בסוף בסוף אין כלום

הקשיבו הקשיבו, ידידיי האינלקטואלים.
 
ללארס פון טריר יש משהו להגיד לנו. הוא הגיע לנקודת ראשית הצירים. הנקודה שמגיעה אחרי הדקוסטרוקציה. ההשוואות. המחיקה. הפירוק. ההכללה. הנקודה שבה אתה מפסיק להיות בנאדם ומתחיל להיות ספר תיאוריה. הנקודה שממנה אתה יכול לפנות בדרך הלב או בדרך האינטלקט. הוא הגיע לשם וגילה את השממה. הוא גילה שאחרי שאתה מוחק את הגוף, מוחק את הקונבציות, ומייצר רק עוד ועוד חוקים, כל מה שיש זה ריק.

והוא רוצה להזהיר אותנו. הוא רוצה להזהיר כל מי שאי פעם צעד על הציר האינטלקטואלי שיוצא מראשית הצירים. הוא רוצה לגרום לו ולנו לשלם על כל פעם שאמרנו שיח וניסינו להתכוון גוף אבל התכוונו שיח. על כל פעם שאמרנו נרטיב ורצינו להתכוון חיים והתכוונו נרטיב. נרטיב. כזה על דף. בוורד. קונטרול איי, קונטרול איקס וזה איננו. כל שנותר היא השתקפות של במאי על חלונות הבניין.

 
וכמו לידיה מ"תהילה", הוא גורם לנו לשלם עכשיו. 99 דקות של עינוי סיני מתמשך בבדיחת "הבוס הגדול". שוטים קטועים. פריימים שבמרכזם חלל ובצידם הקטנטן הדמות. עלילה מופרכת. בדיחות שמנוצלות עד תום, הרבה אחרי שטיפת המיץ האחרונה שהייתה בהן, לו הייתה בהן, זוקקה והועברה למסחטה. בדיחות פנימיות שבין דנים לאיסלנדים. אינספור הפניות לבמאי תיאטרון שמעולם לא היה קיים. אינספור דיונים במתכונת שיחות סלון על יהירות השחקנים. נדמה שאפילו השפה משתפת איתו פעולה ונשמעת מופרכת מתמיד.

סרט קטן שכל כולו זוועה לעין וללב האנושיים. זה מגיע לנו? אני לא חושבת. אבל זו אזהרה. והיא רצינית.

CSI אוקספורד

צ'רלס דודג'סון. מגמגם. מתבודד. פרופסור למתמטיקה. צלם. בנו של סגן בישוף שלא רצה לנדור את נדרי הפרישות. ידוע גם בשם לואיס קרול.

אליס לידל. הייתה בת ארבע כשפגשה את צ'רלס לראשונה. הייתה בת 11 כשלורינה לידל, אמא שלה ואשת הדיקן באוקספורד, כתבה לצ'רלס: "אין זה רצוי שתבלה עוד במחיצת משפחתנו".

מה היה באמצע? מלבד ספר הרפתקאות ואלפי צילומים של אליס, איש אינו יודע. צ'רלס, שהקפיד לרשום ביומנו מדי יום, קרע את דפי היומן הסמוכים לתאריך שליחת ההודעה. את המכתבים ששלח לאליס השמידה לורינה.

זירת פשע פוטנציאלי.

 
צ'רלס דודג'ון - דיוקן עצמי
דיוקן עצמי של צ'רלס דודג'סון בשעת שיעור


 CSI זו הסדרה עם הדיאלוגים הגרועים ביותר בעולם. "מה קרה פה?", שואל הורשיו המפקח את הבלש, בעודו עומד בפרופיל למצלמה ומוריד בתנועה אופיינית ותדירה את משקפי השמש מפרצופו המנומש. "×–×” מה שאני מנסה לברר", עונה השוטרת הבלונדינית בקול מלחשש אך דרמטי, בעודה מתרוממת מרצפת זירת הפשע שזה עתה איבקה כדי למצוא טביעות אצבעות ומניחה את ידיה על מותניה הדקים.

