צמיחה

בימים אלה חווה מדינת ישראל צמיחה כלכלית חסרת תקדים, וזהו אחד הדברים הגרועים ביתר שיכולים לקרות לה. במקומותינו, בהם אימצו לאורך השנים מדיניות כלכלית הנסמכת יותר ויותר על המודל הקפיטליסטי האמריקאי, נהוג לזהות הצלחה כלכלית עם צמיחת המדינה וקידום ענייניה. אין דבר שיכול להיות רחוק יותר מהמציאות.

זה נראה אולי מוזר לך, איש המעמד הבינוני העליון, שרואה דרך כיסו כיצד הרווח שלו עולה, כיצד נגישים לו מכוניות טובות יותר, אוכל מגוון יותר, רפואה טובה יותר וכל אותם הדברים הנעשים קרובים יותר כאשר הכסף זורם. זה נראה מוזר לומר דבר מעין זה כאשר אתה מסוגל לתת לילד השכלה באוניברסיטת יוקרה אמריקאית, כאשר המקרר מעולם לא היה מלא יותר בכל טוב.

אבל קודם כל, אתה לא לבד במערכת. מיליוני אנשים בחברה שלך חיים בפחד מתמיד למחר. שנית, אתה זן בסכנת הכחדה, ולבסוף, כל אלה אינם רלוונטיים בכלל, אם מבינים דבר אחד פשוט. בקונטקסט של הדינאמיקות הנוכחיות שעוברות על השוק הישראלי, צמיחת הכלכלה עלולה לנבא את סופה של החברה האזרחית.

מדינה דמוקרטית היא מרחב ציבורי. הרעיון העומד בבסיסה הוא שהציבור, אתה ואני, או לפחות נבחרנו, הם שמנהלים אותה. המדינה הדמוקרטית בנויה באופן בסיסי סביב הפרקטיקה של דיון בין שווים אודות הצורה הטובה ביותר להשגת משאבים ציבוריים וחלוקתם. כלומר, ההיגיון שמניע אותה סובב סביב השאלה כיצד תושג מידת הרווחה הגדולה ביותר למרבית אזרחיה.

מאידך, חברה קפיטליסטית היא מרחב פרטי. היא מנוהלת על ידי בעליה, או מנהלים מטעמו. הדיון שמתקיים בה, אם בכלל, הוא בין שליטים ונתינים (לא משנה עד כמה השליטים נאורים ועד כמה הנתינים מרגישים בטוחים) ונסוב אודות שאלת הרווח. ההיגיון שמניע אותה הוא אחד ויחיד: כיצד להרוויח את הכמות הגדולה ביותר של כסף. כיצד להרוויח ולהוסיף להתחרות.

החברה הקפיטליסטית, הלכה למעשה, היא מעין ממלכה קטנה. נסיכות. בראשה עומד שליט בודד (או קבוצת אוליגרכים), ומתחתיו ישנה מעין מערכת פיאודליסטית פנימית, שבתחתיתה אין צמיתים אלא שכירים. (כן, גם אתה היושב מול המחשב. אבל תעיף מבט על אלה שנכנסים מידי פעם לרוקן את הפחים).

השכירים הללו, שחלק גדול מהם חי כיום על משכורות רעב, נבדלים מהצמיתים הפיאודלים בכך שהם חופשיים לנוע, להלכה, ממקום למקום, ולהיות צמיתים במקום אחר. האידיאולוגיה הקפיטליסטית מנסה למכור לנו גם שבתוך השוק הזה, אפשרי לצמית להפוך לאדון. זוהי תמצית ההבטחה של השיטה למאמיניה. ראוי להביט מדי פעם על התדירות בה זה קורה, אבל בין אם זה נכון או לא, זה איננו רלוונטי כלל, משום שצמית או אדון, שניהם אינם אזרח.

(אגב, כל מי שיודע מה זה אומר להיות בתחתית המערכת, יודע עד כמה מגוחכת האמירה שקיים שם איזה סוג של חופש. הכוונה איננה אליך (ואלי), בנם של הורים בעלי הכנסה ראויה שיוצא לעולם "לבנות את עצמו בשתי ידיו מלמטה". אתה אינך בתחתית, אתה תייר.)

מכל מקום, אנחנו אזרחיה של מדינה דמוקרטית, זה אחד הסיפורים שאנחנו אוהבים לספר לעצמנו, וזה גם נכון עד מידה מסוימת. אולם רוב הזמן אנחנו לא חיים בה, בדמוקרטיה הזו. את רוב זמננו אנחנו מבלים כתושביה של ארץ אחרת. ארץ הנשלטת על ידי ההיגיון הקר של הרווח. ארץ של שליטים ונתינים. ארץ ההפקר של נסיכויות השוק.

