תל אביב כקופסת שימורים

1. יצירתו של דניאל סטברו "ציון אהובתי" היא יצירה מז'אנר ×”-Readymade. כן, כמו דושאן, הוא לוקח את המשתנה ושם אותה באמצע המוזיאון, כמו וורהול הוא לוקח את קופסת הקורנפלקס קלוגס, משכפל אותה אינספור פעמים ושם אותה על הקיר. מה ×–×” אומר שהוא עושה רדי מייד? ובכן, דושאן עצמו התקשה, ואולי לא רצה, לתת הגדרה מקיפה וברורה של האמנות שהוא ×”×™×” מובילה. למרבה המזל, בימינו יש אינטרנט, ובאינטרנט יש את אתר אוניברסיטת בינגהמטון, שמספק לנו רשימה של קריטריונים ברורים לרדי מייד: זוהי אמנות שמעלה שאלות פילוסופיות על ההגדרה המסורתית של האמנות ושל האמן. אמנות שנלחמת נגד המסורת האסטתית ושוברת אייקונים תרבותיים, שמערבת משחקי מילים, שעשועי לשון בכותרת, באובייקט או בנושא, שכוללת הזיות ×’'נדר ואספקטים אירוטיים ברמות שונות, שנוגעת בנושא התנועה או אנרגיה קינטית ומשחקת על רעיונות הומניים ו/או מאנישה אובייקטים דוממים. רדי מייד יכולה להיות מורכבת מפריט יומיומי שנלקח, פחות או יותר, מחלון הראווה או מפריט שימושי שהועבר ממקומו או מתפקידו המקורי. חישבו על ציור בספר לימוד קלאסי לילדים. ילד אחד עומד לפני הבית שלו, מימינו דשא, משמאלו הכלבה, וברקע מנפנפים ההורים. עכשיו גזרו אותו, והדביקו אותו בלונדון. ×–×” מה שעושה סטברו. הפריט השימושי שבו הוא מטפל הוא דניאל סטברו עצמו. דניאל סטברו מפסיק להיות אדם מלא – סובייקט, והופך להיות קלישאה שמורכבת מאינסוף קלישאות אחרות. דניאל סטברו מועתק ממקומו המקורי, במולדת ציון, והופך להיות גולה בלונדון. דניאל סטברו מקיף את עצמו בהוגים שכבר אינם הוגים אלא רעיונות מורכבים שמרודדים לכדי אמירה פלסטית, קלה לעיכול. דניאל סטברו לוקח איתו את חבריו לשתייה ב"מנזר". גם הם מתוארים בתפקידיהם בלבד. “הקפטן", למשל. דניאל סטברו מאוהב באישה, ברמנית ב"מנזר". אבל גם האישה אינה אישה אלא רק "עיניים חומות" – קלישאה של אישה. וכמובן שגם האהבה אינה אהבה אלא ייצוג ריק מתוכן של אהבה – כזו שמניעה אותו ממקומו, אבל לא מקבלת תוכן ממשי משל עצמה. איננו יודעים כלום על "עיניים חומות" ואינו יודעים כלום על נפשו של סטברו, שנמשכת כל כך לנפשה. אנחנו לא צריכים לדעת – אלו דמויות קרטון.

אינסוף וורהול (החנות של וורהול)

*2.

"חרדה מתפקדת כאות אזהרה שנמצא באגו, ומזהיר אותו מפני סכנה האורבת לו. כאשר האגו חש חרדה, הוא מפעיל את המגננות שלו. המגננות האלו הן ההדחקה. על ידי הדחקת הסכנה האורבת (שהיא שכפול של טראומת הלידה), האגו יכול להתגבר על 'מצב של חרדה טראומתית'” (פרויד, "עכבות, סימפטומים וחרדה”, תרגום חופשי).