CSI זו סדרה שמבוססת על טכנולוגיה ולכן היא גם מגניבה. השוטרים שם הם לא באמת שוטרים, הם אנשי מעבדה. כל תרכובת חומרים בעולם היא ייחודית, וכל מסטיק שאתה לועס ניתן לזיהוי לפי הטביעות שהותירו השיניים שלך בו. את המסטיק אפשר למצוא אם מזהים סיב בודד של עטיפה של מסטיק עלמה, בחנות בה רכשת מסטיקים לפני חודשיים. את החנות מצאו לפי שביל טביעות אצבעות שעשה המחשב בהתבסס על שגרת היום יום שלך. את שגרת היום יום מצאו לפי היומן הדיגיטלי שלך, שמצוי בתוככי ההארד דיסק שלך, שנהרס בשריפה, אבל שוחזר בעזרת מכשיר חדיש ומהיר, שלעולם יוציא קרן לייזר אדומה.

בסך הכל, זו סדרה דפוקה. רגשות כמובן לא מעניינים שם איש. הם מתמצים בעובדה שלפעמים השוטרת הולכת להתקלח ×›×™ היא לחוצה, או בכך שהורשיו, שוב בפרופיל,  שוב מוריד את משקפי השמש ומסנן "תשמרי על עצמך, גבירתי. העיקר שתשמרי על עצמך". העלילה תמיד ×–×”×”. בחלק של מיאמי יש תמיד מקרה רצח אחד, שמפוענח בסוף הפרק, במקביל להתקדמות נוספת בהרס חייו של הורשיו. בזה של ניו-יורק יש תמיד שני מקרי רצח. שניהם מפוענחים. אלא אם כן ברצח אחד יש מספיק גופות, אז כל השוטרים ביחידה מביאים את הערכות המגניבות שלהם עם החומרים שצובעים דברים בוורוד כדי לפענח את הרצח. שמפוענח, כמובן.

 

אבל היא עושה דבר אחד מאד ביעילות. היא מתמקדת ברצח ובמציאת הראיות שיובילו לפושע. אין הבדל בין CSI מיאמי ל-CSI ניו-יורק מלבד צורת המשרדים. אין שום תחושה של העיר. אין שום הבדל במקרי הרצח. רוב הצילומים גם ככה נעשים ליד המחשב וחבריו הגאדג'טים המשטרתיים האחרים. בעולם של CSI יש רק משפט אחד נכון: "האמיני בראיות, מליסה (או איך שלא קוראים לה)".

בשם ההתמקדות בראיות מותר להראות הכל. כל סוגי העצמות, הרקמות והחוליים האנושים מישירים מבט למצלמה. הצופה אינו יכול להזדעזע. הוא כעת מצוות החקירה ועליו למצוא את הסדק בעומק 0.003 מילימטר שיסביר לו שעצם הגומד נשברה, דבר שיוביל אותו למסקנה המהירה שהרצח התבצע בזווית של 32 מעלות. כל הצילומים בסדרה מדעיים. כמו השוטרים.

ולכן, היא סדרה מרגיעה. שוטר כבר אינו הטיפוס הדביל שיצמיד אותך לקיר וינסה להוציא ממך הודאה בכוח. הוא לא צריך מכות. הרי יש לו את העתק פי הטבעת שהותרת אחריך כשעשית את צרכיך במסעדה בה בוצע הרצח בליל הרצח.

העולם של CSI הוא עולם מושלם. ראיות + טכנולוגיה = חטא ועונש. מאז ולעולם.


קטי רויפי היא בעלת תואר דוקטור לספרות אנגלית באוניברסיטת פרינסטון. היא גם מחברת הספר "עוד רוחה אותי רודפת". קטי, מספרת לנו כריכת הספר, "ניסתה לדמיין מה התרחש בין צ'רלס לאליס ויצרה דיוקנאות בדויים מהפנטים של השניים: היא, ההופכת לעינינו מילדה סוררת למתבגרת שובת לב, והוא, אדם מבוגר חסר ביטחון עצמי וסובל מגמגום, שהאובססיה שלו אליה כמעט הורסת אותו".

נשמע מרתק, הלא כן? מה באמת קרה בין צ'רלס לאליס? מה חושב אדם בן שלושים וכמה שנמשך לילדה בת 10? לעזאזל, מה חושב אדם שיצר את המפטי דמפטי, את אליס, את הזחל הגחלילי ואת הארנב הממהר? איך למען השם חושב אדם שחשב באי-גיון? מה הקשר בין המוזרויות החברתיות שהיו מנת חלקו של צ'רלס קשישא ובין המפלט שמצא באי-גיון ובמתמטיקה?

