זהו, לילדים בלבד

יום אחד יכתוב מישהו את התנ"ך הגדול של הגיקים, בהנחה שזה עדיין לא התרחש. ובתנ"ך יהיו דיברות, כנראה עשרה, ואחד מהם יאמר משהו בנוסח: צא מביתך אשר אהבת, ולך לצפות בכל סרט גיבורי-על וקומיקס אשר אראיך.

ועד עכשיו, כמעט ללא יוצא מהכלל, זה בדיוק מה שעשיתי. ואולי הגיע הזמן להפסיק.

 

הסרטון הנ"ל הוא פרודיה משובחת באמת הן על הפרסומות הידועות של אפל והן על סרטי גיבורי-העל החדשים. חפשו ביוטיוב את המשך הסדרה הזו. מומלץ לאללה.

מאחורי הצעידה האוטומטית הזו לספיידרמן או לאקס-מן 3, למשל, עומדת ההנחה המובלעת שזה יהיה שווה את זה, לפחות במובן מסוים. והסיבה שזה יהיה שווה את זה היא שזה סרט על גיבורי על, ודי באלמנט הזה כדי להחזיק כל סרט. גיבורי על, יודע כל גיק, מדגדגים בך משהו עמוק וחבוי, משהו שהוא יותר מפנטזיה ילדותית, יותר מ"גם אני רוצה להיות כזה", ויותר מאפקטים מיוחדים.

אני פחות ופחות בטוח לגבי זיכרונות רבים שלי, אולם נראה לי שהחיבה לגיבורי על התחילה אצלי בגיל מאוחר יחסית. זו אינה חיבת ילדות. כך או כך, לפחות כיום מדובר במשהו קצת אחר. אני אוהב גיבורי-על כי הם מעניינים אותי כאייקונים תרבותיים; בגלל שאפשר לומר המון דברים מעניינים על סוג האינטרטקסטואליות המשפטית שלהם (הגיבורים של מרוול כבולים בעולם של מרוול על ידי זכויות יוצרים נוקשות, למשל, לצד הגיבורים של D.C., שכבולים בעולם מקביל); אני אוהב גיבורי-על כי יש משהו מופרך ומרתק בשלב ה-becoming שלהם; ואני אוהב סיפורים על גיבורי-על בגלל שהם, בעיני, האפוסים של העולם המודרני. גיבור-על נמצאים באחד מאותם אזורים תרבותיים שבהם מותר לייצג גבורה ונבלות, ובשנים האחרונות זה נעשה אפילו כמעט לגיטימי. אני אוהב את זה. סיפורים גדולים על אנשים גדולים. חסרים לנו יותר כאלה.

ופעם היתה גם סיבה נוספת, שנשמעת מעט נלעגת כיום – אפקטים מיוחדים. עברו פחות משני עשורים מאז, אולם פעם אפקטים היו דבר מה. הם היו הוכחה לניצחון הטכנולוגיה, הנפת אגרוף אל מול השמיים ורמיזה שהעתיד כבר כאן. היזכרו בספיידרמן 1, אם תרצו, ובתחושה שקיבלתם כשהוא עופף בין בניינים. אפקטים מיוחדים היו דבר מה. הם היו גילוי הפרספקטיבה בציור, הם היו היכולת לעשות כרצונך, לתאר את שברצונך לתאר כפי שיש לתאר. לא עוד.

כי אם הלכתם, כמוני, לראות את ספיידרמן 3, הבנתם שמישהו עשה משהו קר ואכזרי עם הדבר היפה הזה. כנ"ל לגבי אקס-מן האחרון. איכשהו להרוס סרט גיבורי-על מרגיש לי נורא יותר, ציני יותר, מהרס סרט בלש או מד"ב או פנטזיה. זה מרגיש מלוכלך וטמא. כאילו מישהו לוקח את אחד מהדברים התמימים שעוד נותרו, ויורק עליו. ואני כבר ילד גדול, ויודע שאין דבר תמים בסבך המרוול-D.C., באינטרטקסטואליות המשפטית שלהם. ובכל זאת.

ואולי הסרטים האלו כבר אינם בשבילי. קהל היעד אחר. ואפוסים, גבורה או נבלות עשו מעגל כלכלי קצר, וחזרו להיות חומר לילדים בלבד.

ומלבד זאת, יש לעצור את רצח העם בדארפור 

בזכות הפחחח

הפחחח, כמו "אני ראשון", זכה עד עתה בעיקר להרמת אף. כאחד מנציגיה המובהקים של תרבות הדיבור הטוקבקרית, לא היה לפחחח סיכוי אמיתי לקבל תשומת לב חיובית. ודווקא מגיע לו, לפחחח.

כי זאת יש לדעת, הפחחח הוא אי, קרקע מוצקה, שמסביבו מימי הפוסט-מודרניזם גועשים מרה. כאשר הכל מוטל בספק, נבחן מחדש, נקרע לגזרים, נותר הפחחח כעדות אחרונה לאמונה בייתכנותו של המופרך. אמרת 'פחחח', שילבת 'מגוחך' ו'אינו ראוי לדיון' בארבעה עיצורים עוקבים. הפחחח, אם תרצו, הוא אונומטופיאה של בוז, כך בוז נשמע כשהוא גולש מן הקרביים אל החיך. בדקו נא, כך זה נשמע בדיוק.

