זמיר תוקף את פרידמן, פרידמן עוזב את האולם, Ynet מדווח חצאי משפטים וברוך קרא טוחן קראוסונים –סיכום אחה"צ במכון הישראלי לדמוקרטיה

אתמול, יום שני ה-16.9.07, התקיים במכון הישראלי לדמוקרטיה דיון בנושא מערכת המשפט בישראל. עליתי ירושלימה עם ידידי יהונתן קלינגר, אשר גם התמונות כאן הן באדיבותו תחת רישיון קריאיטיב קומונס.

בין המשתתפים המכובדים והנכבדים בכנס היו שר המשפטים פרופ' דניאל פרידמן, נשיא בית המשפט העליון בדימוס השופט מאיר שמגר, ×©×•פטי ביהמ"ש העליון בדימוס דליה דורנר ויצחק זמיר, שרי המשפטים לשעבר פרופ' יעקב נאמן, פרופ' שמעון שטרית, שרת החוץ ציפורה לבני, יו"ר ועדת חוקה חוק ומשפט, ×—"×› פרופ' מנחם בן-ששון, יו"ר הוועדה הקודם וחביב הבלוג ×—"×› מיקי איתן, ראש לשכת עורכי הדין שזה עתה נבחר יורי גיא-רון, העמיתים הבכירים במכון הישראלי לדמוקרטיה פרופ' ידידה שטרן ופרופ' מרדכי קרמינצר שלמרבה הצער הסיר את מועמדתו לעליון.

את תמלולם החלקי של הדברים בצירוף הערות ורמיזות ליודעי ח"ן תוכלו למצוא כאן. לצפייה בסרט ווידאו שתיעד את הכנס לחצו כאן

הדיווח העיתונאי הראשון מהכנס היה של אתר החדשות Ynet מבית ידיעות אחרונות וכותרתו: "השופט זמיר תקף את פרידמן, שעזב את האולם".

כשראיתי את הכותרת הייתי קצת מופתע. תמיד ידעתי שלא צריך להאמין לכל מה שכתוב בעיתון, שהתקשורת מופעלת מאינטרסים מסחריים ולכן מנפחת אייטמים וכותרות על מנת למכור יותר, אבל אף פעם לא הייתי עד לזה בעצמי. זאת אומרת, הייתי שם כשזמיר תקף את פרידמן, כשפרידמן קם. אני אפילו יכול להראות לכם תמונות Before and After.

הנה תראו, כאן פרידמן וזמיר משוחחים במה שנראה כדיון תרבותי

והנה פרידמן עוזב והכיסא שמימין לשופט זמיר נשאר ריק

ב-Ynet אולי לא שומרים על רמה מקצועית גבוהה, אבל הם לא עיוותו את המציאות לגמרי. בפסקי דין נהוג לכתוב: "עד כה העובדות שאין עליהן מחלוקת", להלן העובדות:

  • השר פרידמן × ×›×— באירוע
  • השופט בדימוס זמיר דיבר בגנות הרפורמות שמקדם השר פרידמן
  • השר פרידמן עזב במפתיע את האולם

אז היכן Ynet הטעו את הציבור?

פשוט מאוד, בקישור בין הדברים. השר פרידמן אכן עזב את האולם, אך הדבר לא נעשה בתגובה לדבריו של זמיר. בשלב בו עזב פרידמן, דיבר זמיר על בעיית העומס בבתי המשפט והמחסור בתקנים, ועוד לא התחיל להתבטא בנוגע לרפורמות שפרידמן מקדם. סביר להניח שפרידמן פשוט הבין מהאווירה במקום שהוא נמצא בפורום בו אין לו סיכוי לשכנע ולו קלות אף אחד מן הדוברים בפאנל, ראה שיש הרבה תקשורת ושהדוברים השונים ישחיזו את לשנום בו, עשה הערכת סיכויים-סיכונים והחליט לחתוך.

