שבוע אינטרטקסטואליות ב"ישראלי"

כנראה שאותו עורך מאתמול חשב על זה בלילה, והגיע למסקנה שאם בכל זאת הוא רוצה להפנות את הקוראים אל טקסטים שאינם העיתון, כדאי שידבוק לא בכוכביות אלא דווקא בזיכרון שקיים אצל כולם בוודאות.

התמונה, אגב, באדיבות הסלולרי שלי, שלראשונה הוכיח יכולות דורשלישיות ראויות

תרגום לכבדי ראייה:

פרץ לא בא לאבו-מאזן, פרץ גם לא יכול לטלפן

השינוי הזה, בין "משיח גם לא מטלפן" לבין "פרץ גם לא יכול לטלפן" הוא נחמד, משום שהוא משתמש באינטרטקסטואליות, ובהנחת היסוד של זיכרון משותף, כדי להגחיך עוד יותר את פרץ. לאמור, לא רק שהוא מממש את בחירתו ולא מטלפן, אלא אפילו אם היה רוצה לטלפן, הוא אינו יכול לעשות זאת.

כה לחי, עורך יקר.

אינטרטקסטואליות, פוליטיקה ותיאטרון האבסורד: מבוא קצר

נחום ברנע כתב פעם ב"עין השביעית" על אינטרטקסטואליות. הוא לא נתן לזה מונח רב-הברתי, אבל הוא כתב דברי טעם. הימים היו ימי שרון, שרון ותכנית ההתנתקות, ובאחד הנאומים קם איזה ח"כ-לשעבר, עקיבא נוף, פתח לו מטריה שחורה והחל לנפנף בה. המאבטחים הסתערו על נוף, ונטרלו את המטריה. אף אחד לא הבין. מה נשאר מצ'מברליין נושא המטריה השחורה, היורד מהמטוס, שזה עתה חזר מפגישה עם היטלר, ואומר "הבאתי שלום בדורנו"? כלום. נוף ניסה נורא להעביר נקודה, אז הוא השתמש בסמל, סמל שאף אחד כבר לא יודע לזהות. ועכשיו, שואל ברנע, לך תסביר את זה לקוראים.

הזיכרון הקולקטיבי, אותה עיסה × ×¢×” של סמלים משותפים, עדיין קיים. לא בטוח בכלל שמאגר הסמלים המשותפים הצטמצם, הוא פשוט השתנה מאוד, ודורש מעקב מתמיד. כבר לא מספיק להכיר קאנון היסטורי משותף, שכן ×–×” הולך ונגמר לנו בין הידיים. עכשיו צריך – במיוחד אם אתה אדם כותב, במיוחד אם אתה עיתונאי – לעקוב אחרי התכניות הפופולריות, ולא להרפות לרגע.

לפעמים זו ממש בעיה. לפעמים אתה רוצה לרמוז לטקסט מסוים, אבל כבר לא בטוח בכלל שהקוראים יעלו על הרמיזה. מה עושים? נותנים הערת שוליים. כן, גם אם זה בכותרת של העיתון היומי של אתמול:

למתקשים לראות, להלן הכותרת: הממשלה מחכה לגודו*

ומתחת לה, בכתב קטן יותר:

* "מחכים לגודו" – מחזה מאת סמואל בקט, המתאר אנשים המחכים לדמות מסתורית שתפתור את כל בעיותיהם, ואינה מגיעה לעולם.

 

כותרת המשנה, אגב, מתחילה במלים "תיאטרון האבסורד". הידד.

העיתון, אגב, הוא "ישראלי". לא פחות.

"ואז, הוא ביצע בי את זממו"