 
אליס הצועניה

אבל זה לא מרתק. אתם יודעים למה? כי קטי היקרה, מהסופרות הצעירות והפרובקטיביות ביותר באמריקה מבטיחה הכריכה, מתייחסת לצ'רלס כמו חשוד בפשע ולאליס כמו קרבן. הוא צילם אותה כמו צועניה. שרוול שמלתה קרוע ונופל מכתפה. הוא ודאי פושע. היא התפשטה מול מצלמתו מרצונה. היא ודאי פיתתה אותו. האם חשה. היא הרגישה בפשע המתרחש לנגד עיניה, אבל לא יכלה לעשות דבר כי לא היו לה ראיות. הוא פושע. הנה, הוא הודה בפני האיש שטיפל בגמגום שלו שהוא חש לעתים רגשות אפלים.

כמו ב-CSI של העולם הויקטוריאני היא מנסה להוליך אותנו בשביל הראיות שהותיר אחריו הפושע מבלי להתכוון. אלא שבניגוד ל-CSI אין לה ראיות. ואין לה טכנולוגיה. החטא, אם היה, בוצע בתחילת המאה הקודמת והיא לא יכולה לגרום לכך שיגזרו על צ'רלס גזר דין מוות. אז עם מה נשארנו? עם הדיאלוגים הגרועים?.

האם צ'רלס דודג'סון היה פדופיל? ובכן, ייתכן. סביר אפילו להניח. אבל את מי זה מעניין? לכי קטי רויפי, את וההכרעה המוסרית הדחופה שלך בחזרה לפרינסטון, ושלחי לפה אדם שיכול באמת לנסות ולענות על השאלה היומרנית: איך חשב לואיס קרול? איך עיבד את הסביבה הויקטוריאנית הלוחצת ואת הילדה הויקטוריאנית המפונקת שעמדה מולו ואת התאוות או אי התאוות שלו לכדי פאקינג מלכת הקלפים עם פלמינגו בידה?

היברידיות אלק

"×–×” על היברידיות", אמר לי העורך כשהזמין אותי משהו לכתוב לגיליון ×”×–×”, "הרי היברידיות זו את בעצמך" – והתכוון לעובדה שאני ממוצא מעורב, אשכנזי ומזרחי. הזהות שלי מורכבת מכמה זהויות, אף לא אחת מהן היא לגמרי שלי, אמרתי בהקשר ×”×–×” במקום אחר, ולכן אני גם מזדהה עם הצורך בשייכות וגם מרגישה לא לגמרי נוח עם הגדרות ברורות של זהות. אני מעדיפה את האפשרות לייצר זהות ממקום מרובה, מפוצל, נזיל, למרות ש"אי שייכות היא פצע", כדברי רונית מטלון. "קטגוריות", התפארתי, "מביכות אותי"1.

אני באמת "היברידית", אם למילה הזו עוד יש תוכן, אם היא לא איבדה משמעות מרוב שימוש. אני בת תערובת, תמיד הייתי. גם ×–×” וגם ×–×”, לפעמים לא ×–×” ולא ×–×”. אצלנו בחגים יש שני סוגי גפילטע-פיש – ×–×” שלמדה סבתא שלי להכין לסבא שלי הפולני, וזה שהיא המציאה בעצמה, איזה טייק אוף גלילי על הקציצה המוכרת, בעגבניות וכוסברה. כששואלים "מאיזה מוצא את" אני אומרת "כל מיני", ולפעמים "בעיקר ערבייה". הבדיחה הקבועה שלי על ×–×” שאני לא אוכלת חריף היא שזה שאני שווארצע ×—×™×™×¢, ×–×” לא אומר שאני לא פולנייה.

כן, אני תערובת אמיתית. מותר לי להגיד פרענק ומותר לי להגיד ברברים ומותר לי לצחוק על פולניות, כי אני כל אלה. מותר לי בגלל זה לספר איזה בדיחות שבא לי ולעשות איזה מבטאים שבא לי, כולל של רוסים ודרום אמריקאים. זה תמיד היה הכי קל וברור.

ההיברידיות הזו שלי היא מקום נעים, מקום של "מותר". היא מאפשרת לי להתנודד, להיות איפה שמתחשק לי, לבחור על מה לדבר וגם את המקום שממנו אני מדברת. ותמיד בחרתי להזדהות עם האנדרדוג. גם בבית שבו גדלתי, התשובה ×”×›×™ טובה לשאלה "מאיפה אתם" היא "אנחנו מהשמאל"2. צבע וגזע ×–×” לא דבר חשוב במשפחה שלי. או אחרת: ×–×” דבר לא-חשוב. וזה שההורים של סבתא שלי החרימו את החתונה שלה עם אשכנזי, ×–×” אדיוטי לא פחות מזה שגיסתה החדשה, אחותו של סבא שלי, הקדימה את בואה ארצה בתום מלחמת העולם (מה שנהוג לכנות "אוד מוצל") – במכתב שאמר "שמעתי שמצאת לך אזייאתית להתחתן איתה".

