מוסדות נבחרים של הסגל האקדמי. בעקבות שינויים מבניים שנכפו על האוניברסיטאות בארץ בשנים 2000-2004 (ואצלנו אומצו בחדווה וביתר קיצוניות על-ידי נשיא האוניברסיטה הקודם), ניטל הכוח מן המוסדות הנבחרים של הסגל. וכך עבר הניהול האקדמי, שנתון רשמית בידיו של רקטור האוניברסיטה (בעבר ×”×™×” נבחר על-ידי המרצים ומתוכם, וכיום מהווה מינוי "מלמעלה"), לידיו של מי שכעת ממונה עליו – נשיא האוניברסיטה. הנשיא והרקטור מתמנים שניהם על-ידי ועדה לאיתור מועמדים של "הוועד המנהל", שהוא הגוף הניהולי העליון ששולט באוניברסיטה. הוועד המנהל מורכב בעיקר מאנשי עסקים ותורמים, ובראשו עומד כיום התעשיין דב לאוטמן. כגוף, תפיסת העולם שלהם היא מובהקת: הם מקדשים את שורת הרווח והיעילות הכלכלית.

המצגת, שכתובה בלשון "NewSpeak" רהוטה, מתארת את התוכנית האסטרטגית כהמשך תמים של תוכנית קיימת שגיבושה החל עוד בשנת 2004 (ומכאן שמה, כביכול), אולם מדובר בתוכנית קיצונית הרבה יותר, שכן ההפרטה הפכה בה ממציאות מוסתרת למדיניות מוצהרת בכל תחומי הפעילות האקדמית. בהינתן העובדה שוועד ראשי האוניברסיטאות חתם על שיתוף פעולה עם הממשלה ביישום דו"×— שוחט בתמורה לכספים שקיבל ממשרד האוצר באוקטובר, נהיר למי שמעיין בעיקרי התוכנית שבמצגת ×›×™ נשיאי האוניברסיטאות והאוצר עשו יד אחת ליישום מקדים של המלצות הדו"×— "מלמטה" – במוסדות עצמם, ואז לאשרור של המהלך מלמעלה, בפברואר, על-ידי החלטת ממשלה. זו "התוכנית האסטרטגית" האמיתית של האוניברסיטה: שיתוף פעולה מרצון עם התוכנית הסופר-אסטרטגית של האוצר להפריט לחלוטין את החינוך בישראל.

סטודנטים, מתרגלים, מרצים – מדובר במחטף בוטה וברור שמתבצע מאחורי הגב של כולנו. הצעדים הקונקרטיים ליישום התוכנית האסטרטגית עתידים להתפרסם בשבועות הקרובים, ועד לפרסום ההמלצות הפרטניות נותר בידינו חלון הזדמנויות מצטמצם והולך, המחייב, לדעת המערכת, פעולת מחאה דחופה. האם ניתן להנהלת האוניברסיטה להדיר אותנו מהדיון על עתידנו? האם נאפשר לאוצר לכפות דרכה את רצונו עלינו, וניכנע ללא קרב?

עיקרי "התוכנית האסטרטגית": אל תגידו שלא אמרנו לכם

שכר לימוד דיפרנציאלי וגבוה: על פי המצגת באתר האוניברסיטה, הנהלת האוניברסיטה מצהירה בבירור כי היא מסתמכת בתוכניתה על הנהגת שכר לימוד דיפרנציאלי לתלמידי כל התארים, באופן שתואם, למעשה, את מתווה שוחט (ראו מסגרת). היות שאין בסמכות האוניברסיטה לקבע את שיעור השכ"ל, מוצהר כי היא "תקדם פעילות ברמה הלאומית" לשם הנהגת שכר לימוד כזה. כלומר, האוניברסיטה תממן קמפיין תקשורתי ותשכור "לוביסטים" לשם הפעלת לחצים על הממשלה, כדי להבטיח העלאת שכר הלימוד והנהגתו של שכר לימוד דיפרנציאלי.

