avinunu Palestinians yearn for absolute, full, equality and universal human rights, but sadly there is no Israeli partner. #j14

עכשיו השאלה היא מה עושים עם זה, איך אפשר להגיב על דבר כזה. קודם כל צריך לתת דרור לתחושת הקבס. צריך לראות את זה באותם גווני פאתוס עזים של המספר ב"השבוי" של יזהר. מקומם, דוחה ומקומם לראות את ההתעלמות מכבודם וחירותם של הגברים המבוגרים שנמצאים מטר ממנה ולא מאוד שונים מאבא וסבא שלה. כשארגוני זכויות האדם דיברו על הפקעת האנושיות מהעצורים, זו לא הייתה ביקורת בעלמא אלא אבחנה קונקרטית: הגברים מתפקדים שם כלא יותר ממוצג, שנכפה עליו להיות גרסה מקומית ומעוותת של הפנטומימאים לאורך שדרות הרמבלס.

זה ברור ומקובל, גם על דובר צה"ל (לא מובן מאליו). אבל חשוב גם לדחות בשתי ידיים את מליצי  היושר, שמיהרו לטעון שנלקח כאן מקרה מבודד, ובקטנוניות בלתי מייצגת הוכתם בו צבא שלם ומוסרי-בדרך-כלל. זה שקר, מי ששירת או מסתובב בשטחים יודע שאחת היא מה דעתך הפוליטית, המציאות שניבטה אלינו מדף הפייסבוק של אברג'יל היא שגרה. שגרה שהחריגים שלה גרועים בהרבה: בסקאלת הדברים שאני אישית הייתי עד להם בשירות, שאף אחד מהם לא היה מגיע לעיתונות לרבות שני מקרי הרג, התקרית לא הייתה חוצה את שנתות החומרה האחוריות (ואני אגב לא הייתי עד להרבה, כי סביבי ידעו שעדיף לחכות שאני אלך ויבוא מישהו יותר מבין עניין).

אם הייתי סטודנט טוב יותר, הייתי יודע להצביע גם על מגמות עומק שאפשר לזהות בתמונות המאלפות. על השפעת מנגנונים על הפרט, על תפיסת נשיות ותפיסת מיניות ("הכי סקסי לך ככה", כותבת החברה בתגובות, "עומד לו". "אני יודעת, איך הוא משלים לי את התמונה", מגיבה אברג'יל. "עומד לו עלייך"). אולי גם על עדתיות, בשירות הממסד. אבל נדמה שגם זה יהיה ברור מאליו לצופה הישר. שכל מה שנכתב עד עכשיו ריצד באופן זה או אחר במוחו של כל צופה ישר. שגם התובנות המעמיקות יותר הן בבחינת כלב נשך איש.

ודווקא בגלל זה היה לי כל כך חבל לראות את המקרה התקשורתי הזה נעלם בעודו באבו, נעשה שקוף. חבל שכל כך מהר הסיפור עומד לשנות את טיבו, או את כותרתו, מ"עדות ספונטנית למה שקורה בשטחים", לנושאים אחרים, "רחבים" יותר: "הפרטיות מופקעת מהגולש", ומשם, אבסורדי עוד יותר אך באותו כיוון: "החיילת שהפכה קורבן".  ואחר כך לעוד כלי חסר פנים בהתנגחות הפוליטית הנצחית.

בעצם אולי זה כבר קרה. אולי אף שיחת סלון כבר לא תתמקד בשטחים, על המותר האסור והמקובל שם, אלא במה עשו לחיילת המסכנה, שסך הכל וואלק כן שירתה את מדינת ישראל וכן תרמה לביטחון, בניגוד לאלה שלכלכו עליה ככה. ובעקבות שיחות הסלון תבאנה כתבות מוסף השבת (ידיעות? מעריב? ישראל היום?) ויבואו טורי הדעה של חגי סגל או בן דרור ימיני או דן מרגלית, שבהם היוצרות כבר הפוכות- המקרבנת היא התקשורת ההיסטרית והמוטה, ששוב ירדה מהפסים.

מי שהאיץ בעיני את התהליך הזה בעיני אלה הם המגיבים המזדעזעים, מהירי החימה: "שרלילה בת שרלילה", "פרחה", "פרחה מצויה", "ערסית", ובעיקר, אולי המכעיס מכולם: "לא יודע מה אתם מזדעזעים, אני רואה בתמונה כמה ערבים קשורים וערביה אחת עושה פוזות למצלמה".

לא יודע מי אחראי לתגובות האלה (חוץ מהאחרונה) , אבל אני יודע למי הן ייוחסו: לשמאלנים, לאותה ישות ערטילאית שקשה להגדיר אבל קל לזהות כשאתה נתקל בה: בשייח ג'ראח, עם הבדואים, במדעי הרוח והחברה, עם העובדים הזרים, בבתי קפה, במצעד הגאווה, בימי שישי בבילעין ונעלין.

זה לא זניח כמו שזה אולי נראה מבחוץ, התגובות. דווקא האלמוניות שלהן הופכת אותן למעין חוכמה עממית, למקהלה שמפרשת את האירועים עבור הצופה. את המקהלה הזאת מאיישים כאמור "שמאלנים", או "יפי הנפש", ואליהם גם פונים המגיבים-שכנגד הזועמים. התגובות הן בעצם חלק מהמידע עצמו שנמסר מעליהן, הן הוראות הבימוי שלו, והן יישארו עם הקורא הרבה אחר כך. אני בטוח שלאיומים שהיא כבר קיבלה על חייה, על פי ידיעות אחרונות, יש לכך קשר הדוק. קשר עקיף יותר, אך קיים, יהיה לדעתי  למצטרפים  לשורות  אם  תרצו  וקמפיינים ניזוני -שנאה מבהילים אחרים. במלחמה כמו במלחמה.

בגלל זה, דווקא בסוף אוגוסט, דווקא כי זו אולי נטיית הלב והאצבעות, היה לי אישית חבל לראות את אופי  התגובות. קשה להתחמק מהאמירה המובלעת בהן: דעות פוליטיות 'נכונות' לחוד ותחושות בטן לחוד: כשהמקרה קל מספיק, כשמעצבנים אותי מספיק, אי אפשר להבדיל ביני לבין מי שאני שונא. אומנם חובה להתקומם ונימוסי השולחן פחות חשובים מהמסר, אבל כאן השולחן כבר הפוך. מטריד גם שכל הקללות הן וריאציות על העובדה שאברג'יל היא מזרחית.