כאן הסתיימה ההטעייה. חוסר שיקול הדעת בעריכה בא לידי ביטוי בהתעלמות מנקודות משמעותיות שעלו בדיון: ח"כ איתן סיפר על החופזה שבה עבר חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו בכנסת והציג עובדות שגרמו גם לגבותיהם של דינוזארי המשפט שמגר ודורנר להתרומם; פרופ' נאמן הציג אלטרנטיבה להליך המשפטי ונתן דוגמה מאלפת מדיון בביהמ"ש האנגלי בו השתתף; יצחק זמיר הציג שינוי ,שלא דווח בשום אמצעי תקשורת, בהליך מינוי נשיאי ביה"ד האזוריים לעבודה- אותם ימנה מעתה שר המשפטים (!), כל זאת במסגרת "חוק הקנדציות" שהעביר פרידמן; ועוד ועוד. את התמלול המלא כאמור ניתן למצוא גם כאן.

לא מזמן מינו ב"ידיעות אחרונות" עורך חדש, שילה דה-בר שמו, החברים מספרים שהוא בחור חכם, רציני, יודע גם לתת ספייס לעובדים וגם להיכנס לפרטים הקטנים כשצריך, בקיצור- מקצוען אמיתי. אולי כדאי שכבוד העורך יקפוץ לבדוק מה קורה עם החבר'×” במחלקת האינטרנט על מנת שגם הם יעמדו במה שהם הגדירו ×›"המחויבות לאמינות ולאיכות שאנו שואבים מהבית ממנו אנו באים: בית "ידיעות אחרונות" (…) יבשת של שיקול דעת, דיוק, הגינות והיעדר משוא פנים."

לא הוסיף הרבה כבוד למקצוע גם העיתונאי ברוך קרא, אשר עניין חשיפת המקור בפרשת סיריל-קרן עדיין תלוי ועומד בבית המשפט. בתור הכתב המשפטי של ערוץ 10, שמתיימר להיות נשכני ודינמי, בילה קרא את הערב כולו בגן היפה של המכון ובלס קראוסונים ומיני מאפים. שיהיה בתיאבון.

שווארמת נמרוד ובניו

כמו כל מי שמתיימר להקים דוכן שווארמה ומחפש מה לתלות על קירותיו, ניצלתי את ההזדמנות להצטלם עם ידוענים ומובילי תרבות

אז אומנם לא יצאתי חתיך במיוחד, אבל אל דאגה, נרשמתי לחדר כושר, חברה שלי הבטיחה לעשות לי גבות ואני מקווה שעד הכנס הבא סחבק יהיה יותר פוטוגני.

פינת החדשות טובות

בנוגע להצעה לבית משפט לחוקה, עליה אמר הנשיא בדימוס פרופ' אהרון ברק: "את הג'וק הזה צריך להרוג עוד כשהוא קטן", אמר פרידמן במהלך האירוע: "אני מתנגד לרעיון של בית משפט לחוקה".

גם אני טומן את ידי בצלחת!

מכיוון שהדיון בסוגית היחסים בין הכנסת לבית המשפט הפך מזמן לדיון רווי יצרים והשמצות, ורבים וגדולים ממני ירדו לפסים אישיים, החלטתי שלא לנהוג כפי שביקש נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה בתחילת הדיון ודווקא כן לעסוק בגופם של אנשים ולא בגופם של דברים.

ד. פרידמן. פרופ' למשפטים ומומחה לדיני חוזים באוניברסיטת תל-אביב. ספרו הראשון: "ביטוח רכב מנועי". בשנות השישים והתשעים כיהן כשכיר חרב בשירות הבנקים. מועמד נצחי במקומות לא ריאלים לכנסת.

חוות דעת: בעל קול צווחני עד ילדותי, לבוש בגדים מהוהים, נוהג לחייך בנבזיות תוך כדי שהוא עוקץ בסרקזם דק את ברי הפלוגתא לדיון. יוסי ורטר, הכתב הפוליטי של "הארץ", תמצת את האיש בכותרת המאמר שכתב לרגל מינויו לתפקיד.

שטרן צ. ידידה. פרופ' למשפטים ומומחה לדיני חברות. יליד אנגליה (אך לא נוהג להאזין לסמית'ס). משופם ולבוש כקיבוצניק (מזכיר מישהו?). דוקטורט – Harvard. תואר ראשון – cum laude מבר-אילן. בעל רקע בפירמות עורכי-דין ניו-יורקיריות (המתחרים של פרקליטי אל.איי) בשנות ×”-80. התמחה אצל נשיא המדינה חיים הרצוג ×–"ל, שר המשפטים לשעבר יעקב נאמן ואצל השר לשעבר שמואל תמיר.