האמנתי, אני עדיין מאמינה, שריבוי והתנודדות הם מקום מוצלח לייצר בו זהות – מקום זהיר, עירני, מודע לאחר ולאפשרות ×”"אחרות" שלו עצמו. ההיברידיות שלי הייתה מה שאפשר לי להיות בו בזמן "אני" ו"אחר", להיות המרכז והשוליים גם יחד, ובכך לפרוע את הגבול המובן מאליו שביניהם. הייתי הוכחה מהלכת לזה שאי אפשר לומר "כל המזרחים" או "כל האשכנזים". התגאיתי בזה.

הכל ×”×™×” טוב ויפה. ואז נולד לי ילד חום. אני לא ידעתי שהוא חום, אבל הראו לי. לא ידעתי שהוא שזוף, שחום, תימני-תימוני, מולאטי, כושי קטן, קרמבו מוקה, צבע ×§×§×™, כמו שאמרה לי מישהי בחמימות. אני בכלל לא ידעתי שיש לו צבע – "איזה צבע מדהים יש לו, מאיפה ×–×”, מהאבא?". ילד אנטילי קטן נולד לי. "הוא לא מכאן", אמר לי קרוב משפחה מהגליל, "הוא כמו ההוא מהספר של יהודה אטלס. הוא מסיפור אחר".

אמרתי לאבא שלו לא מזמן, כל הזמן מדברים איתי על הצבע של אביתר. כל הזמן. ×–×” עניין. מתייחסים אליו בלי הפסקה, אפילו במחמאות – "איזה צבע מדהים יש לו". והוא אמר: וולקאם טו מיי לייף.

וככה הבנתי שהייתי זחוחה.

מבחינתי "היבריד", גם-×–×”-וגם-×–×”, תמיד אמר שאני יכולה לבחור איפה להתמקם. ×”×™×” לי ברור שאני ב"אחרים", וגם שאני יודעת איפה נמצאת האחרות הזו, בגלל שאני אישה. בגלל ×–×” יכולתי להגיד שאחרות היא גם עמדה מוסרית, שמאפשרת – יחד עם הסבל שיש בה – גם לראות את העולם במשקפיים זהירים יותר. כמובן שידעתי שזו עמדה פריבילגית, ×›×™ בחרתי בה, לא כפו אותה עלי. אבל האמת היא שמעולם לא נצרכתי ליותר מדי הסברים. השם שלי הציל אותי. לא משנה שכמעט ואין פעם שלא מניחים אוטומטית שאני "צפרוקאית" כששומעים אותי מדברת צרפתית. לא משנה שיש איזו תמיהה כששומעים שאני "קפלנסקי". ×–×” לא משנה ×›×™ בסך הכל אני עוברת בתור לבנה. וגם את ×–×” לא ידעתי עד שנולד "התימוני שלי", הילד הקטן והאקזוטי שכולם כל כך אוהבים להגיד משהו, לא משנה מה, על הצבע שלו. ההיברידיות שלי הייתה מה שהייתה רק משום שבקטגוריית הצבע הייתי חסרת צבע, שקופה. לבנה.

באמת ידעתי משהו על אחרות, ×–×” לא נכון שלא ידעתי. וגם ידעתי שיש גזענות. אבל לא הבנתי את הדבר ×”×–×” בגוף. את האחרות של להיות אישה – התוספת הקיימת-תמיד, הנוכחות הגופנית העודפת שאת תמיד נדרשת אליה, שהמבט לעולם לא מחמיץ – את האחרות הזו הכרתי בגוף. אוכלת-לא-אוכלת, כוסית-לא-כוסית, יפה-לא-יפה, ציצים-לא-ציצים, מניקה-לא-מניקה, אוהבת-ילדים-לא-אוהבת. אני יודעת שזה משהו שלא מבינים מבחוץ. אני יודעת ×›×™ ניסיתי להסביר כמה פעמים. וחשבתי שהידיעה הזו אמורה לחסן אותי מעיוורון, אבל היא לא מחסנת. והתמיהה שלי לנוכח הגילוי – בחיי! – שלילד שלי יש צבע, היא בדיוק התמיהה של מישהו שאת מספרת לו שלהיות אישה ×–×” להידרש כל הזמן אל הגוף שלך מצד הסביבה, והוא אומר לך "אבל אני לא מבין מה הסיפור שלך. מישהו אומר לך מה לאכול?".