"דיפרנציאציה"? הא?
במתווה שוחט שאותו מבקשת האוניברסיטה לאמץ, נקבע שכ"ל יסוד אחיד לתואר ראשון (14,800 שקל), ודיפרנציאלי לתואר שני. על-פי התוכנית האסטרטגית, האוניברסיטה גורסת דווקא שדיפרנציאציה יפה לתלמידי כל התארים, ופירוש הדבר הוא חלוקה של גובה שכר לימוד לפי אחד משני מדדים: הראשון הוא התאמת שכר הלימוד לגובה הכנסותיו של הורה הסטודנט. לפי מדד זה, האוניברסיטה מכריזה כי הסטודנט, אדם מבוגר לכל דבר ועניין, עודנו ברשות הוריו, ועצמאות כלכלית מהסוג שבו מחזיקים בינתיים כשליש מהסטודנטים בקמפוס שלנו (נכון ל-2006), איננה בגדר האפשר. המדד השני: התאמת שכר הלימוד ליכולת ההשתכרות העתידית של הסטודנט, בהתאם לחוג הלימוד. מדד זה יוביל לכך שרק סטודנטים מבוססים יוכלו להרשות לעצמם ללמוד רפואה, כלכלה, משפטים וכדומה, וזאת כאשר כבר כעת קשה למצוא ערבים, עולים חדשים ותושבי עיירות פיתוח בפקולטות אלה.

פגיעה חמורה בשוויון ובנגישות לאקדמיה: האוניברסיטה מכריזה ×›×™ בכוונתה לפעול ל"האצת קצב לימודים" ול"איתור מוקדם של מועמדים לנשירה". פירוש הדבר הוא הגבלת הנגישות לאקדמיה, שכן האצת קצב הלימודים תפגע בלי ספק בסטודנטים רבים, שחלקם נאלץ להאריך כבר כיום את התואר כדי לעבוד ולממן הלימודים; ואם יעלה שכר הלימוד באופן שאליו מכוונת האוניברסיטה, מובן שמעתה, רק בעלי אמצעים יוכלו ללמוד. מהלך שצפוי להגביל לא פחות את צעדיהן של אוכלוסיות מוחלשות שנאבקות כבר היום להתקבל ללימודים ולסיים אותם בהצלחה, הוא הטקטיקה של "ניטור ואיתור מועמדים לנשירה": הכוונה היא להוספת שלב מיון מכשיל במהלך הלימודים, מעבר לפסיכומטרי ולבגרויות, והרי מובן ×›×™ סטודנט אינו הופך ל"מועמד לנשירה" אלא משעה שהוא מוכרז ×›×›×–×” וגורמים לו לנשור. לכל אלה מתווספת הכוונה המוצהרת לצמצם את ×”×™×§×£ הלומדים לתואר ראשון "על חשבון תואר שני ודוקטורט" – מסלולים יקרים וכדאיים יותר, כלכלית, עבור האוניברסיטה – ושוב, מדובר במחסום הראשוני להשכלה האקדמית, התואר הראשון, אשר הולך ונעשה בלתי-עביר למי שלא נמנה על העשירונים העליונים.

פיטורי מרצים וסגירת יחידות אקדמיות: האוניברסיטה מבהירה ×›×™ בכוונתה "להתחיל" (למעשה, להמשיך) במהלך רחב ×”×™×§×£ של פיטורי אנשי סגל, וכן סגירת יחידות אקדמיות – כדי להקל על הפיטורין. הכוונה, מסבירה המצגת, היא "סגירת מספר יחידות לא-כלכליות עם תרומה אקדמית נמוכה", ונדרש, נאמר שם, "תיעדוף ומיזוג ו/או סגירת יחידות וארגון מחדש של תחומי לימוד". נשאלת השאלה: מהי תרומה אקדמית נמוכה? כיצד אומדים זאת? והאם החוג לארכיאולוגיה, למשל, "תורם" פחות מהחוג ללימודים קלאסיים? כבר כיום נמצאת האוניברסיטה במצב שבו מרצים מבוגרים נדחפים החוצה לפרישה מוקדמת, ובמקומם נשכרים, אם בכלל, "מורים מן החוץ" (שהינם מרצים שנחשבים "מחוץ לאוניברסיטה", חסרי זכויות פנסיוניות, שמתוגמלים על שעות הוראה ותו לא ובמשך שמונת חודשי השנה האקדמית בלבד, וכך נחסמות בפניהם אפשרויות למחקר, כמורי מכללה לכל דבר). חוגים שלמים הפכו לבתי קברות של הדיסציפלינה הנלמדת בהם – באין כמעט מרצים בכירים, מלמדים שם מרצים מן-החוץ או סגל זוטר, ואין מי שיחקור ויפתח – מגמה מדאיגה לגבי עתיד המדע בארץ, שגם פוגעת מאד ברמת התואר של הסטודנטים. בשנים האחרונות נסגרו ואוחדו חוגים רבים, ותתי-דיסיפלינות לא מעטים נעלמו או ייעלמו בקרוב מהמפה האקדמית, עם פרישת המרצים האחרונים שעדיין מלמדים אותן.

