מבוכת המובך

שיחת מייל שהתקיימה באמת:

מיטל:
יש לך כמה ימים בלי נענע ממש בקרוב. אפילו אם מדובר בימים משפחתיים.
לפחות תאכל ותישן כמו חזיר.

איתמר:
זאת בכוונתי לעשות. לפחות בעניין השינה. אפילו לקחתי את "יצרים" של אנטוניוני, למקרה שממש לא אצליח להירדם.

מיטל:
אני הגעתי למסקנה שכל הסרטים האלו זה כמו בגדים בחנות יד שנייה. לכאורה, הם מגניבים ורטרואים ויפים עם הדפסים סופר קוליים. אבל אז אתה נוגע בהם ומבין שפעם השתמשו בבדים הכי לא נעימים בעולם. והיום, עושים את אותו הדפס על בד שפותח בנאסא והוא יודע גם לנשום, ולא רק להזיע. ככה, כל הסרטים האלו הם איטיים כמו הגיהנום, ואתה יודע שיש בהם חלקים יפים אבל בא לך למות מהרגעים ביניהם.

איתמר:
אני זוכר את "המדבר האדום". נראה לי שסיפרתי לך על זה. איטי לאללה, אבל בצפיה שניה הוא היה מרתק. מצד שני, באמת שראיתי אותו מזמן, ופעם הסיבולת שלי לפלצנות היתה גבוהה בהרבה.

מיטל:
אנחנו פשוט הפסקנו באמצע ההיצ'קוק בחוג סרטים קלאסיים שהיה ביום שבת.
🙂

איתמר:
באמת? איזה בעסה

אני עוד זוכר את האכזבה המטורפת מהאזרח קיין

מיטל:
לגמרי באסה.
אורי ממש נרדם.
זה היה הכי קרוב לשפיכה מוקדמת שחוויתי מבחינה תרבותית.
כמו השיר ההוא: מיטה אחת, הרבה שתיקה.

איתמר:
:)!
איזה היצ'קוק?

מיטל:
north by north west
אני חושבת שבעברית קוראים לו מזימות בינלאומיות.

איתמר:
וואלה? הוא אמור להיות סרט ענק.
איזה פאקינג בעסה היסטרית.

מיטל:
את אורי שברה האיטיות.
אותי דווקא שברה הקומדית טעויות שעליה הוא מבוסס.
אני לא סובלת קומדיות טעויות. זה עושה לי אי נחת פיזית.
לא גדלתי מאז הימים שצעקתי לחתול שמיל בטלוויזיה: תסתכל מאחוריך

איתמר:
אני מבין אותך לגמרי. אף פעם לא קלטתי איך אנשים נהנים לראות אנשים אחרים מובכים בטלוויזיה.
עוד טיעון חזק בזכות יכולת ההזדהות האנושית

מיטל:
בזכות יכולת ההזדהות?
זה דווקא מראה ההיפך, לא?
או שזה נאמר באירוניה?

איתמר:
לא, בלי אירוניה. אי-הנחת הפיזית שאת חשה היא הזדהות. ואני לא בטוח בכלל שאנשים אחרים לא חשים את אותה אי-נחת, הם פשוט יודעים איך להפוך אותה למשהו אחר. אולי.

מיטל:
אני לא חושבת.
אני לא רואה איזה תהליך יכול להפוך אי נחת לצחוק.
וזה מה שקורה לרוב האנשים.

איכשהו, נראה לי, שאצל רוב האנשים יש גבול ברור יותר שאומר "זה סרט", והמשמעות שלו היא חוסר הזדהות.

איתמר:
יכול להיות, אבל אני מכיר די הרבה אנשים שמובכים גם כן מקטעי מבוכה, ומבוכה,בד"כ, קל לתעל לצחוק. אם זה מביך, הדרך היחידה להוציא את זה החוצה זה לצחוק.

מיטל:
לא יודעת מה להגיד על זה.
אני רק יודעת שאצלי זה בכלל לא מבוכה.
ואלוהים יודע שיש לי קילומטרז' נאה בצחקוקי מבוכה.

איתמר:
אז מה זו התחושה הפיזית?

מיטל:
זה אי הנחת שתוקפת אותך כשאתה רואה מישהו מפצח גרעינים וזורק את הקליפות מהאוטו.
זה זעם על אלימות שווא.

איתמר:
וואלה? לא חשבתי על זה כך. תמיד הנחתי שאני מובך ממבוכת המובך שבסרט.
מובך זו מילה מצחיקה

מיטל:
כן, זו מילה מצחיקה 🙂
לדעתי זה ממש עצבים על זה שמישהו עושה עוול מכוון למישהו אחר.

איתמר:
יכול להיות שזה שונה אצל שנינו.

בא לך להעלות את השיחה הזו כפוסט?

מיטל:
סבבה.
אבל אתה עושה את ×–×” 🙂

איתמר:

בעסה.

טוב.