על האמריקאים אומרים שהם צבועים, שהם יחייכו לך בפנים גם כשהם שונאים אותך מאחורי הגב. אני לא בטוח שזה פחות טוב, מבחינה ערכית ובמבחן התוצאה, מלהטיח את התגובה הראשונית ביותר בפנים לעיני כל. בסוף אוגוסט.

ארגון "שוברים שתיקה" פרסם את עדויות החיילים ממבצע "עופרת יצוקה". מה אפשר לכתוב על זה בכלל? שזה מזעזע? זה לא מזעזע. לא חשבתי שהדברים התנהלו אחרת. ודווקא רציתי לכתוב על זה, אבל מה עוד כבר אפשר לומר?

לאחרים דווקא היה מה לומר. אפילו די הרבה. אחרי קצת זמן בעיתונות, אתה לא צריך אפילו לחכות לטורי הדעה. אתה יודע מה יהיה שם. משמאל – לחקור את ה"כשלים"; ממרכז – העדויות לא אמינות; מימין – העדויות לא אמינות, למלשינים אל תהי תקווה, השם יקום דמם.

בקישור הקודם ניתן לקרוא תמלול של חלק מהשיחה בין עירית לינור לקובי אריאל. השניים מתפללים בקול לכמה "חֵזְקִי", שיקומו ויראו למוסרים האלה מה זו ציונות. וגם זה לא מזעזע, וגם זה צפוי עד בחילה. החידוש היחיד הוא תיבול הפולקלור היהודי מצדו של אריאל, וגם לזה יכולנו לצפות, בעצם.

התמונה מכאן

אבל כדאי לקרוא בכל זאת, כי כך נראית המלכודת שבה נמצא השמאל הישראלי היום. אם אתה יוצא להעיד, היה מוכן לכך שייכנסו בך. עד העצם. כאשר "שוברים שתיקה" רק הוקם, המשטרה הצבאית פשטה על התערוכה של הארגון, החרימה את הפריטים שהוצגו, ופתחה בחקירה נגד המתלוננים. הם הרי העידו על ביזה, לא? אנשי "שלום עכשיו", לא בדיוק הטיפוסים הכי רדיקלים על הסקאלה, חוטפים איומים ומכות ממתנחלים בשטחים, בכל פעם שהם מנסים לקבוע כמה התנחלויות בדיוק יש; ומי שהולך לבילעין או נעלין, ובכן, דמו בראשו. אם, מצד שני, תחליט להעיד מבלי להיחשף, אז לינור ואריאל יכעסו נורא. אליבא דלינור: "תבסס את עצמך, יא זבל".

כמה נורא, ככה פשוט. אליעזר יערי, מי שהקליד את הדברים, משווה בין השירות הצבאי של אריאלי ולינור לבין זה של אנשי "שוברים שתיקה". הופה, לכאורה קלף מנצח. אבל גם זה לא מדויק. כי אם אתה לא עשית צבא, או לא עשית קרבי, או לא עשית קרבי מספיק, אז אתה משתמט. אבל אם עשית צבא, וראית דברים, למה לא דיווחת על זה קודם? איפה היית בזמן אמת?

תמיד יש מה לומר, ותמיד יהיה מי שיגיד את הדברים. בתוך מערכת הקודים הישראלית, קשה לצאת גם שמאלן וגם צודק. אבל לפעמים צריך לנסות. קראו את העדויות הללו, נסו לחשוב אם אתם הייתם יכולים להמציא אותן. לא רק את הסיפורים, את השפה. קראו איך השפה הצבאית מצליחה לכסות על פשעים, גם כאשר דובר השפה הזאת מנסה לספר על הפשעים האלה. לא כך נראה זיוף.

ואם אתם רוצים לשכנע מישהו, זכרו שהאנשים שבוחרים לא להאמין לעדויות הללו הם אותם אנשים שקוראים את העיתון ומצקצקים על הפוליטיקאים המושחתים וכתבות הפלילים; הם אותם אנשים שמתנדבים לספר איך הולך ופוחת הדור, ואיך אין לנוער כבוד לכלום; הם אותם אנשים שראו בכל הארץ כתובות של "מוות לערבים", וראו איך, באוטובוס, ערס נטפל למישהו סתם בשביל המשחק. הם יודעים איך העם שלהם נראה. בישראל, צה"ל הוא ממלכה אבודה ומנותקת. כולם היו שם. כולם יודעים איך זה באמת עובד. אבל אף אחד לא רוצה לעשות את החיבור. הגיע הזמן לשכנע אותם.

* ואני, אני שונה? בפסקה הראשונה כתבתי על המבצע ש"לא חשבתי שהדברים התנהלו אחרת". כמה אמון אני יכול לתת לצה"ל? גם אני, כמו ישראלים רבים, קובע את דעתי מראש.

אבל לי יש סיבה. שמעתי את דובר צה"ל משקר יותר מפעם אחת. למעשה, משרד הדובר שיקר לי אישית כמה פעמים. למעשה, חשבתי להקים אתר שיעקוב אחר השקרים האלה. אין לי את הזמן. מישהו רוצה לקחת את זה על עצמו?

* הפוסט כולו רק מגרד את פני השטח של פוסט של קרן, שיום אחד עוד ייכתב, אם רק אצליח להוציא אותה מרבצה. קרן, איה אבדת?

סמנו לעצמכם: יום ראשון, ה-25.1, שמונה בערב. ח"כ דב חנין ונורית חג'אג', מנהלת "הקשת הדמוקרטית המזרחית", ידברו על – ובכן – שמאל. איפה? בגדה השמאלית, אחד העם 70, תל אביב.

רשות הדיבור לטיזר:

במצב הנוכחי, כבר לא פשוט להבחין בין "שמאל" ל"ימין" בישראל. המלחמה בעזה שוב הוכיחה את החוסר החמור בקוטב פוליטי שמאלי חזק ואמיתי: שמאל שלא מסתפק בווריאציה רחמנית של קפיטליזם, אלא מאמץ מבט סוציאליסטי על המציאות; לא משלים עם תיקונים קוסמטיים בתחום הסביבה אלא מבין את עומק המשבר הסביבתי; לא משלים עם גרסת הימין לפיה נידונו לחיות על חרבנו במזרח התיכון; לא מקבל את ההפרדה השיטתית בין ערבים ליהודים בחברה הישראלית.