בסמינר השביעי שלו טוען לאקאן ×›×™ אמנות בנויה סביב הכלום – ×”-Nothingness. הכלום ×”×–×” מייצר בנו חרדה משום שהוא מהווה עבורנו מפגש עם האחר, מפגש עם מי שהוא כל כך שונה מאיתנו, שאיננו מצליחים ליצור הזדהות איתו. ×–×” גם מה שעושה הרדי מייד. בניגוד לציור ×”"מונה ליזה", לשם הדוגמה, שמעורר בנו חשק להבין למה לעזאזל מחייכת האישה, הרדי מייד אינו אנושי. הוא אחר. רדי מייד מציגה בפנינו את המציאות כפי שהיא, ללא מסיכות. כלומר, הפרובוקטיביות של הרדי מייד היא בהצגת אובייקט נטול נרטיב, אובייקט שהוא לכאורה שאול מן המציאות הממשית. וכך היא יוצרת בנו חרדה משום שהיא מבלבלת אותנו, מטילה ספק באמיתות מקודשות כמו תפקידו של המוזיאון, תפקידה של יצירת אמנות, מיקומם של חפצים וגבול ברור בין פרטי וציבורי. במקרה של רדי מייד, המנגנון המרכזי שפועל הוא התקה – אובייקט מועבר ממקומו הטבעי למקום אחר, שאינו טבעי לו. כך יוצרת אמנות הרדי מייד חרדה משתי סיבות. ראשית, המיקום הבלתי מוכר של החפץ מותיר אותו מבולבלים וזרים לאובייקט. שנית, התקה כזו מותירה חור במיקום שבו ×”×™×” פעם האובייקט ×”×–×”.

וורהול וקית' הרינג (עכשיו רק ב-600 דולר)

3. וזה הציר המרכזי שסביבו × ×¢ הספר "ציון אהובתי" – הציר שמחבר בין התקה, חרדה וריקנות. הריקנות שמולידה חרדה, והחרדה שמולידה ריקנות. חרדה מפני הנרטיב האישי שלא יכול להתקיים, חרדה מפני הנרטיב הלאומי שמחריב את אפשרות קיומו של הנרטיב האישי, חרדה מפני תיאוריות ריקות ומפני אהבה שאינה יכולה להיות ממומשת. ×–×” מעניין? כן. ×–×” כתוב היטב? כן. ×–×” מרגש? לא. ונדמה שזה גם לא ×”×™×” אמור לרגש. * הרעיונות בחלק ×–×” לקוחים כולם מעבודתה של ענת ריכטר, שהוגשה לפרופסור רות רונן

Michelangelo, Caulfield and Nurit Galron: Together, They Fight Crime

במסגרת מיזם "כל מה שרצית לעשות במקום לכתוב את הסמינרים, ולא העזת לשאול" שעליו אני עמלה מזה חודשים, לא חשוב כמה – קראתי הסופ"ש, שוב, את הספר "The Catcher in the Rye". אל סאלינג'ר יש לי חיבה עמוקה, שנובעת מכך שהמנוול מחזיק ביכולת הקוסמית לבוא לי בדיוק בזמן, בצורה שמביך מכדי להדגים שלא בדרך אנלוגיה: פעם ישבתי ליד החלון באוטובוס בין-עירוני מייגע אחד, שברדיו שלו התנגן השיר "אתה הולך לישון מוקדם" של נורית גלרון. לא שמתי לב למילים, עד שנכנס הפזמון – "אתה הולך לישון מוקדם, אני בלילה ערה/ אתה מדבר עברית, אני לא מבינה/ לא טוב/ בינינו"; בעוד גלרון מזמרת את המילה האחרונה, עבר לצד הדרך שלט פרסומת גדול של גולדסטאר ועליו בקבוק מיוזע, הרבה ירוק דיגיטלי סביב ובענק, המילה – "בינינו". ×›×›×”, אתה מבינים? כאילו החיים מריצים עליכם קליפ.

חברה שלי, סטודנטית לספרות, סיפרה לי איך כשקראה את "Franny and Zooey" יצא לה לקחת את הספר לשירותים בביתו של סטודנט לספרות, החבר שלה, ואז לשבת שם, לבכות ופתאום לקרוא על הגיבורה שבאמצע הדייט עם סטודנט לספרות, החבר שלה, הולכת לשירותים עם איזה ספר צהוב-כריכה, קוראת בו שם ופתאום מתחילה לבכות, בדיוק מאותה הסיבה. וכך אני קוראת את התפסן ומתפלצת למצוא בו את הולדן המוצא מפלט בלילה ניו-יורקי בבית מורהו האהוב לספרות: אני מתלבטת לי פה בסוגיית "עתידי האקדמי – האמנם?", ושם חותך מיסטר אנטוליני להולדן שכל כיוון שיבחר לו (בדחיפות), יעבור, בהכרח, בהשכלה, ×›×™ לא זו בלבד שסטטיסטית, הדיוטות יצירתיים ובעלי רעיונות מותירים חותם פחות ממלומדים בעלי רעיונות ויצירתיים; יותר מכך, אנטוליני מסביר, רכישת השכלה היא הדרך למוד את שכלך ולבדוק מה גודל הרעיונות המתאימים לו.