שאלת את עצמך פעם מדוע אומרים לך שאתה חי במדינה חופשית, אבל אתה מרגיש חנוק כל הזמן? זו הסיבה. שאלת את עצמך פעם מדוע אומרים לך שיש דבר כזה חופש הדיבור, אבל בפועל אתה כל הזמן עוצר את עצמך מלצרוח בתסכול? זו הסיבה. כי עלולים לפטר אותך ואין לך מושג מאיפה תביא אוכל לאישה ולילד. כאשר הדיבור עולה כל כך ביוקר, הוא קיים רק עבור אלו המסוגלים לשלם.

לכן אנחנו מרשים לממונה עלינו לצעוק או להטיף לנו מוסר, כאילו היינו נתיניו או ילדיו ולא גברים ונשים השווים לו; לכן אנחנו מרשים למקום העבודה להלין את שכרנו; לכן מוכנים כל כך רבים מאיתנו, לעבוד יום אחרי יום בעבודות משעממות, מטרידות, לעתים אכזריות, המקטינות את הרוח, מכחידות את הסקרנות ומשמידות את הפליאה: כל הדברים שעושים את החיים לחוויה ששווה לחוותה.

הצמיחה הכלכלית שעוברת על ישראל יכולה להיקרא צמיחה רק אם משמעותה של המילה הזו היא הגדלת הרווח והעוצמה של גבירי הארץ, והכפפת החברה, טיפין טיפין, להיגיון הפיאודליסטי של הפירמה הפרטית. לכן הכלכלה צומחת, ואיתה מספר המובטלים; לכן הכלכלה צומחת, ויחד עימה מעמד של עבדים אסייתיים; לכן הכלכלה צומחת, אבל משנה לשנה קשה יותר לזכות כאן בהשכלה ראויה לשמה; לכן הכלכלה צומחת, אבל יחד עימה גדל גם הפשע המאורגן ושאינו.

משמעותה האמיתית של צמיחה, בתוך הקונטקסט של כלכלה שעוברת הפרטה מאסיבית, היא המעבר ההדרגתי של ההיגיון השולט בחיינו האזרחיים, תחום אחר תחום, מדיון ציבורי בין שווים אודות רווחה, לדיון פרטי בין שליטים אודות רווח.

הניאו ליברלים מנסים לומר לנו שבדרך כלשהי תצמח מהדינאמיקה הזו חברה צודקת יותר. שמעז יצא מתוק. הם מבקשים לומר לנו, בקיצור, שעלינו לסמוך על כך שהמערכת הפיאודלית הזו מייצרת שליטים נאורים.

ובכן, איננו צריכים מדינה דמוקרטית כדי שבעלי המרפקים, חסרי המעצורים, ומי שהוריו עשירים, ישעבדו את שכניהם. את זה יש גם בלי מדינה דמוקרטית. אם כל מה שהחברה שלנו מסוגלת לעשות הוא להסביר מדוע מותר להם לעשות את זה, משמעותו של דבר היא שההסדר הדמוקרטי במדינתנו הפך, או הולך והופך, מחוזה חברתי שנועד להביא מידה של צדק לחתומים עליו, למנגנון מתוחכם למניעת מהפכות שנועד להבטיח את יכולתם של האצילים החדשים ומקורביהם לשמור על ממונם ולהטיל את מרותם, מבלי פחד ממרד איכרים.

וזהו סופו של הדיון, סופה של הרווחה, וסופם של השווים.

[אסא וולפסון במילואים כרגע, אז ×™×™×§×— לו מעט זמן עד שיגיב – א.ש.]

להכרזה על הפרויקט

לופט-גשעפט

כ-60 "אנשי ספרות צעירים", בניסוח הקולע של "הארץ", חתמו על עצומה נגד המלחמה, שארגן איש ספרות צעיר בשם ניר ברעם. הניסוח של "הארץ" קלע גם לדעתו של ברעם, שסירב בתוקף להכניס לעצומה אנשי ספרות ותיקים יותר, כולל טיפוסים לא קשישים מדי כמו רונית מטלון או אתגר קרת. המלחמה בלבנון, כך נראה, חשובה לברעם פחות מהמלחמה בבית, הפנים-ספרותית.

עסק משתלם, העצומה הזו. ייצרת קטגוריה, איש ספרות צעיר, והשתחלת לתוכה בהינף חתימה. לא כל מי שחתום על העצומה התכוון לכך, אבל נראה כי לפחות חלק מהם ידעו טוב לאן הם חותרים, ותחת מה.

אז אפשר להגיד כל מיני דברים בעניין, אבל עם המלחמה הזו ברקע זה מרגיש ילדותי אפילו להתעצבן על זה. ובכלל, דיבורים שלמים לקחה המלחמה הזו, והפכה לבנאליים ברגע. אז נוותר, ובמילא מיטל נסחה זאת טוב יותר קודם.

