הפסנתרנית והמפסנתרן

. בביתן הלנה רובינשטיין מוצגת כרגע תערוכה שנקראת "קדימון", של אדם רבינוביץ'. אחד המוצגים בתערוכה הוא חלון סגור חלקית בסורג. מבעד לסורג ניתן לראות גרם שמיימי מאיר. בחצי החלון שאינו סגור בסורג יושב קוף על אדן החלון. הקוף מזיז את ראשו מצפייה אל הירח לצפייה אל הצופים. עיניו ריקות ופעורות.

הקוף המהולל, מתוך "הארץ"

2. אריקה, גיבורת הספר "הפסנתרנית" של אלפרידה ילינק*, היא מורה לפסנתר. היא מורה לפסנתר, כמו באגדות האורבניות מילדותנו המולחצת, משום שלא הצליחה להיות פסנתרנית אמיתית. כן, רגע אחד של כישלון גזר את דינה לנצח. במקום הפסנתרנות, היא קונה בגדים של קונצרטים. אריקה היא בתולה ×–×§× ×” ומתגוררת עם אימה. אימה שותה את דמה בצורה הקיצונית ביותר האפשרית. אני לא מתכוונת רק ליחסי את-תעשי-מה-שאני-לא-הצלחתי הרגילים. אני מדברת על אימא שלא מאפשרת לבתה להתקרב לגברים. אני מדברת על בת שמרחב הפעולה היחיד שלה הוא החדרון הקטן שלה, במעין לעג סמוי על "חדר משלך”. אני מדברת על בת שאין לה מיטה, בת שישנה עם אמה. “בלילה, כשהכל ישנים ורק אריקה לבדה ערה, כשהמחצית האהובה של הזוג הכבול באזיקי-דם, כלומר, כבוד האם, × ×—×” בשלווה שמימית על יצועה וחולמת על שיטות עינויים חדשות, אזי היא פותחת, לפעמים, לעתים רחוקות מאוד, את דלת הארון ומלטפת ברוך את העדין האילמים לתשוקותיה הכמוסות".

אלפרידה המגניבה, מכאן

3. בהיעדר מיניות, גברת אריקה קוהוט, מורה לפסנתר, מפתחת מבט. כמו בסרטי אימה, שבהם הבחורה היחידה שמצליחה להבין שלא כדאי לנעול את עצמך בחדר כשהרוצח מתקרב היא הבתולה. רק שהמבט ×”×–×” אינו מבט של בחורה לחוצה, אלא מבט של מורה לפסנתר. מבט שעוקב אחרי התלמידים בזמן שהם אינם בשיעור, כדי לוודא שהם מתנהגים כשורה, ומנצלים את כל שעות הפנאי שלהם כדי להתאמן. זהו מבט שיש לו כיוון ברור: מהכתף ומטה. בשעות שאריקה לא מנצלת את הזמן הפנוי שלה כדי לוודא שתלמידיה מנצלים את הזמן הפנוי שלהם כהלכה, היא הולכת להתבונן במין. באחת הסצינות המופתיות בספר היא הולכת לפיפ שואו שבו מתערטלות נשים וינאיות ושאינן וינאיות אל מול מבטם הבוחן של פועלים טורקים. “כאן, בתא ×”×–×”, היא נעלמת והופכת לכלום, שום דבר לא חודר אל תוך אריקה, אבל אריקה מצליחה גם מצליחה לחדור אל תוך המנזר ×”×–×”. אריקה היא מתקן אנושי אטום. נדמה שהטבע לא הותיר בה שום פתחים. לאריקה יש תחושה של ×¢×¥ נוקשה במקום שבו, אצל נשים אמיתיות, הנגר השאיר חור". בסצינה אחרת היא הולכת לפארק שבו מזדיינים אנשים קצת פחות חמורי סבר ממנה. היא מתגנבת בחשכה, בנעליה הטובות, נכונה לשעות של צעידה. ושוב היא רואה אותם מלמעלה, עירומים ועלובים. הדבר היחיד שאקט המציצנות גורם לה הוא חשק ×¢×– להשתין. כן, אריקה המורה לפסנתר משתינה. אמנם לא על הזוג המזדיין, אבל בהחלט בכיוונם הכללי. מיניות שפויה לא יכולה לצמוח במרווח ×”×–×” שבין המבט לאם. וסופה של אריקה להתחנן בפני אחד מתלמידיה, מר קלמר, שישפיל אותה בכל הדרכים המוכרות למין האנושי המזדיין. כמובן שזו דרך התקשורת היחידה שהיא מכירה – שולט ונשלט. לא שזה עוזר לה, אגב.