המדרגה השנייה במעלה סולם הזילות הספרותית, אחרי "ארספואטיקה" (מנסיוני הדל כעורכת ב"במה חדשה" – קטגוריית ×”"מלל" הפורה ביותר. אנחה), היא, לטעמי, סיפורת הבילדונג הספרותי; זו הסיבה שאינני גאה בהזדהויות הקולפילדיות שלי, שביוגרפית, פג תוקפן, והיסטורית – גם (בילדונג מאוחר ומודרניזם, אליבא דג'ושוע אסטי; פרהיסטוריית המאה העשרים). אף על פי כן, את התובנה לעיל, בנוגע לתא המדידות האינטלקטואלי שמהווים הלימודים הגבוהים, אני מאמצת בשתי הידיים ומורידה לאלתר מן הקולב.

×”×™×” איזה זמן שביקשתי לטבוע מילה שתצביע על קטגוריית המושגים המדגימים את עצמם; למשל, "אַיָאִיזְם": "ניאולוגיזם שאני המצאתי". סוג-של תת-×–'אנר אינטלקטואלי של דאיקטים פאלינדרומיים, פרדוקס שאוכל את זנבו שלו. ליקטתי אותם, מיינתי, הוקסמתי, וכך נפלתי, שוב, לכשל המביך שלוקות בו אקדמאיות ידועות שם בדורנו, שאותו הגדיר יפה פלאי באוזניי במילים – "להזניק כל דבר לאינסוף". וכל זאת למה? כיוון שכולנו מבקשים את המטריצה, זו שתנער את כל המוץ הרטורי מן הרשת הפוסטמודרנית, שתחזיר את ×§× ×” המידה לתחתית הדף ואת הגבולות למפה. הניסיון האוטו-טרמינולוגי שלי הוא סימפטום לכיוון השגוי שבחרתי (בדחיפות), שמוכרח לעבור בהשכלה: אם נמשיך בדרך שבה כל אחד מייצר מטריצה משלו, קוד חובק-כל, נחמיץ את הפואנטה הדיאכרונית של ההשכלה כמפעל אנושי משותף.

במודדי, במהלך לימודי הבי.איי, רעיונות בגדלים שונים – לשכלי, למדתי הרבה מאד ענווה שלא תמיד נעים לדגמן. ברם, אם אתעקש לקרקש בסוליות הגדולות מכפי מידתי, אם גם אתם – – לא נותיר אחרינו אלא אופנות חולפות, לא ניצור משהו נכון ושלם. כשהייתי בת שמונה עשרה סגרתי שש שנות לימודי אמנות והגעתי, בפעם הראשונה, לוותיקן ואל מתחת לקפלה הסיסטינית. אין תנוחה מתאימה יותר מאשר העמידה בשמיטת הצוואר לאחור בכמה שיותר מעלות, לגלות ממנה בדיוק עד כמה מיכלאנג'לו גדול ואני קטנה. ברם, הידעתם? גם למיכלאנג'לו היו אסיסטנטים. שלמות מוחלטת כזאת (הכנס כאן סימני קריאה כיד המקלדת הטובה עליך) – לא יכול אדם לייצר לבד, ואני בספק אם כל עדרי המבקרים שפקדו את המקום ולו בבוקר הבודד ההוא, היו מטריחים את עצמם בעבור תקרה גדולה משורטטת בסקיצות.

"וכולם קראו אוה! אוה!"

"מבע משולב" הוא ביטוי קצת צולע, שאמור לתאר מצב שבו שני מבעים מתערבבים זה בזה, עד שכמעט ולא ניתן להפריד ביניהם. פתאום לשון הדובר או סוג הדברים שהוא אומר אינו הולם אותו, ואתה מבין (או, נכון יותר, מניח) שלשונו נטבעה בלשון אחרת, לשון הדמות, למשל, ושתיהן התמזגו למין שפת בבל.