ומי שמגלה את נפלאות הפחחח, קשה לו הגמילה. כי הפחחח מאפשר לנו לראות מעבר לצד השני של המטבע, מעבר לעמק השווה, והיישר אל עבר המובן מאליו. וישנם דברים שאמורים היו להיות מובנים מאליהם, גם אם זה אינו המצב בנוגע לכל בני האדם. לבטל את מצעד הגאווה בירושלים? פחחח. אהוד ברק לראשות הממשלה? פחחח. זיהוי ביומטרי למבוגרים? פחחח ופחחח ופחחח.

ולומר יותר מכך זה לומר יותר מדי.

מכתב פתוח לאיתי שונשיין

יו"ר התאחדות הסטודנטים, שלום. למרות שאתה ואני התעמתנו מילולית קבל עם והפגנה רק שלשום, אתה לא מכיר אותי. אתה לא רואה אותי; אני רק "פעילת שטח" במאבק הסטודנטים זצ"ל, ואתה, שנמשחת בידי התקשורת למנהיג המאבק, הוד רוממותו "הפרחח", נטלת את האמון שנתנו בך, את הכוח הפורמלי שאיתרע מזלנו שנפל בחלקך, ועוד 36 ימים מחייהם של 250 אלף סטודנטים – רק כדי להשתיק ולהרחיק אותי ואת חבריי ברגע המכריע, ולמכור אותנו למשרד האוצר.

כמוך, גם אנחנו – נציגי חוגים באגודות ופעילים מטעם עצמם – סוגרים היום שישה שבועות של להט, ×™×–×¢ וחוסר שינה. ובעוד אתה מנהל מו"מ חובבני ומעניק בשמנו שוב ושוב ראיונות מביכים לתקשורת, הקפדנו אנחנו להתייצב מדי יום בקמפוסים השונים ולהרים הפגנות ופרוייקטים תקשורתיים, להצטרף ליוזמות של אחרים, לנסח מכתבים ופלאיירים לעשרות, לכנס ישיבות ולהשתתף בהן, לזמום, להתעַסְקֵן ולהיענות לקריאות סטודנטים שמבקשים שנבוא לפוצץ להם שיעורים ששוברי שביתה מנסים לקיים. שונשיין, בגדת בנו.

אתה וחלק ניכר ממי שכינית "היו"רים שלי" באזנינו – אנו שיצאנו להפגין מולכם נגד ההסכם – לא מבין ולא תבין את הדמוקרטיה הסטודנטיאלית החדשה שצמחה מתוך המאבק שלנו, "דמוקרטיית שטח" רחבה, שעינייך סמאו מלראותה מרוב הבזקי מצלמות.

לא נבחרת להנהיג את המאבק למען הזכות החברתית להשכלה. משמצאת את עצמך מוביל אותו, מכורח נסיבות כהונתך, לא טרחת להיות קשוב אל הסטודנטים שבאטימותך כינית "חיילים". גרוע מכך: בהסתרה ובמרמה מנעת מאיתנו להיות שותפים בהחלטה המכרעת שקיבלתם הלילה בעד ההסכם.

ותכף רצת לשבח אותנו בתקשורת: "אנחנו אמנם השגנו את ההסכם, אבל הם אלה שנלחמו עבורו", אמרת. לא, שונשיין. לא עבור ההסכם ×”×–×” נלחמתי. אינך מכיר את הפרצופים שמאחורי התמונות האדומות והמרהיבות שצבעו בשבועות האחרונים את האינטרנט והעיתונים, אבל אנו, שהיינו שם שוב ושוב, מזהים ×–×” את ×–×” ויודעים – רובם הגורף של הסטודנטים שלקחו חלק פעיל במאבק, מתנגדים להסכם ×”×›× ×™×¢×”.

אין בו תשובה לדרישות המאבק, אלא רק לצרכים הפוליטיים שלך – שהרי, אם חפצה נשיאות ההתאחדות לשים סוף לשביתה, מדוע לא הצבעתם על כך בנפרד מהצעת ההסכם? מי מנע מכם לדחות אותו ולשוב ללימודים? קושיות רבות נוספות מחניקות את גרוננו ביום שאחרי השביתה הגדולה: למה הסתרתם תחילה את טיוטת ההסכם שהתקבלה, למשל, ומדוע שיחקתם שלשום בחתול ועכבר עם המפגינים שרק דרשו להכניס משקיפים להצבעתכם, בנתיב בריחה שעבר בין שלוש מכללות בערב אחד?

איך נסביר לציבור את העוול שנעשה לסטודנטים, בשעה שדוברות ההתאחדות מציגה את המפגינים בתקשורת, בהוראתך, כאספסוף אנרכיסטי ומתלהם שמסרב לקבל את הכרעת הרוב? מי יידע שיצאנו לקרב מאסף על הצלת הדמוקרטיה, ממש כך, מול שלטון המחטף הרעוע שלך, אסופה של ראשי אגודות חסרי בושה שחלקם מצביעים בניגוד להחלטת המועצות שלהם?

על הצורך הדוחק בהתפטרותך אין חולק, ויסכימו איתי גם "המתנגדים בלבן", קומץ מתנגדי השביתה שהתארגנו באוניברסיטת תל-אביב ובירושלים, ובחרו לזהות את עצמם עם צבע הכניעה שכה הולם אותם. אבל המאבק, שונשיין, הופקע מידייך הרבה לפני שהוצאת אותנו לרחובות תל-אביב בשאגה אדירה: "מ-ה-פ-כה!" מעל במת העצרת ברחבת מוזיאון תל-אביב לפני חודש. לא אתה ולא חתימת ידך על ההסכם יעצרו אותנו מלהוסיף להילחם על פני החברה הישראלית ועתידה, עם התחדש הסמסטר ולאחריו.