מבוקר, אך לא מנוכר

חוות דעת, מאוחרת במושגי אינטרנט, אבל בכל זאת:

הרשו לי להתחיל מהעובדה ×”×›×™ מפתיעה בהופעתם של Nine inch nailsאתמול: היא התחילה בדיוק בשעה הנקובה. עובדה זו גרמה למאחרים כמוני (כמה מפתיע – בפעם הראשונה בחיי בה אני מאחר להופעה) להפסיד בצער רב את הופעת החימום של UNKLE, לה ציפיתי עקב המלצות חוזרות ונשנות בסביבתי הקרובה. אך הכניסה למתחם במהלך אמירות הפרידה של סולן הלהקה לא חסכה לנו את ההמתנה הארוכה המסורתית להופעה המרכזית, ולמרות שאורנג' טרחה להנעים את זמננו בפרסומות "מגניבות" על שני מסכי ×”×¢× ×§ – ×”×™×” שווה לחכות.

חציה הראשון של ההופעה הוקדש לשירים הישנים והמוכרים יותר, הרוקיסטיים יותר והאלקטרוניים טיפה פחות. ההופעה האמיתית התחילה דווקא בחצי השני, אלקטרוני הרבה יותר, מוכר קצת פחות ומלווה באפקטים ויזואליים מרשימים, כולל רשת בקדמת הבמה, שחצצה בין הקהל ללהקה, עליה הוקרנו אפקטים אשר הפכו את ההופעה למעין קליפ חי על הבמה.

ההופעה כולה היתה מעין פיצוץ סאונד מבוקר, בדגש על מבוקר. נדמה שהלהקה שולטת בסאונד לגמרי. כל ביט וכל אקורד מתוכננים מראש בצורה פרפקציוניסטית לחלוטין – ואם משהו יוצא משליטה, אין שום מניעה לעצור את השיר באמצע, להתלוצץ עם הקהל ("wow, that's a nice T-shirt"), להתנצל, להסביר ולעבור לשיר הבא.

אולי הסימן הבולט ביותר להיותה של ההופעה מתוכננת ומבוקרת היה אקט ההדרן. האקט הכה מתוכנן וכה טקסי גם ברגיל, בוצע בצורה כל כך מבוקרת בהופעה, עד שהיה פשוט קשה להבחין בו. הלהקה פשוט ירדה וכמעט מיד חזרה וביצעה הדרן נהדר (hurt), אשר לטעמי שילב היטב בין שני חצאי ההופעה וסיים אותה עם טעם של עוד.

הבקרה המוחלטת הזו היותה הן את נקודת החוזק, אך גם את נקודת החולשה של ההופעה. אם בחצי הראשון הרועש והכסאחיסטי יותר היא גרמה הרגשה צורמת של ניכור מסוים וקושי להיכנס לאווירה (במיוחד ב-closer הנהדר), הרי שבחצי השני החל ב-burn הבקרה השתלבה עם האלקטרוניקה לכדי מכונת סאונד משומנת היטב. הביטים צפצפו, הגיטרות רעמו, הלהקה קיפצה, האפקטים… היו ויזואליים והכול בישות אחת בלתי נפרדת, שהקהל קיבל לפנים והגיב בחיבוק חם (בשלב מסוים גם פיזית, כשטרנט ירד מהבמה אל תוך הקהל).

בסופו של דבר, הופעה שהתחילה בנימה מאכזבת נגמרה בפיצוץ סאונד ורוק שלא יישכחו במהרה. לא נותר אלא לחכות ולראות אם טרנט יעמוד בהבטחתו לשלב את ישראל גם בסיבובי ההופעות הבאים, והאם נזכה לחוות הופעות כאלה שוב

תגלית מאוחרת: על החולצה מהסוגריים היה הכיתוב "FUCK ME TRENT".

פורסם גם ב-ifeel

מחשבות אמריקאיות שצצו במוחי בזמן שקראתי שירים של רחל חלפי

 
לאחרונה קראתי את נפילה חפשית, ספר שיריה השני של רחל חלפי (כפי שהוא מובא במקלעת השמש). אוסף השירים כולל שני שערים שעוררו בי מחשבות אמריקאיות. מדובר ב"מכשפה מתאהבת תוך כדי נפילה", אוסף של שירי מכשפות, וב"כחול זקן" הכולל בלדה בהמשכים על רוצח סדרתי זה. נדמה לי כי מכשפות, ובמיוחד מכשפות הומוריסטיות הרוכבות על מטאטא פאלי כמו ב"שירי רכילות של מכשפות", אינן שיכות למה שניתן לצפות לו בשירה עברית. גם בכחול הזקן הייתי מצפה לפגוש בטקסטים של תרבות אחרת, ולא זאת המקומית. המכשפות וכחול הזקן, כמו גם בלוז ורוק, הז'אנרים המוזיקלים שחלפי נוהגת להגדיר אתם את שיריה, שיכים למקום אחר.
 