הפרטה ברמת היחידה (חוגים): התוכנית האסטרטגית מכילה הצהרה מפורשת ×›×™ כל "יחידה אקדמאית" תהיה גם יחידה כלכלית סגורה, שתהיה חייבת לשמור על איזון תקציבי כדי לשרוד. מדובר בגזירה דרמטית שתגרום לפירוק מבני של האוניברסיטה: ממכלול אקדמי, מחקרי ולימודי, היא תהפוך לערב-רב של יחידות כלכליות נפרדות, "מוקדי רווח" בהגדרתם, כאשר התחומים שהם "בלתי-כלכליים" יהפכו ל"בעיה", שפתרונה בסגירתם. וכך ייווצר מצב אבסורדי שבו כל חוג יילחם בחוגים האחרים במלחמת הישרדות מעשי ידיה של האוניברסיטה – על אותה קופה מדולדלת של משאבים. אימוץ של מנטרת ×”"איזון התקציבי" (משחק סכום אפס, ×–×” על חשבון ×–×”) תוביל לתלות קריטית של החוגים השונים בקרנות מדעיות חיצוניות שיממנו אותם, בתרומות ובהשקעות מן השוק הפרטי. אף שתחומים מסוימים, כגון מדעי הטבע, מסוגלים לקיים "איזון תקציבי" באמצעים הללו, אך במרבית החוגים אין אפשרות ריאלית להכנסות כלכליות, וכיצד ישרדו? וכאן מפציע הפתרון הנוכחי והמזיק – "תוכניות חוץ-תקציביות". (הסברים – במסגרת).

פתרון נוסף ל"ייעול" כלכלי של חוגי הלימוד מוכרז במצגת: האוניברסיטה, על פי תוכניתה האסטרטגית, תפעל ל"צמצום מספר הקורסים מעוטי משתתפים". מדוע? כיוון שאינם כלכליים! ומה בכך, אם דווקא בקורסים הקטנים שבהם משתתפים 10-20 איש, מתרחש לא פעם הלימוד האמיתי? האוניברסיטה מעדיפה להציב את הסטודנטים על פס-ייצור המוני של תעודות ותארים, ולכך דרושים רק אולמות גדולים.

תוכניות חוץ-מה?
"תוכניות חוץ-תקציביות" הן תוכניות "אקדמיות" שמכניסות הון לאוניברסיטה כיוון שהלומדים בה הם סטודנטים לא "מסובסדים", כאלה ששכר הלימוד שלהם גבוה פי כמה משל יתרתנו משום שהמדינה לא מעבירה לאוניברסיטה כספים תמורתם. מי? אנשי עסקים שהחברה מממנת או דומיהם במשרד הביטחון, המקבלים תנאי לימוד מועדפים, ואחר כך גם תואר שני בקריטריונים אקדמיים מפוקפקים. התוכניות החוץ-תקציביות שואבות מרצים ותיקים או נחשבים (שמקבלים שם משכורות שמנות), ומשאירות לתלמידים הרגילים את השאריות. דוגמא מאלפת לכך היא החוג ללימודי המזה"ת (ואפריקה, אבל את מגמת אפריקה סגרו בינתיים), שכמעט ולא נותרו בו פרופסורים המלמדים לתואר ראשון, היות שזה נחשב לבזבוז זמן ומשאבים.

המימון המחקרי או מוות לחירות האקדמית: לפי התוכנית האסטרטגית, המימון למחקרים יבוא בעיקר מ"הגדלת מימון מחקר חיצוני תחרותי". מה זה אומר? דמיינו לעצמכם מצב שבו גוף מממן חיצוני יוכל לא רק לקבוע לאיזה תחום יוקצה כספו, אלא אף לאיזה מחקר בדיוק ובידי איזה חוקר. לפי שעה, מרבית הגופים הללו עדיין אינם חברות עסקיות ממש אלא קרנות מדעיות חיצוניות, שמיועדות, לפי התוכנית האסטרטגית, לספק מעין תחליף לתקציב קבוע ובלתי תלוי, החיוני לקיום פעילות אקדמית חופשית ומגוונת. התלות הקיימת בקרנות החיצוניות הללו תעמיק עוד ותהיה מוחלטת: אם הקרן תחליט, מסיבה כלשהי, להפסיק את המימון, התוכנית תיסגר.