זה ביטוי נוח, אבל איכשהו, כאמור, קצת צולע. הוא מכסה מקרים שבהם מבע אחד (של הדובר, נניח) משתלב לא עם מבע אחר, שנטוע בזמן ובהקשר מסוים, אלא עם לשון אחרת, עם אידיולקט פרטי; הוא מכסה גם מקרים שבהם המבע של הדובר משתלב לא עם לשון, על אוצר המלים, התחביר והמוזרות שלה, אלא עם איזה הלך רוח, שמבע זה מוצא את המלים המתאימות לתארו. וזאת מבלי להזכיר את "נקודת התצפית המשולבת", שכמעט וחופפת לעניין הקודם (הלך הרוח), ושבה הדובר בוחר למסור את הדברים על פי הסדר שבו הדמות מתוודעת אליהם.

ולפעמים אתה מוצא מבע כזה, שאתה בקושי מצליח לסגור אותו בידיים, שאין איך לסדר אותו יפה, ושגורם למוח למתוח שריר. אני אוהב את ג'ויס.

חמוד. ג'ויס (מכאן)

"נאוסיקה", הפרק ה-13 ב"יוליסס", מתרחש על החוף, ומתחיל בפרודיה:

"ערב קיץ החל לאפוף את היקום בחיבוקו המסתורי. הרחק בפאתי מערב נטתה השמש לשקוע ואחרוני הנגוהות של היום בן-החלוף השתהו בחמדה על ים ועל חוף, על הצוק הגא של הואות' היקר והנאמן, השמור כמימים ימימה על חוף המפרץ, על הסלעים עוטי האצות לאורך חוף סנדימאונט, ואחרון אחרון חביב, על הכנסייה השלווה, אשר לרגעים קלח ממנה אל תוך הדממה קול תפילה הנשלחת אליה, היא אשר נוגה אורהּ הטהור הוא משואת-תמיד ללב פליטי-הסערה, מארי, כוכב הים". (תרגמה יפה: יעל רנן)

העניין הוא בזה: "יוליסס" עמוס בפרודיות. אחד הפרקים, "שורי השמש", הוא אפילו שרשרת פרודיות, שעוקבת אחר התפתחות הספרות האנגלית. "נאוסיקה" פשוט יותר, מבחינה זו, כי הוא פרודיה על סגנון ברור אחד, זה של אחת מיס קאמינס, שכתבה את "מדליק הפנסים" וכנראה ספרים נוספים שמעולם לא קראתי. ואפילו לא פרודיה על סגנונה של קאמינס הנ"ל כמו פרודיה על ז'אנר הרומן הרומאנטי.

התאומים הם "חמודים קטנים ומתוקים, אשר פניהם הזורחות שפעו עליזות והתנהגותם שבתה לב כול"; "אידי בורדמן נענעה את התינוק העגלגל בעגלתו, ואותו אדון צעיר געגע בצחוק מרוב חדווה"; "ילדים הם רק ילדים ושני התאומים שלנו אינם חורגים מכלל זהב זה"; וכו' וכו' וכו'.

אלא שכאן, נראה שהפרודיה אינה מנומקת רק בחיבתו של ג'ויס לפרודיות, ובכך שכל פרק בספר מאמץ סגנון שונה מעט, אלא גם בדמויות שמאכלסות את הפרק. על חוף סנדימאונט יושבות שלוש נערות (סיסי קאפרי, אידי בורדמן וגרטי) שני ילדים תאומים (תומי וג'קי קאפרי) ותינוק. הפרק, שמתחיל באקספוזיציה הכללית שצוטטה לעיל, עובר לתאר את השיחה בין הנערות, ומשם מתמקד בגרטי, הנאה בנערות החוף.

אך בעוד המבט מצטמצם והולך, הפרודיה מתחילה לקרטע. סגנון הרומן הרומאנטי נשבר לרגעים, ונעשה למבע משולב עם תודעת אחת הנערות. התחביר המתפתל קורס למשפטים קצרים, קטועים, והדובר, שקודם מסר אקספוזיציה לכל דבר, מתחיל להחסיר אינפורמציה, ולמלא לשונו ב"הוא" ו"הם". ואז שוב הרומן הרומאנטי, ושוב הדובר מלא השראה מחמידותם האינסופית של תומי וג'קי, "שני התאומים שלנו", וכך הלאה עד לגרטי.