מחוץ למערכת הפוליטית הישנה, שהסתאבה על ידי יחסי הון ושלטון, כבר צמחו התארגנויות מקומיות מרשימות של שמאל כזה: ניצנים של התארגנויות עובדים במקומות שמעולם לא היתה בהם עבודה מאורגנת, מאבקי שכונות על הזכות לדיור, שותפויות יהודיות-ערביות בצפון הארץ ובדרומה המשמיעות קול של שלום גם בזמן מלחמה, מאבקים סביבתיים על בסיס מקומי ואזורי, ועוד.

האם שמאל חדש כזה אפשרי גם ברמה הארצית?

ספרול: הקנדון הוא נצחי

צינגרבאי: פעם אמרו את זה גם על הכפתור. והמציאו את הריצ'רץ'. אבל נניח. הקונדון נצחי, והאדם? היום אני בן ארבעים וחמש. הקנדונים למאה שנה, מי חי עד גיל מאה ארבעים וחמש?

-סוחרי גומי/ חנוך לווין

פתאום קם בבוקר אדם, ומבין שהוא עורף. העורף בארץ, מסתבר, קיים עבור החזית, ולא להפך. העורף לא צריך להישבר, להתפורר, להתלונן. העורף לא צריך לשאול את החזית שאלות קשות כשהיא חוזרת הביתה, נוהמת, בסוף עוד יום של לחימה בבוץ של עזה. הוא צריך לעשות לה מסאז' ומקלחת חמה. אולי גם איזה נס עם שתי סוכר וחלב.

פתאום קם אדם בבוקר, ומגלה שהוא רדיקאלי. כתבה יפה קרן בשבוע שעבר: טווח הדברים שניתן לומר, ולהישאר רלוונטית, כלומר בתוך השיח הציבורי, כלומר נשמעת- הולך ומצטמצם לכדי נקודה עילגת וזעירה. ("מלחמה זה לא משהו. אני בעד שלום"). אז את הולכת והופכת ללא-רלוונטית, כלומר לחיצונית, לסהרורית, לרדיקאלית. ואת נעשית כזו, בעל כורחך, בשל השינוי שחל בשבועות האחרונים (ובאופן הדרגתי יותר, גם בשנים האחרונות) בעצם ההגדרות של "שמאל" ו"שמאל רדיקאלי". למה (רמז- זה לא במקרה) מטפח השיח הציבורי בישראל ראדיקליזציה מואצת של השמאל? באיזה אופן "השמאל" עצמו שותף למהלך הזה?

פתאום קם אדם בבוקר, ומבין שהוא כבר לא ממש-ראדיקלי. יותר ויותר אנשים אוהבים פחות ופחות את מה שצה"ל עושה בעזה. כל זה היה צפוי להחריד. כרגיל: מצטברים קצת יותר מידי הרוגים בצד הישראלי, וקצת יותר מידי תמונות מזעזעות של הרוגים בצד הפלסטיני. מגיעים כמה גינויים חריפים מאירופה. מסתמנת תנועה ב"דעתַקהל". מישהו אומר שצריך לצאת. מישהו כותב שצריך לצאת בכותרת ב"הארץ".

ההפגנה בשבת האחרונה, בעיקר בהשוואה להפגנה בשבת שלפניה, היא שיעור מעניין בראדיקליזציה של השמאל, ובעיקר, באופן בו מנסה השמאל "השפוי" להתנתק ממי שהוא מסמן כילד המופרע, ההורמונאלי, הקצת-זקוק-לריטלין שלו. ההפגנה בשבת, כפי שהצהיר אופנהיימר מעל במת הנואמים (שמעתי ולא ראיתי, הפגנות זה קטע מוזר מגובה מטר וחצי), שייכת ל"אנשים שאכפת להם מחיילי צה"ל", קרי "ציונים אמיתיים", ש"לא רוצים לראות את חיילי צה"ל מתבוססים בדמם" (ככה במקור-מקור, נשבעת באמא שלי). המשך המהלך הזה הביא, איך לא, לעדות המיוסרת של תושבת "עוטף עזה" (מה זה עוטף, מכרבל. עושה כפיות). בעורף כמו בעורף. בשלב הזה כבר הלכנו משם.

באיזה אופן פעילות מחאה של אזרחית במדינה דמוקרטית, כנגד החלטות הממשלה במדינה הזו, חייבת להיות מגובה תמיד, במובהק, בהצהרה על "ציונות"? באיזה אופן הקטגוריה הזו, כחלק בלתי נפרד מכל שיח פוליטי בישראל, משנה את עצם רעיון המחאה?

ממש כמו הספינקס, מתברר, ששומרת על המפתן ב"סיפור שאינו נגמר", מסוגלת ה"שמלאנית השפויה" להבחין במבט אחד בין מי "שראוי שיכנס" ובין מי ש"אינו ראוי": האם אתה ציוני?

מעניין אותי לשאול מה הלגיטימיות של השאלה הזו, ומדוע היא נותרת הכרחית. "ציונות" הפכה הרי לתווית הפלא שתמיד מעל להגדרות הקונקרטיות. לא בדיוק "פטריוטיות". לא בדיוק "לאומנות ישראלית-יהודית". לא ממש "ישראליות", או "אזרחות מסורה" או "אכפתיות חברתית כללית". כמו מבחן הספינקס, נדמה לי שהמבחן הציוני נותר תמיד מחוץ לחדר, כלומר, ברמת ה"מטא", מחוץ לכל הקשר פוליטי-היסטורי מסוים.

זה די מוזר, כשחושבים על זה. הקטגוריה של "ציונות", כמו מרבית הקטגוריות של השיח הלאומי לפני מאה, השתנתה הרי במהלך ההיסטוריה, ובמהלך 60 (וגם 30, ו- 20) השנים האחרונות. אולי זה בדיוק העניין: ציונות, מאחר והיא לא ממש דבר מסוים (אלא, לכל הפחות, "כמה דברים" והאינטראקציות בינהם) ממשיכה להיות ה-קטגוריה.