מובן מאליו שתחומים שקרנות מסוג ×–×” לא נוטות לממן, כמו מדעי הרוח והאומנויות, ידעכו למוות תוך שנים ספורות. בטווח הארוך יותר, סביר שנראה פחות קרנות ונדבנים, ויותר חברות עסקיות שמבקשות להשקיע במחקרים יישומיים בתחום פעילותן, וכך לקבל דיבידנדים בצורת פיתוחים חדישים, וכן כוח עבודה מיומן ומוכן למשיכה אל השוק הפרטי. כבר היום חברת "אינטל" תומכת במיזמי מחקר במדעי המחשב, ופירמות לעריכת דין ממנות תוכניות מיוחדות ואינטרסנטיות למצטיינים בפקולטה למשפטים. באופן ×–×” החופש לבחור אפיק מחקרי מצטמצם משמעותית, ואפשרויות הבחירה נקבעות לפי האינטרס של קרנות מחקריות – במקרה הרע פחות – ושל תאגידים עסקיים, במקרה הרע יותר. זהו, קוראים "יקרים" (…), נתיב שמוביל לכך שהמחקר עצמו ייקבע על-ידי "כוחות השוק", היצע וביקוש, ממש כמו כל "מוצר" אחר.

הפיכת האוניברסיטה לבי"ס מקצועי: רוב החוגים באוניברסיטה, כיום, הם לא מקצועיים ולא יישומיים, אלא תיאורטיים. לפי התוכנית האסטרטגית, מצב ×–×” אינו מספק, ולכן היא דורשת "מיקוד והגדלת האפקטיביות האקדמית של התחומים היישומיים". וכך, מקצועות כמו חשבונאות וניהול יקבלו עדיפות על פני ביולוגיה או אנתרופולוגיה. גם הדגש המחקרי ×™×”×™×” על יישומיות ("מה עושים עם ×–×”?"), ×›×™ הרווח בטווח הקצר הוא החשוב לתאגידים; מחקרים תיאורטיים או חסרי פוטנציאל יישומי מיידי פשוט לא יקבלו תקציבים. חשבו מה ×”×™×” קורה אילו איינשטיין ×”×™×” מנסה להסביר למשקיע פוטנציאלי כיצד הוא עתיד להרוויח מתורת היחסות הכללית? או, לחילופין, לו ×”×™×” גדול המדענים במאה ×”-20 × ×–×§×§ למימון דווקא עבור מחקר האפקט הפוטו-אלקטרי שלו – האמנם נכון שהתאגיד שהיה מוצא לנכון להשקיע בכך מכספו, ×”×™×” מקבל שבע שנות בלעדיות לשימוש בתוצאות, אפילו אם הן רבות משמעות לכלל האנושות?

ושוב, אין ספק באשר לגורל מדעי הרוח, במצב בו ייאלצו פילוסופים והיסטוריונים לשכנע בעלי הון ותאגידים לממן להם מחקרים חסרי כל השלכות יישומיות בהגדרה.

שוב ושוב, כאילו כדי לבטל ספקות, המצגת של התוכנית האסטרטגית מדגישה חזור והדגש את ×”"יישומיות" כערך עליון, ובשמו של אותו הערך גם דוגלת ביצירת דיפרנציאציה והיררכיה בין דיסציפלינות, כך שלימודי הנדסה יתבצעו בתנאים משופרים לעומת לימוד ספרות כללית, ומי שיצא לו לשבת בגילמן וגם בוולפסון לא יכחיש שמגמה זו נמצאת בעיצומה. ×”"פתרון" היחיד שמוצע במצגת לכך, כביכול, הוא הצגת כוונתה של האוניברסיטה לבנות מנגנוני "תימרוץ ותיגמול לפרט וליחידה" – וכאן ניתן לזהות שוב מהלכים של היררכיה ודיפרנציאציה, שפירושם מלחמת הישרדות בין יחידות ומרצים.