חוות דעת: הדברים אשר אמר היו קריסטליזציה של הפלורליזם הפוסט-מודרני מהסוג שהזכיר לי את אמירתו של ז'יז'ק: " אני לא חושב שכולכם צריכים לאהוב זה את זה. זה חלק מהזיוף הממותק של הרב-תרבותיות. אני יכול להעיד על עצמי, שאין לי שום עניין לאהוב את כולם,להבין את כולם. 'ואהבת לרעך כמוך'? לעזאזל, למה לי?"

בשולי הדברים – השיפוץ של לבני

בשנת 1999 הייתי פעיל בעמותה בשם "קול הרוב הדומם". העמותה פעלה בתחום דת ומדינה ופעלה נגד מה שכונה "הסכנה האורבת לחברה הישראלית נוכח פעילותו של הממסד החרדי" ולמען "חלוקה הוגנת בנטל השוויון". בגלגול שני כמעט כל הפעילים המרכזיים שם התגלגלו אל שינוי, אבל אני הייתי אז בן תשחורת זב חוטם ותיכף נגיע לעניין. אותה עמותה קיימה חוגי בית בהם אירחה פוליטיקאים ואישי ציבור, איפשרה להם לשטוח את משנתם בנושא יחסי דת ומדינה ולאחר מכן איפשרה למשתתפים לשאול שאלות את הדובר. לאחד מחוגי הבית, שהתקיימו במרתף של בית פרטי ברמת-אביב ג', הגיעה חברת כנסת צעירה ולא ידועה מהליכוד בשם ציפי לבני. היא לא הייתה כל כך מוכרת, ביקשה מהעוזרת שלה שתביא לה את הניירות כשנתקלה בשאלה קשה, התנסחה בסרבול, הציגה עמדות מתקדמות יחסית למפלגתה השמרנית וסבלה מהזנחה אסתטית שאפילו אדם בעל רמת מודעות נמוכה ביותר כמוני הבחין בה. התספורת שלה לא החמיאה לתווי הפנים, החליפה הביזנס-לייק שלה גרמה לה להיראות מנופחת ומגושמת ונזקי הגיל לעור הפנים התחילו לתת את אותותיהם, כאשר מחלקת הקוסמטיקה של סופר-פארם לא הייתה שם כדי לסייע. בכנס היום, שמונה שנים מאוחר יותר, הגיעה באיחור שרת החוץ, מ"מ רה"מ ומס' 2 בקדימה, ציפי לבני. היא נכנסה באלגנטיות עם חליפה שנתפרה למידותיה, תספורת מעודכנת, אחרי שיפוצים למיניהם בפנים ובלי קילוגרמים עודפים. אח, מה שיועצי תדמית, בעל פרסומאי והתקדמות מהירה בסולם הדרגות הפוליטי יכולים לעשות.

גמר חתימה טובה וראמדאן כרים

פאקינג אינטרנט

1.

את הביטוי "פאקינג אינטרנט" שאלתי מהדוד סאמי, אוּשייה שהסתובבה אי אז בפורומים של IOL. כדרכם של ביטויים, אף אחד לא טרח להסביר מה הוא בעצם אומר, אבל כנראה שלא היה בכך צורך. "פאקינג אינטרנט" הוא ביטוי שלוכד פליאה והשלמה, "ככה זה" שהזדווג עם "וואו", ואין ממש צורך לתמלל זאת.

2.

נהוג לומר שהטלוויזיה היפנית גרועה מהטלוויזיה האיטלקית, ויש לא מעט תימוכין להשערה הזו. הטלוויזיה היפנית היא, כנראה, סקסיסטית, מטורפת ומלאה בכל כך הרבה הבלים, עד שיהיה צורך לפתוח אינטרנט נוסף כדי להכניס לשם את כולם.

מצד שני, אנחנו צופים בזה. רוב האתרים הגדולים מעלים לפחות טור אחד שמלקט סרטוני רשת דביליים, וכמעט בכל טור כזה יש פינה שמוקדשת ליפנים. היפנים, מצדם, טורחים לספק חומרים למכביר, ושני הצדדים יוצאים מרוצים.