גם הילד שלי הוא היברידי. גם וגם. הוא יידע לדבר גם וגם וגם – עברית וצרפתית ואולי עוד יריח קצת ערבית וגם יידע לקרוא בתורה בתימנית. הוא יאכל גם וגם ויש לו שני שמות. אבל כל ×–×” לא יציל אותו מהמבט שכבר קבע מאה פעם מאז שהוא נולד – "התימוני שלך, איך יצא לך ×›×–×” תימוני". ואני אפילו לא בטוחה שאני רוצה להציל אותו.

לילד שלי ההיברידיות לא תעזור. אם כבר, אני חוששת שהיא תהפוך לדבר שאמור "להגן" עליו מתיוג כמזרחי. שיחשבו שנתתי לו גם את שם המשפחה שלי לא מטעמי פמיניזם, אלא מטעמי שכנוז, כדי שבכל זאת ילך לו באוניברסיטה או משהו. אני יכולתי להיות היברידית איך שבא לי. ×–×” ×”×™×” הדבר שאפשר לי להתנגד למרכז – שבו, אני מבינה בדיעבד, הייתי – ולהתמקם בשוליים. אבל כשאתה חום, שזוף, תימוני ×›×–×”, כשהצבע שלך מדהים – כבר קבעו לך את המיקום. ההיברידיות הזו, במירעה, עלולה להפוך למה שמאפשר לך להתקרב אל המרכז.

אני כותבת ונזכרת איך שתי בחורות בעבודה צחקו עלי כשהתחתנתי, שאני שומרת על שם המשפחה שלי ולא מחליפה אותו ×›×™ ×–×” שם אשכנזי. הן צחקו אבל התכוונו ברצינות, ולכי תוכיחי עכשיו שאין לך אחות (גזענית). עכשיו פתאום אני חושבת שזה שהתעקשתי לתת גם אני את שמי לילד שלי, עלול להיתפס – איזו אירוניה, כניסיון להלבין אותו, לשכנז אותו. תימוני-תימוני, אבל קוראים לו קפלנסקי. כותבת ונזכרת באשתו של חבר – חצי-תימני-חצי-עיראקי, שמצטערת עכשיו שלא נתנה לילדה השזופה-מדי שלה, שטרם מלאה לה שנה, גם את השם שלה. הסוגיה הזו כלל לא הטרידה אותה כשהתחתנה ולכן לילדה, כמו להוריה, יש עכשיו שם תימני למהדרין. "×™×”×™×” לה יותר קשה להסתדר ×›×›×” בחיים", הסבירה לי ברצינות תהומית. היא בעצמה מאוד עסוקה בצבע של התינוקת שלה: "היא לא בדיוק חומה, היא יותר צהובה, היא משתזפת כזאת".

***

אבא שלי תמיד הזכיר לי שאני חצי-חצי, ותמיד הזהיר מפני גזענים. גם אני אצטרך ללמד את ההיבריד הקטן שלי משהו על גזענות. ×”"גם וגם" לא יוכל כנראה להיות השיעור ×”×–×” בשבילו – לא הייתי רוצה שהחצי-חצי יהפוך במקרה שלו לצידוק מטהר. את השיעור באחרות הוא כנראה יילמד מהחיים.

(בתוכי כבר צער על עלבון עתידי, אפשרי, שאולי יעלבו בו; שאיפה לא לגמרי הגיונית – שיהיה לו קל ופשוט, שיהיה מגזע אדונים).

 

פורסם ב"הכיוון מזרח" 14


1. "מה הצבע של פרנץ פנון?", בתוך: תיאוריה וביקורת 28, אביב 2006.

2. "מה זאת אומרת מאיפה אני?" היא מתעצבנת: "לכל מקום שברנאר ואני הולכים, בכל בית שאנחנו מבקרים בו, הדבר הראשון שאנחנו אומרים, זה Nous sommes de Gauche, כדי שיהיה ברור הדבר הזה: אנחנו מהשמאל" (רונית מטלון, "עמדה כלפי הביוגרפיה", בתוך: קרוא וכתוב, הספריה החדשה, 2001, עמ' 49).