ועדות הערכה חיצוניות: בבחירה לאמץ טקטיקה זו, האוניברסיטה ממחזרת דרך פעולה שנכשלה בעולם שוב ושוב: הערכת איכות והישגים של מרצים על-ידי "ועדות הערכה חיצוניות", שמודדות תרומה וחשיבות לפי סטנדרטים כמותיים-מספריים. כל מי שעיניו בראשו, ולא בכיסו בלבד, יבין ×›×™ מדובר בפגיעה אנושה בעצמאות האקדמיה, ובניסיון עקר וטיפשי להעריך ידע ומנעד תרבותי ומדעי ( כמו גם שעות של עיון במחקרים ומאמרים וחשיבה בעקבותיהם), באמצעות טבלאות חשבונאיות קרות, מדויקות עד הספרה החמישית שאחרי הנקודה. כך תימדד האיכות האקדמית מעתה בקילוגרמים – לא של מרצים (800 נעלמו מהקמפוס מאז 2001) אלא של פרסומי מאמרים וספרים; היות שלוועדות ההערכה אין כלים לבדיקה איכותית של פרסומים, הרי כמותם היא שתקבע, שלא בשונה ממשקל המלפפונים שאתם קונים בסופר. באנגליה למשל, הליכים דומים גרמו לחוקרים להשקיע זמן רב בכתיבת דו"חות המהללים את עצמם, במענה לדו"חות הקודמים ובחיבור של דו"חות חדשים – ומרוב הררי נייר של חשבונאות אינסופית, התנדפו המטרות האמיתיות של האקדמיה – המחקר וההוראה.

קיצור תולדות הזמן (שלי במערכת החינוך)

מאת: שגיא
 
 
"תקשיב, אחי, רק בגללה אני חולה על היסטוריה. היא הייתה באה לכיתה, אני מדבר איתך על י"א, כן? לא היה לי הרבה זין ללימודים. קראו לה שולה. והיא הייתה באה לכיתה עם תחפושת בהתאם לתקופה שלמדנו. נגיד למדנו על נפוליאון, הייתה באה עם הכובע המשולש. למדנו על שלמה המלך, הייתה באה עם גלימה כזאת. והיתה מספרת סיפורים. כל היום סיפורים סיפורים. רק מה? הסיפורים האלו הם ההיסטוריה. מאז אני חולה על זה. באמת. יש לי בבית מלא ספרים של היסטוריה".
צחי שמש, הפסקת עישון, בניין משרדים

את הציטוט לעיל, תחת הכותרת "המורה ששינתה את חיי", הלקוח מתוך רשימת הנושאים הלעוסים, ממש לעוסים, בדיון על החינוך (כפי שהביאו מיטל ואיתמר בהכרזה שלהם על "פרויקט החינוך", שמעתי אינספור פעמים בווריאציה כזו או אחרת. המהדרין גם מוסיפים את המשפט "נו, בטח היתה לך לפחות מורה אחת שהערכת" אחרי הציטוט.

ובכן פעם אחר פעם אני נובר בהסטוריה הפרטית שלי במערכת החינוך ומגלה ריק. מכתה א' ועד י"ב, שתים-עשרה שנות לימוד בבתי-ספר טובים בערים איכותיות, לא מצאתי אפילו מורה אחת (גם לא אחד) שאני יכול לומר שהערכתי, הוקרתי, נצרתי בלבי או אני מתגעגע אליו. זו לא השתלחות נוקבת במורי ישראל, גם לא משהו לנגח בו את המערכת. זו האמת לאמיתה.

ולא שהייתי תלמיד בעייתי, מופרע או מבריזן. למען האמת, שנים רבות (מדי) הייתי (לכאורה) חלומן הרטוב של מורות ישראל – ילד נבון, מתבלט, מחונן. לכאורה, ×›×™ זרע הפורענות החל בגיל 4 בערך, כשסבא שלי ×–"ל ×”×¢×– ללמד אותי גם לקרוא וגם חשבון. הזרע ×”×–×” נבט והצמיח תלמיד כתה א' שמשתעמם רוב הזמן, ×›×™ הוא בערך ברמה של תלמיד כתה ×’'. 