ציור, שאיכשהו, ויש לי רק מושג קלוש איך, מעביר בדיוק את הספר. מכאן

4. אבל אריקה אינה היחידה שמפתחת כאן מבט. זהו סיפור שמסופר מנקודת מבט של מספר כל יודע, גם אם לא תמיד כל אומר. המספר העד יושב על כתפה של אריקה. באותו אופן שבו אריקה מכווצת גבות בחומרה אל מול פני האובייקטים שלה, המספר מכווץ גבותיו כלפיה. בכל פעם, שאריקה עושה מעשה שאינו מתיישב עם תפיסת עולמה של האם, המספר מייד מלשין עליה לקוראים. המספר עושה בדיוק את מה שעושה הקוף בתערוכה. כמו הקוף, לרגע נמצא המספר בתוך מוחה של אריקה – הצופה – מתבונן בהצגת האמנות המונחת לפניו, ושופט את שיפוטו, ובמשנהו פוער זוג עיניים ריקות אל הצופה, אל המבט שניבט אליו. וכך, המבט הכפול ×”×–×” מגחיך את המבט של אריקה, את המבט של המספר ואת הפוזיציה על הכתף. שהרי, גם למורה לפסנתר יש אימא. תרשו לי לומר לכם, סוף טוב כבר לא ×™×”×™×” כאן. * בתרגומו של אריה אוריאל, בהוצאת בבל.

האצבע

על לשון שירי וסיפורי זן "זן מצביע ישירות אל הלב האנושי, מביט לתוך אישיותך, ונהפך לבודהה" (הקואין אקאקאו) [נסיון סבוך לטיעון סבוך] לשון – לשון סיפור, לשון דיבור וכו' וכו' – היא מערך סימנים שעוברים x תהליכים והופכים למסמנים. מה הם מסמנים? ובכן, "מתחת" למערך הלשון פחות או יותר, נמצא, מערך של מסומנים, כלומר דברים בעולם, כלומר חומר לשוני שאמצעותו אנו בונים תמונה, סדרת תמונות; סיפור. בין שתי השכבות האלה מתהווים קשרים כלשהם: ישירים ו/או שרירותיים ולעיתים סבוכים יותר, שאף עשויים להיות תלויים בתוכן הטקסט כשלעצמו; הקשרים הללו משחקים בנו, הקוראים, באופנים שונים. אבל × × ×™×— לזה. [ועכשיו] בסיפור הזן, עומד מערך המסמנים בכפיפה אחת עם הטבע. הרוח, הסתו, הציפור, ההר, יש להם יותר ממסומן פיזי ו/או לשוני ו/או משמעות מסויימת; יש להם תנועה וכיוון. בעצם, הם מסמנים תנועה וכיוון שאינם בלעדיים להם. הציפור מסמנת תנועה וכיוון שאינם בלעדיים לציפור. [אעהרמ] מסומני הטבע בסיפורי ובשירי זן מסמנים אופן של יש. [ובכן] אבל מה שבאמת מעניין הוא שמערך המשמעויות, שנמצא "מתחת" ללשון, לשון-סיפור-הזן, למשל, אינו נמצא איפה שאנו מחפשים. אנו קוראים את הסיפור, חופרים ומעמיקים בו, עד שאנחנו מגיעים לים ריק ולבן של כלום, שמתוכו צץ חכם זן שמחייך ומורה באצבעו כלפי מעלה, דווקא. כאילו אומר: לא פה, שם. הדברים נמצאים שם. פה אין לכם מה לחפש. אין פה כלום. רק אני. [כך] ב"לאן נעלמו הקולות" (מסדה) מתרגם יואל הופמן: "כל אימת שפנו אל מורה הזן גוטֵי בשאלה ×”×™×” זוקף אצבע אחת". [נעילה] מישהו שאל את מורה הזן ×’'וֹשוּ: מהי המהות שלי? ×’'ושו אמר: ענפי ×”×¢×¥ נעים. הציפור עומדת לעוף. הדג מזנק. המים עכורים. (שם) {פורסם גם בפנקס הפתוח. איתמר אמר שזה בסדר}