"אף אחד לא באמת יודע מה קורה באינטרנט ×”×–×”", טען איתמר באוזניי בפעם כזו או אחרת ב"תחתית". ×–×” שימח אותו, ×›×™ ×–×” אומר שיום אחד גם הוא יוכל לעבוד בעבודה מגניבה באמת או סתם להיות מיליונר. ×–×” ביאס אותי ×›×™ ×–×” אומר שכל העבודה שלנו – האנשים שעובדים בתוכן ברשת – היא לגמרי חסרת ערך. וחוץ מזה, לא הסכמתי איתו. ואני אסביר. אני חושבת שבאינטרנט, כמו בכל תחום אחר בעולם, רעיון טוב וביצוע מוצלח מובילים להצלחה. כדי להעלות רעיון טוב, צריך להבין היטב את מה שקורה היום, ואז לעשות לזה איזה מין טוויסטון קטן, שיהיה מספיק קרוב לדברים הטובים שקורים היום ומספיק רחוק כדי לקחת את כל העסק צעד אחד קדימה. כן, יש יוצאי דופן חסרי כישרון שמצליחים גם בלי הרעיון הטוב, אבל אני חושבת שהם לא הכלל אלא היוצא מן הכלל. כשמדברים על יוצאי הדופן האלו לרוב מציינים – תלוי ברמת החדירה לאינטרנט של הדובר, כמובן, ועיתונאים שעכשיו גילו את ווב 2.0 אינם דומים למי שחיים את הרשת – כל מיני אנשים כמו גרי ברלסומה או אלו שעומדים מאחורי לונלי גירל 15, שבסה"×› עמדו מול מצלמה ודיברו או רקדו בתנועות אידיוטיות (שיהיה ברור כאן ועכשיו. אני מעריצה את ברלסומה. כשאני אהיה גדולה, אני אהיה הוא). אבל אני חושבת שזו דוגמה גרועה. משום שמדובר באנשים שהפנימו את חוקי הרשת, ופעלו לפיהם. גרי, למשל, בבירור × ×”× ×” מהריקוד הקטן שלו. והוא השתמש ברשת באמצעי הפצה. השאר קרה מעצמו. רוצה לומר, הוא לא מנסה לכפות על הרשת דברים שהיא לא יכולה להציע.

אלו האנשים שמנסים לכפות על הרשת לעשות דברים שהיא לא רוצה לעשות שהם האנשים הרעים. ואפשר לדבר, לדוגמה, על אתר "הארץ". אתר "הארץ" הוא אתר מחפיר. הוא עמוס מדי, הוא לא מאורגן היררכית, והוא דורש הרבה יותר מדי גלילה. בקיצור, הוא לא ידידותי כלל למשתמש. וכן, משתמשי פיירפוקס צריכים לעבור לאקספלורר אם הם רוצים לקרוא כמו שצריך כתבה שכוללת גם מספרים או אותיות לועזיות. אבל אתר "הארץ" הוא באמת חדשות של השנה שעברה. החדשות של השבועיים האחרונים, לעומת זאת, הוא ערוץ "הספרים" של אתר "הארץ”. העלאת ערוץ "ספרים" הוא אירוע משמח עבור חובבי הספר קוראי העברית, ולו רק מהסיבה הכמותית: ערוץ שלם דורש הרבה תכנים, והרבה תכנים יכולים אולי לייצר מרכז וירטואלי עבור חובבי הספרות, שסובלים כל כך מחוסר בתחום ×”×–×” בעיתונות המודפסת. ובאמת ערוץ הספרים מקפיד להתעדכן, והוא כולל כמה דברים טובים שלא היו קודם (בראש וראשונה הבלוג של מיכאל הנדלזלץ, כמו גם כמה טורים אחרים).

אבל למה ככה? למה כותרות שאינן צבועות בצבע אחר? למה חצי מהחלק העליון של הדף מבוזבז על תפריט הניווט של האתר כולו? למה אין אפשרות לתגובות? למה להציף את הגולש בארבעה גדלים שונים של תמונות כבר בחצי העליון של הדף? למה להעלות דפים שנראים כמו עמוד של עיתון שמעוצב רע? זה לא מספיק שחצי מהעולם מדבר על תוכן גולשים? זה לא מספיק שיש אלפמאות מחקרים שמסבירים כי גולש מחליט אם הוא רוצה להישאר באתר תוך שנייה אחת עד שש? זה לא ברור שאתר צריך לייצר דיאלוג מהיר? מה הם חשבו לעצמם? הם חשבו לעצמם שזה כמו עיתון. הם חשבו שמספיק לעשות כותרות בכמה צבעים, כדי לעשות את האתר "חינני" או "קופצני" או "חדשני" או כל מילה אחרת שכזו. אבל זה לא. כי לרשת יש חוקים. ונכון שהם משתנים במהירות, ונכון שהם לא חוקי ברזל. אבל יש דברים שכל חובב אינטרנט יודע שהם מתאימים לפורמט רשת, ויש כאלו שלא. ולכן, כן, יש אנשים שמבינים משהו באינטרנט הזה. ואם "הארץ" היה שוכר את שירותיהם, הם היו יכולים לומר לו זאת. וככה, בפשטות של עיוורון, מאבדים עוד הזדמנות ליצירת מקום אמיתי לשיח. וזה, מעצבן אותי.