וזה, מתברר, סיוטן הגדול של מורות ישראל, ולא באשמתן – אם יש לכם 40 ילדים בכתה, אין לכם שום יכולת לטפל בחריגים, לטובה ולרעה. אז מה עושים?  זורקים. זורקים את הרעים לכיתה הטיפולית (או משאירים אותם כתה) ואת הטובים בועטים למעלה, "מקפיצים כתה". רצה הגורל ואמא שלי התנגדה ל"הקפצה", וכך שנה אחר שנה בביה"ס היסודי מיררתי למורות שלי את החיים. עם זאת, הייתי ילד טוב, וכל המורות אהבו אותי מאוד. אז הצלחתי לשרוד שש שנים בבית-הספר, חלק מהן כשאני לומד חשבון ועוד כמה מקצועות שאני לא זוכר עם ילדים שגדולים ממני בשנה או שנתיים.

(אגב, את "הבעיה" שלי באנגלית, אנגלית ברמת שפת-אם, שחזרתי איתה מארה"ב והמשכתי לפתח גם בארץ, פתרה מערכת החינוך ברעננה, עיר מגוריי, על-ידי יצירת מסגרת גאונית, שמתאימה בעיקר לעיר אנגלו-סכסית כמו רעננה, ושמה English Speakers. מכתה ד' ועד כתה ט' למדתי במסגרת הזו, והייתי מאושר עד אין-קץ).

בחטיבת הביניים חולקנו להקבצות במתמטיקה, ואני כמובן נשלחתי להקבצה א'. השעמום שתקף אותי שם הביא להפרעות (בכתה ז' בערך הפסקתי להיות "נחמד") ומאבקי כוח עם המורה. כתוצאה מכך, בכתה ח' שובצתי בתחילת השנה "רק" להקבצה א' ולא להקבצה א'1, שהיתה ל"מתקדמים". שבועיים הספיקו למורה בא' בשביל לזרוק אותי לכל הרוחות להקבצה א'1, ובלבד שאפסיק להציק לה עם תשובות מהירות ושאלות קשות.

את בעיית חטיבת הביניים/התיכון פתרתי כבר בעצמי (או למען הדיוק הוריי פתרו עבורי), כששמתי פעמיי לתיכון בתל-אביב, שהיה (לפחות אמור להיות) בית לתלמידים מצטיינים. עם זאת, גם בתיכון הזה, אולי בעיקר בתיכון הזה, גיליתי שמערכת החינוך, אפילו הקצפת של מערכת החינוך, לא מסוגלת להתמודד עם תלמידים טובים, חזקים, מעוניינים באתגרים. בית-הספר קלט תלמידים ברמה סופר-גבוהה, מצטייני בתי-הספר בכל גוש דן, ופלט החוצה תלמידים ברמה סופר-גבוהה. צינור, לא יותר.

בתיכון כבר פרקתי עול לגמרי. את השעמום שלי תרגמתי להברזות בהיקף משמעותי – חלקן בגיבוי המלא (והמבין) של הוריי ("אמא, אין לי ×›×— היום ללכת לבית-ספר"), חלקן על דעת עצמי. מהרגע שבו ×”×™×” לאחד החבר'×” רשיון ורכב משלו, אימצנו לעצמנו נוהל קבוע: מגיעים לבית הספר, בודקים את הלו"×–, מחליטים מאיזה שיעורים מבריזים ונוסעים לתל-אביב. ימים שלמים עברו עליי ב"כוכב שבתאי" הזכור לטוב, תחילה בככר מלכי ישראל ואחר-כך בככר דיזינגוף. היתרון הגדול של בית-הספר ×”×–×” ×”×™×”, מבחינתי, חוסר תשומת הלב ששם על ×¢× ×™×™× ×™ משמעת, כל עוד הציונים שלך היו טובים.

חוסר תשומת לב, אבל לא שום תשומת לב. וכך, אוסף האיחורים+הברזות+היעדרויות שלי גרם למורים שלי להתחרפן ולציוני המגן שלי, הנשק היחיד שעומד למורי ישראל בתקופת התיכון, לרדת דרמטית, ככל שאפשרתי להם (למשל, ציון 100 במגן במתמטיקה הפך להיות 90…). אפילו איומים היו מנת חלקי, כולל אחד חד-משמעי ולא משתמע לשני פנים, מסגן המנהל (העיוור), על כך שתופיע לי בתעודה "הערת משמעת" ש"תפגע משמעותית" בחיי בהמשך הדרך (ההערה אכן הופיעה, ×—×™×™ בהמשך הדרך לא רעים so far).