בנק הפועלים כאוקסימורון

מעט לאחר שעלה בבלוגנו פרוייקט העבודה רב ההוד, הזדמן לי לנרגל, ועוד כלמיני דברים, עם חברה, עמיתה לשעבר במקג'וב משותף. מאחר שהתזות השונות שפילמסנו שם הן בנפשנו, דנו בבעיותינו הכספיות, אישה אישה וצרתה, בזיקה למילים גדולות שניחוחן עלה מהפוסטים השונים שעלו בפרוייקט, כגון קפיטליזם, ניאו-ליברליזם, דפרסיה ומצב-צבירה-סטודנט. מצב העניינים שהיא תיארה לי הוביל להרפתקה מצמררת משותפת בסניף בנק הפועלים – כיכר דיזנגוף. ברשותה של הבחורה, שתכונה להלן: ×’' (אפשר גם "המתלוננת", אך אעדיף, תחילה, למצות את האל"×£-בי"ת), אציג לפניכם את המקרה שלה.

מלכוד 24 או: בנק הפועלים כאוקסימורון

בגיל 24, ×’' היא אישה עובדת ותושבת תל-אביב מזה ארבע שנים. שנות נעוריה עברו עליה באחת הקריות היותר-מעופשות, ובסופן, משהייתה לבגירה, פתחה ×’' חשבון בסניף בנק הפועלים במקום מגוריה. כשהצליחה, מקץ שנתיים, להיחלץ מחיק הצפון והשתקעה בתל-אביב, נשארה ×’' באותו הסניף. למה? ×›×›×” יצא. כמה פעולות כבר ×”×™×” לאל ידה לבצע בעו"ש האנורקטי שלה?…

וכך עברו להן כמה שנים, בהן משכה ×’' בעול שרבים מבני גילנו לא משערים את כובד משקלו – מימון עצמי מלא עד ייאוש במרכז תל-אביב היקרה עד בוש, מכיכר הלחם לחשבון החשמל ועד אחרון פרטי הלבוש. למי שבאה מהקריות, המגורים בתוך הקובייה הגיאוגרפית המסוימת הזו היו בבחינת ייהרג ובל יעבור, ואולי, כמוני, גם הקוראים יכולים להזדהות עם ההקלה התהומית שגורם לצפונים שבנו מראהו הלילי של ×§×™× ×’ ×’'ורג' שאינו שומם באמת, לעולם. לכן, לדידה, הייתה עבודת הפרך שכרוכה באחזקת החלום התל-אביבי בגדר מחיר שכדאי לשלמו; ולפיכך, הרקורד התעסוקתי שלה מורכב מכמה תקופות מאסר עוקבות במקומות עבודה נפוצים בעירנו – בית קפה x, מסעדה y, מוקד טלפוני z, וכאלה.

עצלנות כושלת, כישלון חרוץ

×’' היא עובדת חרוצה עד אימה. כשעבדנו ביחד, היא הייתה ×”"טוחנת" הבלתי מעורערת של מקום העבודה: שבע משמרות בשבוע, אם רק נותנים, ומקסימום הספק עבודה בתוכן. במקום או בזמן אחר, ייתכן שג' הייתה מרוויחה מספיק כדי לחיות בכבוד, ואולי אף הייתה מקודמת להוד מעלת אחמ"שית, מי יודע; ברם, כאן ועכשיו, היא מגרדת בקושי את רצפת הפלוס של חשבון הבנק, ×›×™ השכר זעום, סך ההוצאות מי ישורנו, וקידום בעבודה – שבצדו מקדם שכר טיפטיפה גבוה יותר – מקבל מי שלא רק מוכן להיהרג על עשיית עבודתו כהלכתה (כאן ×’' לוקחת), אלא גם מפגין סולידריות מוחלטת עם האינטרסים של המעסיק (וזו דורשת חוסר ציניות והיעדר תודעה פרולטרית; אלא שג' פשוט נבונה מדי). ובכן, עוני. עוני אופטימי, אולי, וצעיר, אבל גם מבעית. מכרסם. לא-פתיר.