במלים אחרות, אנחנו נהנים מהתוצרת היפנית, רק מעדיפים שמישהו אחר ייצר אותה. זה מאפשר לנו לצפות באותו הזבל שהיפנים צופים בו, יחד עם הבונוס של התנשאות על עם אחר. להבלים היפנים יש שוק גם כאן, והסיבה היחידה שהוא מאוכלס בתוכניות זרות היא שמרנותם של מרבית המפיקים.

הטלוויזיה היפנית מלאה בזבל – קשה להתכחש לכך – אך רובו לא נחות יותר ממה שמשודר אצלנו (ישנן, עם זאת, כמה וכמה דוגמאות נגד בולטות). מה כן יש להם שאין לנו? יצירתיות. היפנים מוכנים לבדוק מה קורה כאשר יורים כדור במהירות 100 קמ"ש מגב רכב שנוסע במהירות של 100 קמ"ש (הוא נופל); הם מייצרים טטריס אנושי; הם משחקים במטריקס. ×–×” זבל, אבל ×–×” זבל מגניב.

3.

אחד הדברים שהיפנים עושים הכי טוב הוא לבדוק מה היה קורה אם. הכדור שנורה מהרכב הוא דוגמא אחת, ואיפשהו הם גם בדקו איך יכול אדם לנצח דיונון. מה היה קורה אם הוא אחד החומרים שמהם עשוי הפאקינג אינטרנט.

ביסוד הפאקינג אינטרנט מונחת שאלה: מישהו עשה מה?!

4.

האינטרנט מורכב מדיבורים. דיבורים אינם חייבים להתנסח במילים, הם יכולים להיות אנימציית ×’×™×£, סרטון או שיר. ×–×” לא משנה. מה שמשנה הוא שזה כל מה שיש ברשת – אנשים שמדברים על דברים ואנשים שמדברים על דיבורים.

רוב הדיבורים זהים זה לזה. אנחנו נתקלים באותן המחשבות, באותם הניסוחים. אבל כאשר מאות אלפי אנשים חושבים על משהו, משהו חדש חייב לצאת. אפשר, לכן, לראות את הרשת כולה כתיעוד מוטציות החשיבה של בני האדם. אדם נתקל בדבר. הוא מדבר. אדם אחר נתקל באותו דבר, ומדבר גם. באיש ה-500 הדיבור כבר יראה מעט אחרת. מדי יום אנשים חדשים חושבים על אותם הדברים, ודיבוריהם מתרבים ברשת. בשלב מסוים, אתם תראו את אותו הדיבור, על אותו הדבר, רק הפעם בחזקת עשרת אלפים, ותקבלו יפני.

5.

מישהו העלה ליוטיוב קליפ קצר בשם "אנשי האינטרנט". הוא מציג, כפי שמתבקש משמו, חלק מהדמויות שהפכו למיתולוגיה ברשת, מילד מלחמת הכוכבים ועד ל-goatse. לרוב הדמויות הללו יש מאפיין משותף אחד – הפאקינג אינטרנט.

האינטרנט הוא קריוקי אחד ארוך, שבו ביצוע רודף ביצוע. ככל שהביצועים מתרבים, כך הם נעשים מופרכים וייחודיים יותר. וכשאנחנו מתפעמים, אנחנו לא מתפעמים רק מהייחודיות של הדבר, אנחנו מתפעמים מהגודל של הרשת שאכלסה אותו. קל להיתפס על היפנים, מכיוון שהזרות התרבותית שלהם גדולה מספיק כדי ליצור את האפקט הנ"ל על כמעט כל דבר שהם נוגעים בו, אך גם ללא היפנים היינו זוכים לאותה כמות של ביזאר קשה. הרשת פשוט גדולה מספיק.

ככל שהסרטון מופרך יותר, כך אנו מרגישים את גודלה האדיר של הרשת, את כמות האנשים שליהגו וליהגו עד שנוצר הסרטון ×”× "ל. כאשר אנחנו רואים עוד ליפסינק, עוד מנטוס נשפך לקולה, עוד goatse – אנחנו מביטים, למעשה, בדיבור בחזקת עשרת אלפים. אנחנו מביטים במחשבה שנחשבה על ידי כל כך הרבה אנשים, עד שהיא נעשתה מעוותת, ייחודית. ואיפשהו, אולי, אנו חשים ביראה.