הייתי רוצה לנסות לחשוב על השיח הציבורי סביב המלחמה בלי השאלה הזאת, שנדמית לי מטשטשת יותר ממבהירה, מכסה הרבה יותר מחושפת. ה"ציונות" היא קטגוריה נצחית, ואני הייתי רוצה להיות מסוגלת להתבטא ביחס לסוגיה קונקרטית. הייתי רוצה להיות מסוגלת לדבר בתוך ויכוח על בעיה אקטואלית, פוליטית, בלי להידרש שוב ושוב לדיון המטא, שלוכד אותי בציפורניו, מסמן אותי כ"רדיקאלית", מכריח את המחאה שלי לתוך מקום של "איתנו או נגדנו", כאילו ה"איתנו" הזה הוא יציב ומוחלט, ניצב מחוץ לפוליטיקה וקודם לה.

(סוג של תגובה לאיתמר)

בנספח הטכני של 1984 יש משהו מעניין על הגבולות של שיחדש: לעולם, כך כתוב שם, לא יהיה אפשר למנוע עקרונית, במבנה השפה עצמו, כל אפשרות לטעון בגנות המשטר: תמיד יהיה אפשר לומר דברים כמו "האח הגדול רע". אבל אפשר ליצור מצב שבו זה יהיה כל מה שאפשר לומר, ולכן הטענה הזאת תישאר כמעט חסרת-פשר. לא יהיה אפשר לנמק אותה, לפרט אותה, המובנים-מאליהם של השפה יחסמו אותה מכל צד.

השיח הציבורי בישראל מאז תחילת המלחמה בעזה מאפשר עקרונית להגיד "המלחמה רעה", ובניגוד לשיחדש מאפשר עדיין גם להגיד יותר מזה, אבל לא הרבה יותר מזה. נראה לי שזו הסיבה שכמעט שום דבר שקראתי או שמעתי מישראלים במהלך המלחמה הזאת, בעד או נגד (להוציא אולי ביטויי התמיכה-ללא-סייג הרבים מאוד), לא נראה כתוב בכנות. כללי הדיבור כל-כך נוקשים והאפשרויות כל-כך מצומצמות שכל הדיון מתנהל בתבניות גלויות לעין ולא-גמישות, ולכן מאוד לא-אישיות. דיברנו פעם על איך כל ניסוח תיאורטי בהכרח מאבד ומשכיח חלק ממה שרצית להגיד מלכתחילה כדי לעבד את השאר לצורה עוברת-לסוחר. בדיון היום על המלחמה נדמה שכמעט הכל נאבד; מהעמדה העקרונית שגרמה לך לרצות לדבר מלכתחילה לא נשאר כמעט כלום עד שהיא מנוסחת בדרכים שבהן לגיטימי לנסח. דרור בורשטיין כתב בערך על זה במה שהוא אולי הדבר הכן-לגמרי היחיד שקראתי על המלחמה עד הפוסט של איתמר.

איזה דיבור יכול להשפיע עכשיו? עבור חלק גדול מאוד מן הקונצנזוס הישראלי כרגע, התפקיד של המתנגדים למלחמה הוא התפקיד של גולדשטיין ב-1984: להיות הדבר לשנוא אותו, הגבול של הקונצנזוס שמומשג בתור נקודת-קיצון שנמצאת בתוכו, ולא בתור מרחב שנמצא מחוצה לו. ברור להם שאין למתנגדים למלחמה מה לומר (חוץ מהנקודה הזאת של שקר טהור, "המלחמה רעה"), ושאי-אפשר ולא צריך לדבר איתם, צריך רק למנוע מהם לדבר (להכות, לשלול אזרחות, להרוג). עבור חלק אחר, תומכי המלחמה מן המרכז-שמאל, יש שם לא נקודה אלא מרחב קטן של דיון לגיטימי. אבל הוא קטן כל-כך, תחום באופן נוקשה כל-כך, שהוא הופך לנקודה בפועל. במצב כזה האפשרות להשפיע מתוך השיח היא מדומה. הדבר היחיד לעשות הוא לדרוש להרחיב את גבולות השיח הזה; לומר דווקא את הדברים שמחוצה לו, את מה ש"לא יכול להשפיע". 

[]

השיח הציבורי בישראל כרגע מאפשר לומר שילדים שמתים בהפצצה בעזה זה רע שצריך להיות לא-נסבל, אבל גם גבר מבוגר שפגז הרס את בית הדפוס שהוא השקיע בו את כל חסכונותיו זה רע שצריך להיות לא-נסבל. ובכל זאת אנחנו, המתנגדים למלחמה והמסתייגים ממנה, נדחפים לדבר שוב ושוב רק על ילדים מתים: רק על הדבר הכי רע, שנעשה למי שהוא הכי לא-רע גם לפי הקריטריונים של הקונצנזוס – הקריטריונים שלפיהם, לא בטוקבקים או בדעות אלא בכתבות הראשיות כל אתרי החדשות, כל מי שנהרג בעזה בלחימה נגד פלישת צה"ל הוא מחבל, ולעזאזל עם זה שהטענה המוסרית העיקרית לזכות ישראל היא ההבחנה בין לחימה בחיילים ולחימה באזרחים. אני מנסה לומר שזה לא במקרה (“זה לא במקרה" הוא כנראה ההבדל המרכזי בתפיסת-המצב בין מה שמכונה 'השמאל' למה שמכונה 'השמאל הרדיקלי') – המצב שבו הישראלים שומעים, בהקשר של הסבל בעזה, רק על ילדים מתים, והעובדה שגם זה לא משפיע; דווקא הדוגמא הקיצונית הזאת, שכאילו אי-אפשר לסרב להיות מושפעת ממנה, הופכת בתוך השיח לתבנית קלישאתית שקל לסלק אותה ב”כן, אבל”. הקונצנזוס, שמחלק את עזה ל"ילדים" ול"מחבלים", מניח מראש כי הרג של כל מי שלא הוכח כי הוא לא מתנגד לכיבוש בשום דרך הוא לגיטימי, ולכן, בסופו של דבר, המלחמה בעזה לגיטימית. הוא מניח גם שכל הרעות שהן קטנות יותר מהרג הן בסדר, ולכן הכיבוש כפי שהיה לפני המלחמה וימשיך אחריה הוא לגיטימי. דיבור לפי החוקים, דיבור ש"יוכל להשפיע", יצטרך להתרחש בתוך המסגרת הזאת. אני לא בטוחה אם הוא יוכל להשפיע בכלל. בטח לא מספיק.

