לפעמים, כשאף אחד לא מעלה עדכון מעניין גם בטעינה השלישית של העמוד, אני הולכת לכלי העזר. התחנה הראשונה היא twitterearth, שהוא Mash-up של טוויטר ביחד עם google earth (בדומה, אגב ל-twittervision, שמבוסס על google maps). הרעיון הוא אותו רעיון, רק שהפעם לא רק שאתה יודע מה עושה אותו בנאדם, אתה גם מרחף מעל מפת כדור הארץ ביחד עם הטוויטרים, כדי לראות איפה הם נמצאים כשהם עושים את מה שהם עושים.

אם גם ×–×” לא מספיק, אז אני עוברת ל-mash-up המלנכולי מכולם . מדובר בשילוב של טקסטים שהוצבו בטוויטר, תמונות מפליקר וסרטוני וידיאו. מוזיקת סדרת מתח בטלוויזיה נשמעת ברקע, ועל המסך מוצגת תמונה מפליקר, ורצות מילותיה של אנג'לה מלוס אנג'לס, למשל:  “כרגע סיימתי לאכול ארוחת בוקר. שתי ביצים שלוקות, לחם, חמאה וגבינה. יוצאת לעבודה". המוזיקה המלנכולית, ביחד עם התמונות הסמי-אמנותיות, הופכות את כל העולם לקונסיפרציה אחת גדולה, ואני נאלצת לבדוק שאיש אינו עומד מאחורי גבי ומנסה לרצוח אותי.

יום אחד, כשעצמתי את העיניים ועדיין המשכתי לראות את הרקע התכלכל של טוויטר, הבנתי שאני בבעיה, בה לא נתקלתי מאז ימי 4 seconds fury העליזים. מה לעזאזל, שאלתי את עצמי, את מוצאת באתר הזה? מה איכפת לך מנערת הסושי, מג'ייסון או מדניאל? ואם זה כבר מעניין אותך, אז למה שלא תלכי לרשת חברתית נורמלית, ושם תוכלי לפחות גם לראות את הבלוג שלהם, התמונות, הסרטונים, הלינקים, החברים ושאר הדברים שיאפשרו לך הצצה נורמלית לחיים שלהם?

ואז הבנתי: טוויטר היא פשוט הרשת החברתית היעילה מכולן באפקט המציצנות שהיא מספקת. ראשית, אם אני חושבת על החיים שלי, מעטים האנשים שיודעים מה אני עושה בכל דקה משעות היום. הזכות הזו שמורה בדרך כלל רק לאנשים המקורבים ביותר. כל אדם אחר שישאל אותי "מה את עושה עכשיו" ייחשד כבעל אף ארוך יתר על המידה, ואני אנחר בבוז ואסרב לענות על השאלה. ולכן, כאשר אני יודעת על nobu-nakata שהיא בדיוק מחפשת מורה לאנגלית, אני חשה מקורבת אליה הרבה יותר מלאנשים בבניין שלי, למשל.

שנית, השאלה הזו היא מייצגת פשוט את אפיון הדמות הטוב ביותר. תשובה אחת לשאלה הקומפקטית הזו מגלה, לעיתים, על אדם הרבה מאד מקווי האופי שלו, משום שהיא קושרת בין המניעים של הדמות לבין המעשים שלה. כאשר nzle כותב "מטען: הלך לאיבוד. חייב להתמודד עם סופשבוע בשיקאגו בלי תחתונים, משקפיים או לבוש למסיבה", אני ישר יכולה לדמיין אותו, מבוהל וקצר רואי בדרך משדה התעופה. הוא חשב שהוא הולך לעשות חיים משוגעים בסופשבוע הזה. הוא התכונן למסיבה הזו כל החודש האחרון, ועכשיו הוא קצת מסכן. אבל הוא לא מאבד את העשתונות. הוא יודע שתמיד יהיה לו את הבייגלה ששם בתיק היד שלו.

שלישית, המיידיות של השאלה מספקת אשליה של חוסר צנזורה. זו לא שאלה כללית ופילוסופית, שעליה אתה יכול לחשוב, לנסח, לצנזר, להתחרט, לשכתב, לסגנן או להתחכם. זה קצר ולעניין וזה מיידי: עכשיו. מה אתה עושה עכשיו? ולכן, הטוויטר הזה נותן תחושה של ייצוג של אמת. זה לא שום דבר אמנותי, אלא החיים עצמם. זה כמו לשבת בתחנת רכבת ולהתבונן באנשים שחולפים מול העיניים. אף אחד מהם כלשעצמו לא מעניין אותך במיוחד, אבל החבילה הכוללת, הרועשת והגועשת של יצירי אנוש שחולפים לך מול העיניים, עושה לך נעים בלב: מיליוני אנשים לבד, ואם כבר לבד, אז שיספרו מה הם עושים.