לא די לומר שמדובר כאן במקורות מערבים. לא די להגיד שחלפי שואבת פחות מעולם היהדות מאשר משוררים ישראלים אחרים החוזרים שוב ושוב לתנ"ך שהפך למכולת של השירה העברית, הקבלה הפופולרית תמיד והטראומות היהודיות והישראליות. בשמוש של השירה העברית בתרבות המערב אין כל חדש. הרי, זאוס יודע שהשירה הערבית רוויה בצלמיות אפולו ושחזורים של נפילת איקרוס כמעט כמו אחיותיה בשירת אירופה. מה שמשך את תשומת לבי למכשפות הוא שיכותן, לפחות בעיני, לעולם התרבות האמריקאית.
 
יש שיגידו כי צמד המלים "תרבות אמריקאית" זה אוקסימורון. בכל זאת ברור כי חלפי, כמו גם משוררים אחרים, מצאו בתרבות האמריקאית, העממית, הפופולרית והגבוהה מקור לדמויים שידברו בשירתם (מכשפות) ויגדירו את צורתה (בין אם בלוז ובין אם ויליאם קרלוס ויליאמס). רבים רואים באמריקניזציה זו של השירה הישראלית ענין שיש להצטער עליו. הם חוששים אולי כי היא מונעת את הגישה לרוח הסלאבית המקורית של השירה העברית (דורי מנור, גליון ראשון של הו!) או כי התרבות האמריקנית יוצרת חוצץ בינינו ובין הערבית שצריכה להיות היסוד התרבותי עליו אנו נשענים (אלמוג בהר, הארץ, 31.8.2007).
 
נדמה כי ההצדקה לצידוד ברוסיות או בערביות כנקודת מוצא לכתיבה ישראלית היא היותם בשרשי התרבות העברית, אם הימביינמית ואם החדשה ולכן לא זרים לתרבותנו, אלא שיכים לה. טענה זו משכנעת וכששמים אותה לצד החשש מגל אמריקאי ששוטף את חופינו (בהר) משתמע כי התרבות האמריקנית היא דוקא כן זרה. נוצר הרושם שמקומה של התרבות האמריקנית בארץ נוצר כחלק מהגלובליזציה, שאמריקה נכפית עלינו, כמו שהצרפתים חושבים שאמריקה נכפית עליהם כגוף זר ועוין. בעיני, אין אנו צריכים לראות את עצמנו כצרפתים הנאלצים לאכול המבורגר במקום רגלי צפרדע, ובטח לא כנתינים הודים של האימפריה הבריטית שנאלצים ללבוש חליפות צמר בחום בומבי.
 
כיהודים וכישראלים התרבות האמריקאית היא בשר מבשרינו. התרבות האמריקנית היא התרבות האלטרנטיבית לזו ישראלית. היא התרבות שהיה יכולה להיות שיכת בצורה אינטימית לרבים מאתנו (יהודים ופלסטינאים, דרך אגב) אם באיזה שלב בהיסטוריה המשפחתית או הפרטית היתה מתקבלת החלטה אחרת: בני דודיו של סבי הגרו לניו-יורק ולא לפלסטינה, אבי ואמי כשהיו בפוסט דוקטורט שקלו להשאר, יתכן שאני הייתי עושה את האם איי שלי בספרות אנגלית, לא באוניברסיטה העברית, אלא באוניברסיטה אמריקאית אם לא הייתי במערכת יחסים שמאירה אותי בארץ. חלק ניכר מהתרבות האמריקנית, שכאילו מציפה אותנו מבחוץ, נוצרה על ידי אנשים שבאו מאותם מקומות שמהם באו אלו שהקימו את הישראלית, ועוד הרבה ממנה שלא נוצר על ידם הופץ ועובד על ידם. התרבות האמריקנית היא היסטוריה חלופית לתרבות שלנו וכשאנחנו שואבים משם, אולי לא מדובר משאיבה מהשרשים שלנו אבל בהחלט, גם אם זה בלטי אפשרי ביולוגית, שאיבה מענף אחר באותו עץ.
 
בפסקה האחרונה נמנעתי מלדבר על יהודים אמריקאים כי מבחינות רבות גם אמריקאים לא יהודים רבים באים באותם מקומות כמו היהודים שבאו לפלסטינה, בין אם מדובר מקום גאוגרפי (פולין, רוסיה, גרמניה) או אינטלקטואלי (הנאורות, מרקסיזם, ספרות אוטופית). אבל יש טעם להגיד שכיום יש שתי מרכזים יהודיים חזקים בעולם, ישראל ואמריקה. ויש טעם להגיד כי ההשפעה היהודית על התרבות האמריקאית גדולה ושכאשר אנו נגועים בתרבות זו אנו נגועים בעצם בסעיף של תרבותנו שלנו. התרבות האמריקאית ילידית לנוף הישראלי לא פחות מזו הרוסית, הערבית או היהודית-דתית, ויש להמשיך לראות בא מקור לגיטימי ופורה, ולא לתת לאימפריאליזם הצבאי והתרבותי של ארצות הברית לעוור אותנו לקשר הצמוד שלנו לתרבותה.