השיח הציבורי בישראל כרגע מחייב את כל מי שנגד המלחמה להבהיר ללא הרף שהיא מגנה את הירי על אזרחים בדרום, אבל לא מחייב את כל מי שבעד המלחמה להבהיר ללא-הרף שהיא מגנה את הירי על אזרחים בעזה (הקריאות “לכו לשדרות" ו"לכו לעזה" משמשות, למרבה העניין, את אותו צד). כדי להישאר בקונצנזוס צריך לדבר קודם-כל על הדרום, ורק אחר-כך, אם בכלל, על עזה. אבל מה שקורה בעזה הרבה יותר גרוע ממה שקורה בדרום.

לדבר "באופן שיוכל להשפיע", כלומר להישאר בתוך השיח, לקבל את כללי הדיבור האלו, פירושו כרגע להסכים לאי-שוויון עקרוני בין ערך החיים בשדרות ובעזה. קצת פחות על פני השטח, ובאופן שראוי לדיון נפרד, פירושו לקבל את הכרונוטופ לפיו הירי על עזה הוא תגובה לגיטימית לירי על שדרות, ורק זה, והירי על שדרות הוא גם תגובה לא לגיטימית וגם בכלל לא תגובה – בהכללה, את העיקרון לפיו תמיד ולא משנה מה, אנחנו צודקים כי הם התחילו. הסכמה לאי-שוויון עקרוני כזה, קבלת העיקרון הזה, מעקרת את הדיבור מאפשרות להשפיע.

השיח הציבורי בישראל כרגע מאפשר לומר שהמלחמה רעה כי היא לא תוכל להפסיק לתמיד את הירי על שדרות, או שדיכוי מסיבי לא יכול להיות פיתרון קבע כי כל עוד תושבי עזה נתונים תחת כיבוש הם ימשיכו להתקומם. אבל הוא לא מאפשר לומר שהמלחמה היתה רעה גם אילו היא היתה מביאה לשדרות שקט, ושכיבוש ודיכוי של הפלסטינים בעזה, בגדה ובתוך ישראל היו רעים גם אילו היו מאפשרים למדינה היהודית הדמוקרטית לשגשג. השיח מאפשר למתנגדי המלחמה להעמיד מול הלאומיות היהודית-ישראלית את ההומאניטריות הא-לאומית (ולתומכיה לגייס את ההומאניטריות אל הלאומיות היהודית, ולדלג נוחותם בין השתיים); הוא לא מאפשר בכלל להעמיד מולה את הלאומיות הפלסטינית; בשעה שבה הלאומיות היהודית-ישראלית נישאת בפי כל, הלאומיות הפלסטינית הופכת להיות לא-לגיטימית, לא-קיימת, עבור מי שרוצים לדבר "באופן שיוכל להשפיע". אבל אחת מהן לא יכולה להיות לגיטימית בלי שהאחרת תהיה לגיטימית. וההתקוממות בעזה נובעת לא רק מסיבות הומניטריות, היא התקוממות לאומית.

[]

יש כאן עוד כל מיני דברים שאפשר וצריך לומר. אבל אני משכתבת את הטקסט הזה בהפסקות מאז אתמול, ובינתיים היו ההפצצה של בית-הספר של האו"ם, והאפשרות של הפסקת התקיפה, ושלוש שעות של רגיעה, והחלטת הקבינט על המשך התקיפה, והפגנה, ושיחות, וצעקות, ומיילים, ואני כבר די רחוקה מהעמדה העקרונית שגרמה לי לרצות לכתוב אותו מלכתחילה.

[]

נסיבות שמחייבות כל-כך בנחרצות לבחור עמדה עקרונית אחת משתיים, גורמות כנראה לכך שמכל עמדה, כל מי שבעמדה האחרת נראה קצת אותו דבר: עיוור, חולה. עבור העומדות על המדרכות, קשה לראות הבדל עקרוני בין התנגדות למלחמה לבין תמיכה בחמאס, והן נאחזות אימה ותיעוב כשהן חושבות שאנשים קרובים אליהן יכולים להצטרף אל הרע הזה. עבור הצועדות על הכביש, קשה לראות הבדל עקרוני בין מי שאומרת שצריך להרוג את כל העזתים אחד אחד, לבין מי שאומרת שצריך להרוג בהם עד שהם יבינו שאסור להתעסק איתנו, לבין מי שאומרת שזה מצער מאוד והיה עדיף שלא ימותו אבל מה לעשות, הם התחילו. והן נאחזות אימה ותיעוב כשהן חושבות שאנשים קרובים אליהן יכולים להצטרף אל הרע הזה.

אני אחת הצועדות על הכביש.

נראה לי שהבדל העמדה העקרוני כרגע בין העמדה של המתנגדים למלחמה לעמדת התומכים בה הוא האם מה שקורה בעזה נראה לך כמו רע בלתי נסבל, או לא. בורשטיין כתב: “אבל עוד יש מי שחש את הרעד הזה (בלב? בנשמה?) מול תמונות של ילדים מתים, אח ליד אחות ליד אח, ואביהם זועק לצדם, ועושה את המעבר הזה, אחרי שנייה או שתיים. מוצא משפט, שהוא כמו פלסטר מהיר על החתך בנשמה. 'אבל…'. יש בטוקבקים המון דוגמאות לזה. זה רגע חשוב בחיים, הרגע הזה. הרגע שבו האנושיות מתעוררת, להרף עין – ואז משהו בך טורח לדכא אותה. מהר. לא לתת לה פתחון-פה. לא לשמוע לה חלילה. "

אני לא בדיוק מסכימה עם בורשטיין. אי-אפשר להבין באמת שכל מה שהוא עבור מישהי רע בלתי-נסבל הוא באמת רע בלתי-נסבל, אי אפשר להיות שפויה עד כדי כך, כי אז תצאי מדעתך. לא רק הדברים שקורים עכשיו במקומות אחרים, אפילו דברים שכבר קרו, דברים מהכיבוש הצרפתי בספרד או בגרמניה ב"סיפורים נפוליאוניים" שהתחלתי בהסח הדעת לקרוא כדי להפסיק לזמן מה לקרוא טוקבקים בוויינט. אלו דברים שקרו באמת והם בלתי-נסבלים, אבל אני הודפת אותם מעלי בקלות: הם בדף אחר של ההסטוריה, לא הגיוני להיות מוטרדת מהם. אי אפשר לא לדכא את הרעד אף פעם. תמיד יש את הרגע הזה שבו את צריכה להכריע האם הרע הבלתי-נסבל הזה הוא כן או לא – – – מה?