כי כאשר גרטי מופיעה (היא אינה מוזכרת עד העמוד השלישי, בערך), פתאום הפרודיה מתחילה להתמזג עם מחשבותיה של גרטי, עד שכמעט ולא ניתן להפריד ביניהם. ופתאום אתה קולט: הפרודיה היתה מבע משולב. אבל לא מבע משולב עם מבע אחר (המונולוג של גרטי), ואפילו לא מבע משולב עם הלך רוח או אידיולקט, אלא מעין מבע משולב עם דבר מה אחר, שקשה לנסח, צורת ראיה, דרך התבוננות על העולם; מבע משולב עם האופן שבו חושבת נערה שקראה יותר מדי מספריה של מיס קאמינס:

"לרגע ישבה דוממת בעיניים מושפלות, נוגות קמעה. היא עמדה להשיב מענה, אך דבר-מה עצר את המלים בעודן על שפתיה. נטייתה הטבעית דחקה בה לומר את אשר על ליבה: הדרת-הכבוד ציוותה עליה להחריש. השפתיים הנאות השתרבטו לרגע, אולם לפתע נשאה את עיניה ופרצה בצחוק קטן ועליז, רענן כבוקר מאי. היא טוב מאוד למה אידי הפוזלת אמרה את זה, היא ידעה בדיוק, זה רק בגלל שהוא כאילו התקרר ביחס אליה אבל בעצם זאת היתה בסך הכל מריבת אוהבים. כמו תמיד העיניים יוצאות לה בגלל שהבחור עם האופניים רוכב תמיד לפני החלון של גרטי".

קשה לדעת מה כאן שייך לגרטי ומה כאן שייך לדובר, שסגנונו משולב ממילא עם המשהו הזה, צורת ראיה, של גרטי. אולי גרטי חושבת על עיניה כ"נוגות קמעה", חושבת כך במפורש, במלים. ואולי גרטי רק יודעת שאם עיניה מושפלות הן יראו "נוגות קמעה". והאם גרטי חושבת על צחוקה כאילו היה "רענן כבוקר מאי" או אולי הדובר מחקה את האופן שבו היא היתה חושבת על צחוקה, לו היתה מקדישה לזה תשומת לב.

***

אבל זה עוד כלום. כי בשלב מסוים גרטי ושאר הנערות רואות איזה איש, לא נאה, שמביט בגרטי, וזרם התודעה של גרטי נעשה מפורש יותר ויותר, ומאיץ יותר ויותר, והאיש וגרטי מתבוננים זה בזה, וגרטי מבינה שהוא מתבונן בה בתשוקה, וברקע יש טקס כנסייתי, שקוטע מפעם לפעם את מחשבותיה, שהאיצו והאיצו, ופתאום יש זיקוקים.

הנערות הולכות לראות את הזיקוקים, וגרטי, שפחות או יותר מבינה שהאיש מאונן (אם כי לא חושבת זאת במפורש), נמתחת לאחור לראות אותם, וחושפת, במודע, יותר מרגליה, עד לתחתונים. והזיקוקים נעשים בהירים יותר, והנערות נאנחות בהנאה, וברור לך כבר שגם האיש. ואז גרטי קמה והולכת, וליאופולד בלום שם לב שהיא צולעת.

זה כבר מטמטם באמת. כי התזמור הנ"ל, והאצת הקצב, מתאימים מאוד לליאופולד בלום, שמאונן בסתר, מתבונן בגרטי, מתקרב לשפיכה. אלא שקשה להניח שמחשבותיה של גרטי היו משולבות עם מחשבותיו של בלום, אפשר רק להניח שגם גרטי התרגשה למדי. ובכל זאת, גם הטקס בכנסיה ליד הגיע לשיאו בדיוק בזמן, וגם הזיקוקים. הקרשצ'נדו, שבו הפרק כתוב, אינו רק קרשצ'נדו של מחשבות, העולם עצמו כבול אליו לבלי התר.

***

במקרה קראתי את "נאוסיקה" שוב, בגלל איזה קורס שלי. ובמקרה גם לא השתתפתי בשיעור, שדיבר על הפרק, כך שהרגשתי נוח לכתוב את הדברים כאן. במקרה אתמול היה בלומסדיי, התאריך שבו מתרחשת עלילת "יוליסס", התאריך שבו, לפני 102 שנה, יצא ג'ויס עם נורה לראשונה. רציתי להעלות את הפוסט אתמול, אבל היה קיץ וחם, והחיים מרים וקשים, ושום דבר לא יוצא כפי שאתה מתכנן.