ומלבד זאת, יש לעצור את רצח העם בדארפור

חופשה מעשייה

אחרי הביקורות המהללות, ואחרי הראיון ב"הארץ" עם דוד וולך התסריטאי והבמאי (שעושה רושם של מעין עילוי צעיר, היפר-אקטיבי ומבריק), החלטתי שאני חייב לראות את "חופשת קיץ", סיפור קצר על משפחה חרדית קטנה, אבא ואמא ובן קטן.

עם סיום ההקרנה הרגשתי שלמרות שהצפייה היתה עבורי מעניינת, את לבי הסרט לא שבה. אבל זה מסוג הסרטים שממשיכים לשבת לנו בראש ימים ואפילו שבועות אחרי. כמה סצנות נחרטו בזכרוני כתמונות דוממות שנושאות משמעות נעלמה, וכמה פעמים חזרתי והתעניינתי, ביני לבין עצמי, בסרט הקצר (75 דקות) והחכם הזה. והנה אני כותב עליו.

לעבודה ולמלאכה

שתי סצנות מביאות את רוח הדת שספג וולך כילד (אחד מתוך 19 אחים ואחיות!). בראשונה הילד מנחם (אילן גריף) שואל את אביו, הרב אידלמן (אסי דיין – גוש מטושטש של כריזמה, כרגיל) האם לכלבים יש נשמה. "מה פתאום!" עונה האב/הרב, "אין להם רצון, אין להם מצוות ועברות, אין להם כלום!"

בשנייה קורא אחד התלמידים בישיבה לרב אידלמן. הוא מצא על עדן החלון קן של יונה, והוא מכבד את הרב במצוות "שילוח הקן". זו מצווה מהתורה (דברים ×›"ב, ו'-×–') הקובעת שיש "לשלח" את הציפור האם לפני שלוקחים את ביציה או גוזליה. משום מה הטקסט המקראי מבטיח אריכות ימים למקיים המצווה, וכך היום, למרות שכמובן כבר לא מלקטים ביצים בטבע, משתדלים מאוד כל מני שומרי ×”לכה פונדמנטליסטים (או שמא הלכתיים שומרי פונדמנטליזם) לקיים את המצווה, ובכך כמובן להחטיא לחלוטין את מטרתה המקורית (שהרי במקור זו אמורה להיות מעין מצווה מוסרית: לא לקחת ביצי ציפור כאשר האם נוכחת וכך לצער אותה, ולא לקחת את האם יחד עם הביצים וכך לגדוע שושלת בני-×›× ×£ שלמה). הרב אליעזר מלמד מטעים ש"כפי שלמדנו, לדעת הרבה פוסקים, אדם שאינו צריך גוזלים או ביצים, אין שום מצווה שישלח את האם ויקח את הביצים או הגוזלים בחינם. אבל לדעת חכמי הקבלה, ראוי לחפש קן ציפור כדי לקיים בו לכל הפחות פעם אחת בחיים מצוות שילוח הקן." אה: אם כך מדובר בעניין המסור ליודעי ×—"ן. מעניין אם הציפור עצמה מודעת לזיווגי הספירות שתלויים בחיי גוזליה. בכל אופן, גיבורנו הרב אידלמן ממהר לקיים את המצווה, אם ×›×™ לא בלב שלם.

בשתי הסצנות הללו משתקפת לפנינו דמותה של דת כמערכת של מעשים. מדוע אין לכלבים נשמה? לא מפני שהם לא מסוגלים לאהוב, לא מפני שהם לא מסוגלים לחשוב, אפילו לא מפני שהם לא מסוגלים להאמין באלוהים. אלא משום שהם לא מסוגלים לרצות, ולא יכולים לבחור לעשות, וממילא אין להם ממה לבחור: לא מצוות ולא עבירות. נשמה היא היכולת לרצות לעשות, ולבחור לעשות, את רצון השם.

ומהו רצון השם? כל דבר שכתוב בתורה, או שנקבע בתושב"ע. למשל שילוח הקן. אותו מעשה יזכה את עושהו באריכות ימים. אותו מעשה ולא הכוונה מאחוריו. אותו מעשה ולא מעשה אחר (טוב יותר, חשוב יותר, אוהב יותר, גדול יותר).