אני, מבחינתי, דאגתי למרר את חייהם של מרבית מוריי בחזרה. זכורה לי במיוחד היתקלות אחת במורה לאלקטרוניקה, שזכה לכינוי האלמותי "צב-צב" על שום גופו העגול, צווארו הארוך וראשו האליפטי, ששיוו לו מראה של צב. באחד הימים הגעתי לבית-הספר עם גופייה לבנה שבחזיתה הדפס (זוכרים?) של סמנתה פוקס (זוכרים?) כששני עופריה בחוץ (זוכרים?!). צב-צב הביט בי, הביט בגופייה ושלח אותי תוך שתי שניות לעמוד בפינה (!!!) עם הגב לכתה (!!!) למשך כל השיעור. אלא שרצה הגורל והחברים הטובים שלי, שקנו לי את החולצה ליום-ההולדת, הדפיסו מאחוריה את הכיתוב הבא: "לשגיא, מזל טוב מהמאוננים". מיותר לציין את מהומת האלוהים שפרצה בכתה כשהסתובבתי…

עוד קטע משעשע שזכור לי לטובה ×”×™×” שיעור הסטוריה, כמה שיעורים לפני הבחינה המסכמת של אותה שנה, עם מורה שהיה ידוע בחיבתו לגלוש בסיפורים ולבזבז את השיעור. הטקטיקה היתה ברורה לכולם: יש לבזבז כמה שיותר שיעורים עד לבחינה, וכך החומר בבחינה ×™×”×™×” קטן יותר. עבדכם הנאמן כתב על הלוח בגדול: "למה צריך ללמוד הסטוריה?" והרים להנחתה. המורה המתוחכם ×–×™×”×” את הטריק, הודיע שאין בכוונתו להיכנס לזה, בלע את הרוק ו… גלש מיד להסבר בנוגע ללמה צריך ללמוד היסטוריה, הסבר שלקח לו "רק" שלושה שיעורים.

בקיצור, היו אלה ימים יפים. שנה אחת ארגנתי משוב למורים והצלחתי להרגיז את צוות המורים ואת המנהל. שנה אחרת פרסמנו עיתון סאטירי שהסתלבט על המורים ושוב הרגזתי את כולם. מיותר לציין שכשאחת מיחידות העילית של צה"ל רצתה לקבל את דעת בית-הספר עליי ידעתי שבשלב הזה אודח. ובכל-זאת, סיימתי שתים-עשרה שנות לימוד עם ממוצע משובח, ותעודת בגרות שמעולם אפילו לא טרחתי לאסוף (אמי או אבי, פולנים טובים ושומרי חוק, עשו זאת עבורי כמה חודשים אחר-כך).

אני מביט לאחור, מריץ בראש את המורים שהיו לי, חלקם נחמדים וחלקם לא, חלקם נסבלים וחלקם לא, ואינני יכול להגיד שהערכתי או הערצתי איש מהם. בעיניי, עיני ילד חכם ומתמרד, הם היו שמרטפים מגודלים במקרה הטוב וקורבנות מסכנים של המערכת במקרה הרע. אני, ורבים כמוני, נותנים כבוד, מעריכים, מעריצים במקום שיש כבוד. חלק ממוריי באוניברסיטה כבר הערכתי. חלק מהמנהלים שלי במקומות העבודה השונים שעבדתי בהם כבר הערכתי אי אפשר לצפות מאנשים חושבים, יהיו אפילו אלה ילדים, לתת כבוד, להעריך או להעריץ מתוך ברירת מחדל. המורים צריכים to step up ולזכות בזה.

אז אני מאוד אוהב ספרות, על אף ולמרות המורים שלי לספרות לאורך השנים. ואני מאוד אוהב חשבון, למרות המסגרת שניסתה לדכא אותי. ואני אוהב ללמוד ולחשוב, על אף שתים-עשרה שנים במערכת החינוך. ולכתוב?   טוב, כאן לפחות כבר המורה שלי לחיבור זיהתה את הפוטנציאל, ופתרה אותי משיעורי חיבור ואפילו מהמגן. ואולי היא לא זיהתה את הפוטנציאל, ורק רצתה להוריד אותי, ואת המסות המתנגחות והמנוסחות-היטב שלי, מהגב שלה. כך או כך, מאז לא הפסקתי לכתוב.