לא-פתיר? על ×”×”× ×—×” הזו באתי אנוכי לערער בשיחותיי עמה. הואיל שג' היא בחורה מוכשרת, אין ספק שהפעלה של קצת תושייה תשכיל לארגן לה מקום עבודה משתלם יותר. זו לא תגאל אותה מייסוריה, אולם הייאוש ייעשה יותר נוח. כך, לפחות, חשבתי, כשהרעפתי עליה הטפות באדיבות האופטימיזם הקוסמי שלי. להפתעתי, ×’' הוכיחתני על טעותי: כמסתבר, בגרסתו הפוסט-פוסטמודרנית, סיפור לכלוכית נותר נטול סנדלי זכוכית. כך, ×›×™ ×’' מוכרחה, אבל ממש, לעזוב את הדירה שבה היא גרה, בדחיפות. הנסיבות הן מהסוג שדחיפויות כאלה נולדות בהן, אתם יודעים; במקביל נחתו עליה ×”×§×™×¥ שתי הוצאות בריאות הכרחיות(-שום דבר דרמטי מחוץ למספרי פירוט הפעולות בחשבון). בתוך כך, מקום העבודה הנוכחי שלה נפגע עקב המלחמה בצפון, כיוון שהעסק קשור באירועים שבוטלו ×”×§×™×¥ בהמוניהם, ועמם ירדו שעות העבודה והמשכורת – לכמעט מחצית הסכום הצפוי.

הילדים/ לא גדלו/ הם רק גבהו/ ומצאו עבודה

בשורה התחתונה: בבת אחת, ×’' × ×–×§×§×” בבהילות ליותר כסף משיש לה בדרך כלל. במקביל, בבת אחת, ×”×™×” לה, משמעותית, פחות מכרגיל. הואיל שבתור סטודנטית חסרת אחריות שפנקסי תשלום שכר הלימוד שלה מגיעים לצפון – אליו היא לא ממש טורחת להגיע – אני מכירה את הבעיה, יעצתי לג' כדלקמן: גשי לסניף הבנק שלך, ×—×™×™×›×™, התחנני, הפגיני בפני הפקיד/×” אופטימיות (לייט מוטיב?) מגמתית, ובקשי שיגדילו את מסגרת האשראי שלך באופן חד פעמי. במקביל, שלמי על כל מה שאפשר בכרטיס האשראי שברשותך, ובכמה שיותר תשלומים.

מה אמרה ג'? פחות או יותר צחקה לי בפנים.

וכל זאת למה? ×›×™ בנק הפועלים לקח אותה כבת ערובה. שבייה בנקאית, פשוטו כמשמעו. ×’' ביררה בקו השירות של הבנק, "פועלים call" (…), שם בישרה לה מוקדנית אפאתית שדיון במסגרת האשראי שלה יתקיים רק בסניף שבו מתנהל החשבון שלה. אם כך, חשבה ×’', כל שנותר לעשות הוא להצפין אל הקריה הארורה, לפקוד את סניף הבנק וליישב את העניין – ובאותה ההזדמנות גם להעביר את הסניף לתל-אביב. אלמנטרי. וכך עשתה. אלא שבהגיעה לסניף שלה אמרו לה העובדים – שקארמת הצפון הרעה לא פסחה עליהם ונתגלו כיצורים אטומים במיוחד – שבכל סניף של הבנק יכולים לשרת את ×¢× ×™×™× ×™×”, אבל כאן, משום מה, לא. מה נסגר? קשה ×”×™×” לומר, ×›×” לא מובן ×”×™×” המסר. מסקנה אחת שג' בכל זאת הצליחה לחלץ מאנשי הסניף שלה, הייתה זו: לא ניתן לעבור סניף בבנק הפועלים. גם לא ממטולה לאילת. אי אפשר.

על השבייה הבבלית

כששמעתי את המסקנה האחרונה מפי ×’', פקפקתי. לא ייתכן, קראתי, שבאמת נלקחת בשבי. סביר יותר שיש כאן אי הבנה מצד עובדי הבנק המחורבנים בקרייתך. הרי אין סיכוי שלמול הנגישות והנוחות המקסימליות שמאפשרים הבנקים האחרים היום, בנק הפועלים יאלץ לקוחות שלו לצלוח חבלי ארץ שלמים כדי לבצע פעולות פשוטות בסניף שלהם, ועוד יאמר שלשם כך עברו פונקציות רבות לשירות טלפוני – שאי אפשר להשתמש בו בלי קוד, שניתן להשיג רק – בסניף שלהם… ובכן, הכרזתי, אני באה איתך. וכך נכנסנו, ×’' ואני, לסניף הקרוב ביותר למקום שבו היינו באותה עת: סניף כיכר דיזנגוף.