ספוילר ספוילר ספוילר ספוילר ספוילר ספוילר ספוילר ספוילר ספוילר ספוילר

חופשת ×”×§×™×¥ של המשפחה היא לים המלח. האב לוקח את בנו, את יחידו, את אשר אהב אל החוף המוקצה לגברים דתיים ושם, תוך שהוא מתפלל מנחה ועל פי עדותו "עטוף בידיים של הקדוש ברוך הוא", הילד (כנראה – לא רואים) מחליק, דופק ראשו על אבן וטובע למוות. כעת צריך הזוג ירא השמיים להתמודד עם מות בנם. האם (שרון הכהן בר) בוכה. לא מסוגלת לקבל את הדין בהשלמה. האב מתמודד עם המוות כמו עם כל דבר אחר: דרך הפריזמה המצומצמת (אצלו) של מערכת המצוות: הוא למשל מצווה על האשה לא לבכות ×›×™ אסור לבכות בשבת. אבל המצוות לא יכולות לפתור הכל: מה כבוד הרב שילח את אם הגוזלים כדי ליטול גוזליה, כך הקב"×” שילח אותו ונטל את בנו. הרב אידלמן אמנם ×–×›×” לאריכות ימים בשל שקיים במדוקדק ××ª המצווה, אבל בנו נקצר בדמי ימיו.

אמנות מאין תמצא

הסרט הוא סרט אומנותי. למעשה הוא כל כך אמנותי עד שהוא כמעט "אמנותי", וזה לעיתים קצת מציק. אבל הוא עשוי טוב, ואותי, אדם ששתיקות טעונות ותמונות נוף לא מפריעות לו, הוא לא שיעמם. אבל אני בטוח שיש אחרים שהוא ישעמם, ואני גם בטוח שהוא אמור לשעמם רבים. כי בסרט הזה כמעט לא קורה שום דבר. כמעט לא נעשים מעשים. רק דבר אחד בעצם מתרחש: בדמי ימיו, הילד מנחם מת. לפני זה ואחרי זה: הווי. הווי של חיי ישיבה, הווי של תקווה, הווי של משפחה חרדית, הווי של אבל.

אורי קליין כתב: "יש לוולך יכולת מופלאה, בוודאי יחסית לסרט ביכורים, ליצור את האיזון המדויק בין סצינות שבהן לכאורה "לא קורה כלום" לבין סצינות בעלות עוצמה דרמטית; בין רגעים של יום-יום פרוזאי לרגעים של פיוט; בין מבט ממרחק להתקרבות אל פרטי ההוויה. האיזון ×”×–×” נוצר על ידי השילוב המיומן בין תנועות מצלמה ארוכות (לדוגמה, זו שמכניסה את הצופים לבית הכנסת סמוך לתחילת הסרט) לבין עריכה מוקפדת; שילוב שמעיד לא רק על יכולת – גם השימוש הנפלא במוסיקה מעיד עליה – אלא גם על משמעת כבירה, שבלעדיה כישרונו של וולך לא ×”×™×” מקבל ביטוי ×›×” נועז."

"עוצמה דרמטית", "רגעים של פיוט", "מבט מרוחק", "פרטי ההוויה". בדיוק כך: סרט אחד, הרבה שתיקה. ונראה לי שבזה בא לידי ביטוי המרד האמיתי של וולך בחברה ממנו יצא. חברה של פעולות, בה חשיבות עצומה ניתנת למה שעושים (לא בעולם – מול האלוהים), חברה של גוזמאות ודרמות אדירות (נסו פעם לקרוא פשקוויל מצוי ותופתעו מרמת ההיסטריה בכותרות). והנה הוא יוצר סרט של שתיקות, סרט של סאב-טקסט, סרט של רמיזות ושל כאב עדין. וכך, מחברה שאמנות אמיתית בה כמעט לא קיימת (ואולי כדאי לכתוב פעם משהו על אותה סקאלה הנמתחת בין אין-אמנות, לאמנות, ועד ל"אמנות"), יצא אמן. והאין באמנות מרכיב ×ž×”ותי של אי-עשייה?