האם את יכולה לעשות משהו בקשר אליו? האם את אחראית לו? כן, שני אלה: לא במקרה שני הדברים שחוזרים יותר מכל בטוקבקים ובצרחות הם, מצד אחד, שיכרון האקטיביות, רגש ההתעלות על זה שסוף-סוף אנחנו עושים משהו, מראים להם מה זה, נכנסים בהם, עם התאווה לעשות עוד, לעשות יותר – ומצד שני, ההשבעה החוזרת ונשנית שזה לא באחריותנו, שום דבר מזה לא באחריותנו, הכל באחריות החמאס, לכו תבקשו מהם פיצויים. והמעורבות שלי קשורה לכך שאני מאמינה כי ישראל אחראית ואקטיבית בנוגע למה שהיא מחוללת בשטחים הכבושים על ידה.

אבל עוד קודם. האחריות שלך כאזרחית ישראל למה שקורה בעזה והיכולת שלך לעשות משהו בקשר אליו שתיהן חלקיות, אבל ההכרעה היא לא חלקית. זו ההכרעה האם הרע הבלתי-נסבל הזה נוגע לך – האם הוא בלתי-נסבל גם עבורך. הרע הבלתי-נסבל בעזה נוגע לי. לתשעים וחמישה אחוז מבני עמי, אם להאמין לגלעד ארדן, הוא לא נוגע.

הייתי בהפגנת השמאל בשבת. הלכתי עם אלפי אנשים וצעקתי סיסמאות עד אין גרון. בהתחלה הרגשתי טיפשי. אחר כך פחות.

[]

אתמול ביקשו ממני לכתוב על השתקפות המלחמה ברשת. לא רציתי. כתבתי. הכתבה עלתה. כצפוי, חתכו ממנה את שתי הפסקאות הראשונות:

ביום שבת, בין אלפי מפגיני השמאל הצועדים, מישהו התחיל לצעוק "פלשו לעזה". הצעקה עברה בין איי המפגינים, נצעקת לאחור, עד שכולם שמעו. אף אחד לא ידע מי צעק בפעם הראשונה, ואף אחד לא ידע עד כמה זה נכון. אבל הצעקה עברה, ממפגין למפגין. חלקם בכו. חלקם קראו סיסמאות ביתר שאת, בזעם. מאוחר יותר הם חזרו הביתה, פתחו טלוויזיה, וגילו שאכן, צה"ל פלש.

כך, בערך, נראית גם הרשת בימים האחרונים. היסטוריונים מכנים זאת "עיוורון שוחה" – חיילים שמכירים את המלחמה רק מתוך השוחה הקטנה שלהם. הם היו שם, אבל כל מה שיש להם בידיים הוא אנקדוטה, רסיס מפאזל. מי שחשב שתוכן הגולשים יוכל לספק לו את כל החדשות האלטרנטיביות על המלחמה, יגלה במהירות שלגולשים אין הרבה מה להציע. המון שוחות, ובלי מפה שתחבר ביניהן.

את שאר הטקסט חתכו בכותרות משנה. אבל שאר הטקסט לא חשוב.

[]

כאשר הלכתי להפגנה, כבר הייתי די בטוח בהתנגדותי למלחמה. די, לא לגמרי. הלכתי כי ראוי היה ללכת. כלומר, עבורי היה ראוי. אם אינך בטוח, עזור לאלו שזקוקים לך יותר. לא הסכמתי על כל סיסמה. איני חושב שכל חייל הוא פושע מלחמה. איני בטוח אם ברק הוא פושע מלחמה. סיסמאות מגוחכות. פוליטיקה גרועה, של אנשים שאינם מאמינים עוד שביכולתם להשפיע.

בזתי גם לסיסמאות אחרות. "בעזה ושדרות ילדים רוצים לחיות," היא סיסמה טובה, אך לא לישראל. ידעתי איך יראו אותנו, יפי הנפש, אלו שהתעטפו בדגלי ישראל בצד, שחושבים שכדאי לשלול מאיתנו אזרחות. ושנאתי את הדגלים האדומים, וריחמתי קצת על הבחור ההוא שהניף דגל של צ'ה גווארה. והרגשתי קצת כמו במסיבת כיתה ביסודי או באיזו גרסה תיכונית של מסיבות כיתה. כלומר, הרגשתי קטן.

[]

זה טוב, להרגיש ככה. בישראל מצפים ממך להחזיק בפתרון. בכדי שתהיה ראוי לעמדה פוליטית, עליך לשחק את נהג המושב האחורי – לדעת לאן אתה, לו היית, רוצה לכוון את הספינה. זה גם חשוב, אני מניח, אבל מטעה. כי אני לא קברניט, ואני לא רוצה להיות. ואין לי פתרון, ואולי החיפוש אחר פתרון הוא מוטעה מיסודו. פתרון, אמר לי היום רועי, מניח שדברים מסתיימים. אבל דבר לא נגמר לעולם. אין פתרונות, יש תהליכים.

אני לא קברניט. אני איש. קטן. כדאי לזכור את זה. הפתרונות היחידים שאני יכול לאמץ אינם מדיניים, הם אישיים. עבורי, אין אנחנו והם. יש רק אני והם. והם אלה כולם, כולכם, בשני הצדדים. זה משחרר. כאשר אני מביט בכם, אני רואה חבורות של מטורפים, אוחזים זה בזה באחיזת חנק, מסלימים זה את זה. עד דם. והשאלה היחידה שנותרת היא מה אני יכול לעשות. אז הפגנה.