פסענו ×›×” וכה עד שאיתרנו פקיד פנוי, ולאחר שהתיישבנו, מפויסות-מזגן, הסברנו לו את העניין: שלום, באנו לחלץ את החשבון של ×’', לקוחתכם, מסניפה שבצפון. יש לה כרטיס משונה שלכם, ישראכרט "דיירקט", שמאפשר לבצע עסקאות רק כשהחשבון ביתרה, וסכומן יורד מיידית מהחשבון, תוך יממה. וזה לא מספיק. ×’', אמרנו לו, נמצאת במצוקה – היא זקוקה למזומנים ובסניף שלה לא נותנים לנשום. איך אתה יכול לעזור לנו, איש קטן ומשופם עם חיתוך דיבור של מחדד חשמלי?

“Mistakes, mis-shapes, misfits, / Raised on a diet of Broken biscuits”

להפתעתי, הפקיד לא ביקש את פרטי ×’' כדי להזין אותם במחשב שלפניו ולברר מי נמצאת מולו; תחת זאת אמר האיש, בניסוח רוטן והולך, ×›×™ אין לה לג' מה לעשות. כל ×¢× ×™×™× ×™×” מטופלים בסניף שלה, שם בצפון, וכדי לעבור לסניף התל-אביבי, עליה לפתוח בו חשבון נוסף – ×›×–×” שגובה עמלות ניהול, ושאם לא מפקידים בו די כסף, יינתן לה בו רק אשראי מינימלי. אה, אבל אז, אמרה ×’', מה ×™×”×™×” על צ'קים שכבר נרשמו וניתנו לפי החשבון הקיים, ומה על הוראות הקבע שיש בו? אין מה לעשות, שנה המשופם. אין מעברי סניפים בבנק הפועלים. רגע, התפרצתי, מה שאתה אומר לנו הוא שאפשר רק לפתוח כאן חשבון חדש, שתהיה בו תועלת רק אם ×’' תפקיד בו המשכורת הבאה, ושאם תעשה כן, יחזרו הצ'קים מהחשבון המקורי ויתחילו לצוד אותה חברת הסלולרי, בעל הדירה, מרפאת השיניים ויתר הפריצים? שכדי לסגור את החשבון ההוא אסור להיות חייבים לבנק שקל, וכדי לפתוח חשבון שמיש חייבים להיות בפלוס כמה אלפים, ושמי שבמקרה אינה יוצאת חלציו של בנקט, בעצם מכרה לכם את איבר הישיבה שלה ביום שבו פתחה חשבון אצלכם? אין מה לעשות, הוא שיפמם. את יכולה לנסות לדבר עם "פועלים call". ×–×” לא יעזור, אבל אולי תוכלי להשיג את הסיסמה בעמדת המידע שליד הכניסה (בסוגריים: לכי! לכי!).

יצאנו. צעקנו. עישנו סיגריה פסיבית. להכעיס, כשנפרדנו דרכנו ודיוושתי משם, חלפתי באופניים ליד אחד מכיתובי הגרפיטי הנודעים לשמצה – "KNOW HOPE". את הקריאה הבועתית ההיא אני רוצה להקדיש לנועה דרור ולשכמותה, המחזיקים בהשקפות יפות וסטריליות על העבודה כערך, על חיים של מאבק, על הגשמה.

“Rent a flat above a shop, cut your hair and get a job, Smoke some fags and play some pool, Pretend you never went to school.

But still you'll never get it right, cuz’ when you're laid in bed at night, Watching roaches climb the wall, If you call your Dad

He could

Stop it all"

(from “Common People” by Pulp)

להכרזה על הפרויקט

צמיחה

אהוב אותנו

אין עבודה בזויה; יש עבודת סטודנטים

חרדת השישי

העבודה היא חיינו

האינטרטקסטואליות של האוכל

על הבוס פעם ראשונה

פחד וחמלה

עבודה כהבזק של נחמה