בגיליון השני של "סימן קריאה", שיצא במאי 1973, כתב יפה מנחם פרי (ומי שמכיר אותי יודע כמה קשה לי להודות בכך) על מאבקים ספרותיים:

"בתל אביב ובירושלים נכתבת היום שירה אשר אינה נופלת, כמדומה, ברמתה מכל שירה אחרת הנכתבת היום בעולם – אבל האין לראות סימפטום מדאיג בעובדה שבמשך עשר השנים האחרונות לא עלה כמעט אף שם חדש שהביא עימו חידוש של ממש לשירה העברית, וודאי שלא עלה שום דור חדש. האם אין לקשור זאת בהיעדרה של התלבטות אמיתית בשאלות-ספרותיות 'גדולות'? היכן נמצאה בשנים האחרונות תהייה אותנטית על ערך ספרותי, ועל דרכה של ספרות? מי קם לזעזע את ×”'קנון' הספרותי המקודש? […] דומה שהשיכרון מן ההסתכלות המפורטת, השקולה, הרב-צדדית, הפרספקטיבית, הלך ושיתק את המבט הסובייקטיבי, המוגבל, המאניפסטי. הוא יצר אטמוספירה שבה נראה מבט ×–×” לא רק מיותר, אלא מיושן ומגוחך. מי שחי כל העת את תודעת יחסיותן של אמיתות ספרותיות ואינו מרשה לעצמו לשכוח זאת, לפחות לפרקים – אין לגביו אף אמת ספרותית אחת, אלא הכל טקסטים, תבניות, אלמנטים וקישורים. מי שלגביו האפשרויות הספרותיות המנוגדות ביותר הן רק מיגוון של דרכים אפשריות ולגיטימיות, חיות זו עם זו בשלום, אינו יודע לשנוא באמת. ומי שאינו יודע לשנוא באמת – גם אהבתו שווה כקליפות השום. שלום ושלווה ושיממון".

הדברים תקפים עדיין, ואין כל כך מה להוסיף עליהם. רק דבר אחד: הנה, חזרו המאבקים הפנים-ספרותיים, סופרים ישנים וסופרים חדשים, בעד ונגד. אבל ספרות עדיין אין. אם בעבר נדרש זך, כדי להרים ראשו, לכתוב רצנזיה על שירת אלתרמן, היום שיטות היח"צ של ברעם כבר אינן קשורות לספרות, וגם לא למלחמה, רק ליח"צ, ולו בלבד.

במקום פוסט – על האישיות הסמכותנית

איתמר התחייב בזמנו שכל פוסט פה ×™×”×™×” גודזילה. ובכן, אני לא מחוייבת להתחיבויות של איתמר. והיום, רק ציטוט שלקוח מתוך ספרו של משה צוקרמן, "חרושת הישראליות, מיתוסים ואידיאולוגיה בחברה מסוכסכת". בפרק שעוסק ב"מנהיג סמכותני" מצטט צוקרמן אמירה של מקס הורקהיימר מראשית שנות ×”-60: "ככל שדרוש יותר לשמר, לפתח ולתרבת את היחיד בחירותו, בניגוד לאומה, לקולקטיב בכלל, כנגד רוח-הזמן, כן פוחתת משמעות קיומו של היחיד לשם עצמו, מתמעטת משמעות השאיפה לסיפוק צרכיו החומריים והשאיפה לכוח. בדואגו לעצמו, ולעצמו בלבד, אין הוא אלא חלק מההמון, והקונפרמיזם – ההשתלבות – הוא אופן-ההנתהגות המתאים ביותר. אפילו בדמותו של המנהיג הברוטלי, המצווה על רצח, מזהים [היחידים] את עצמם; נוקשה ככל שיהא שלטונו, הוא אחד מהם; בדברו באופן שב ונישנה על הרבים, על עמו, הוא מתכוון למעמדו שלו, וכולם חשים זאת ומסכימים עמו; הוא סמלם שלהם. היחיד האמיתי, לעומת זאת, אינו רואה עצמו מאוחד עם האחרים ברדיפה אחר מימוש האינטרסים הבלתי-אמצעיים, אלא עם מצוקתם של אלה הניצבים מבחוץ, החולים, הנרדפים, השפוטים, המוחרמים, שכל אחד מהם הוא יחיד במובן הכואב-נואש. במחשבה עליהם הוא חש ופועל – בסופו של דבר מתוך חרדה עצמית, אבל חרדה זו עשויה לתפוח לממדים כאלה, שהוא יתמסר ויחלוק עמם את גורלם. החרדה אינה שאיפה אצילית לחיים טובים ולכוח; גם היא עלולה להוביל לקונפרמיזם; אבל יש בה, כשמהרהרים עליה, כדי לשבור את הקונפרמיזם ולכונן את אותה סולידריות, שבלעדיה לא ניתן כלל להגות את היחיד".

זה הורקהיימר הייתי יכולה להוסיף פה פסקה על אריאל שרון, או פסקה על אהוד אולמרט שאיננו אריאל שרון, או אפילו פסקה על ניר ברעם ועצומת הסופרים הצעירים שלו. אבל אני בטוחה שתוכלו להשלים את החסר לבד.