[]

כדאי לקרוא פרשנויות זרות למצב כאן. האמריקאים יסבירו לכם את החמאס ואת "הרחוב הפלסטיני", ואת הממשלה ו"הרחוב הישראלי". הם יגידו לכם, בצדק, שהחמאס מכוער ונורא, וממשלת ישראל טיפשה וחסרת מעוף. אבל חלקם גם יאמרו דברים נוספים. הם יספרו לכם שלחברי הממשלה יש אינטרס לצאת למלחמה, אך הוא קיים גם במהופך – אם לא יצאו למלחמה, הם יפסידו כל בחירות. המצב בישראל הגיע לכך שראש ממשלה חייב מלחמה כדי לשרוד. בזאת, אגב, אשמים גם הפלסטינים.

הם יגידו לכם גם שהחמאס לא יכול לשבת בשקט בזמן מצור, מבלי להינזק פוליטית. בזאת, אגב, אשמים גם הישראלים. והם יגידו לכם שהמלחמה הזו לא תשנה כלום, אבל היא מלחמת אין ברירה. אין ברירה אלא להילחם, כי כולם רוצים.

ואני, שלא רוצה, יכול להפגין. זה לא פתרון. זה לא יעצור את המלחמה. אבל אולי זה גמגום לכיוון של תהליך. ואולי לא.

[]

אולי אני טועה. אולי כדאי להילחם. אבל אם טעיתי, לא היה כאן זדון. ואם טעו חברי, שלצידם הלכתי, לא מזדון הם טעו.

[]

ואני מאמין שגם אתם, שהכיתם מפגינים, לא מזדון עשיתם זאת. אולי ראיתם כל יום כיצד מפגיזים את תושבי שדרות, וחשבתם שאנו מפגינים למען ילדי עזה.

[]

הרגשתי קטן בהפגנה. לו הייתי מארגן אותה, היא היתה נראית אחרת. מישהי שאלה למה ההפגנות הללו לא יכולות אף פעם להיות שקטות. ככה. כי לו היו מורים על הפגנה שקטה, היינו מקבלים גוש אנשים גדול ומהמהם. כי אי אפשר לשלוט על הכל, גם אם אתה המארגן. מי אני שאומר לפלסטיני לוותר על דגלי פלסטין? אני יודע שזה מזיק לנו פוליטית, אבל מי אני? ומי אני שאומר לחד"ש לוותר על הדגלים האדומים? ככה זה.

[]

נסו פעם לוותר על ההנהגה המדומיינת, לוותר על החיפוש אחר פתרון או סוף או תכלית. רק לראות את גלגלי השיניים של העולם, מתנדנדים לבד. פתאום דברים נעשים ברורים. אם תפגינו בעד המלחמה, חשבו על המשכיה. חשבו כיצד פוליטיקאי ישראלי יצדיק יציאה מעזה, וכמה חודשים ידרשו עד שנראה שם את ההתנחלויות הראשונות. חשבו על זה כאילו זה אינו תלוי בכם, ותראו לאן הדברים יובילו. ואם תפגינו נגד המלחמה, ראו כיצד יקברו את הידיעה בעמוד 13, וכיצד תתויגו, למרות הכוונות, למרות מה שאמרתם. ואם אתם הולכים להפגין, דעו שלא תשלטו בכל דגל, ולא בכל הינף סיסמה. כי ככה זה. אלה אתם, ואלה הם.

[]

וזו גם התשובה למי ששאל על למה לא הפגנו למען תושבי שדרות. הפגנו – בכל הפגנה נגד הכיבוש. למה לא הפגנו "למען תושבי שדרות", ספציפית? כי ידענו מה תחשבו שאנו דורשים – מלחמה נוספת. כי גלגלי העולם זזים מאליהם. ואלא אם אתם מוכנים לתת יותר, להקריב באמת, כך הם גם יזוזו לעד.

הפוסט התפרסם גם בחברים של ג'ורג'

סלאבוי ז'יז'ק כתב מאמר בניו יורק טיימס היום. כמקובל בקרב השמאל הפרו-טוטליטרי, הדיווחים על הזוועות של המשטר הסיני מפריעים לז'יזק הרבה יותר מן הזוועות עצמן. הוא פותח את מאמרו בצו הסיני, שקבע לפני כחודש כי מעתה נאסר על גלגול נשמות ללא אישור ממשלתי. הצו מגוחך רק על פניו, כי מוקד ההתנגדות לכיבוש הסיני בטיבט מתבטא בדת הלאמות, המבוססת על גלגול נשמות; הצו מיועד לוודא כי רק נזיר המקבל הוראות מפקינג יהפוך ללאמה. משמעותו פוליטית לחלוטין, גם אם על פניו הוא נראה מגוחך דתית.

את האופוזיציה הטיבטית הוא פוטר במשפט אחד: “מוזר לשמוע דמוקרטים בעיני עצמם המגנים את רדיפתם של תומכי הדלאי לאמה, שהוא ראש מדינה בלתי נבחר". אני רחוק מלהיות חסיד של הדלאי לאמה או של הבודהיזם באופן כללי, אבל כן, יש לי בעיה עם רדיפתם של פעילים בלתי אלימים שרוצים לשחרר את עמם מהכיבוש הארוך ביותר הקיים כיום, על ידי המעצמה הדורסנית והברברית ביותר כיום. בהחלט יכול להיות שנסיגה סינית מטיבט תחזיר לשם את שלטון הנזירים הלא סימפטי; יכול להיות באותה מידה שחמישים השנים שבילה הדלאי לאמה במערב יובילו לשינוי משמעותי שם. בינתיים, תא העינויים של הנזירים הוא תיאורטי; זה של הסינים, ממשי למדי.

אבל זה בסדר, מנחם אותנו ז'יז'ק: הסינים עברו מסתם ברבריות לשלב מפלצתי הרבה יותר, השלב האמריקני. “בשנים האחרונות שינו הסינים את מדיניותם בטיבט: בנוסף על כפיה צבאית, הם נשענים הרבה יותר על קולוניזציה אתנית וכלכלית… בקצרה, הדימוי התקשורתי של חיילים סינים ברוטלים המטילים אימה על נזירים בודהיסטים מסתיר מהפך סוציו-אקונומי בנוסח אמריקני, היעיל הרבה יותר… מהו כוח הדיכוי של משטרה חשאית, מחנות ושומרים אדומים המשמידים מונומנטים עתיקים, בהשוואה לכוחו של קפיטליזם בלתי מרוסן, כשאנו דנים בחתירה תחת כל היחסים החברתיים המסורתיים?”

ז'יזק, יקיר השמאל הפוסט-משהו, כותב את התועבה הזו שבוע בלבד לאחר דיכויה של התקוממות עממית בבורמה, שבה אכן חיילים שאומנו וחומשו על ידי סין רצחו, עינו וכלאו נזירים בודהיסטים, לוחמי חירות אמיצים אחרים, ועיתונאים. אבל, היי, לפחות החונטה של טיבט לא מרשה קריוקי, ומשתמשת בשיטות מסורתיות ואותנטיות של דיכוי. ז'יז'ק היה מאד רוצה שנדבר על משהו אחר, ועל כן הוא מסתער על המטרה הישנה והטובה: האימפריאליזם התרבותי המערבי.

בעולמו ההפוך של סלאבו, העובדה שבני טיפש עשרה מקשיבים לבריטני ספירס במקום לזמרה המקומית גרועה יותר מהגולאג. העובדה שמקדונלנד פתחו סניף נוסף מסוכנת הרבה יותר מפתיחת בסיס חדש של המשטרה החשאית. נעילת נייק במקום סנדל הופכת אותך למשת"פ – גם אתה מעדיף, בכל מאודך, את הקיטש של דיסני על האותנטיות הקודרת נוסח קונפוציוס שחזרה לאופנה בסין לא בגלל שיש לך משהו נגד קונפוציוס, אלא בגלל שאתה, איך לומר, רוצה קצת חופש. חופש פוליטי הוא לא אותנטי, הוא זיוף מערבי.

ואם השטות הזו נשמעת לכם מוכרת, זה לא במקרה. יש לה גרסה מקומית. כשהמפלגות החרדיות מדברות על "השואה השקטה" – בחירתם של יהודים לחדול להיות יהודים – הן משתמשות בדיוק בטיעון הזה: גדול המחטיאו יותר מהורגו. קבלתה מרצון של תרבות אחרת, “לא אותנטית", שקולה – לא, למעשה גרועה יותר – לרצח בעינויים, לאחר שנשלל ממך כל צלם אנוש.

ז'יז'ק קרוב מאד לעמדה הזו. למעשה, הוא מתענג על הלהט של אנשי האויב. בדברו על השמדת פסלי הבודהא באפגניסטן על ידי אנשי הטאליבאן, הוא כותב "בניגוד אלינו המתוחכמים, הם באמת האמינו בדת שלהם, ועל כן לא חשו כבוד רב לערך התרבותי של מונומנטים של דתות אחרות". בקיצור, הפנאט האותנטי עדיף על הסובלן "התלוש"; הוא עדיין מסוגל לחוש להט.

שיאן האינטלקטואלי של 40 שנות פוסט-משהו, כפי שהוא מתגשם על ידי ז'יז'ק והשוטים המעריצים אותו, הוא ערגה נואשת למשהו לוהט, משהו לא מתורבת, משהו לא מעודן, משהו לא פושר. הפנאטים מרגשים אותו. התרבות המערבית מעוררת בו תיעוב: כל כולה דיסנילנד וקריוקי וצריכה. בשם הסובלנות יהודים חוגגים את כריסטמס ונוצרים משתתפים בסעודות פסח. אף אחד לא מאמין בשום דבר. מי יתן לנו קצת חושך, קצת ימי ביניים, קצת גסות, קצת אמונה – כי כידוע, האמונה היא גסה וימי ביניימית וחשוכה. בקצרה, מי יעשה לנו טובה ויכבה כבר את האור, ישמיד כבר את התרבות העייפה והסוטה הזו.

זה לא מתחיל בז'יז'ק, כמובן. כבר פוקו ניסה לטעון שהדמות החשובה באמת בחברה היא זו של הסוטה, כלומר של משמיד החברה, של פורע הנורמות שלה. הניהיליזם הזה מזכיר לנו, באופן מטריד, שמקורה של התנועה הפוסט מודרניסטית הוא בחבר הנלהב במפלגה הנאצית, מרטין היידיגר, ובמשת"פ הבלגי האנטישמי, פול דה מאן.

וכשאנחנו מתבוננים על האידיאולוגיה הפוסט מודרניסטית כעל אידיאולוגיה של שנאת התרבות (המערבית, בכל מקרה), של שאיפה להשמדתה, של עייפות מן העולם המתועש, של חזרה בלתי אפשרית לאיזה אותנטי רומנטי, הכל מתבהר. פתאום הכל מובן. ברור מדוע האנשים האלה תמיד עומדים בצד השני – יהיה הצד השני עריץ רוסי או אוליגרכיה קפיטליסטית סינית, רודן עיראקי, דמגוג איראני או רוצח עם יוגוסלבי. תרבות ההמונים – או, ליתר דיוק, התפיסה האליטיסטית שלהם של תרבות ההמונים – מגעילה אותם עד כדי כך שהם שואפים, במודע ובתת מודע, להכחדתה.

בקצרה, זו עוד כת מוות, עוד קבוצה הממתינה בכליון עיניים לכליון וליום הדין. פעם הם היו מדליקים לפידים בראשי גבעות; היום הם מפרסמים מאמרים בניו יורק טיימס.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור

בשנים האחרונות נדמה שאנשים כמוני צריכים להתנצל. אפשר לפרוט לפרוטות את כל הדברים שעלינו להתנצל אודותיהם, אבל אפשר גם לחסוך זאת מכם. זו הולכת להיות רשומה ארוכה ממילא. בקצרה, אם כן, אנו חבים התנצלות על כל האמריקניזציה הזו שאנו אוהבים כל כך. אנחנו צריכים להתנצל כי אנחנו מוכנים לקנות את הפתוס, ואת הדמויות הגדולות, ואת הרהב שבטענת "האומה הגדולה ביותר".

בחודשים האחרונים אני רואה את "הבית הלבן" עונה אחר עונה. הגעתי רק לעונה השלישית, אבל אני כבר לא יכול להסתכל על החודשים האחרונים ולהפריד ביניהם לביני לבין הסדרה הזו. היא נשזרה, כפי שאוהבים לומר, אל תוך החלטות שקיבלתי, כמו גם אל תוך האופן שבו שפטתי אותן, ואת עצמי.

במובן מסוים, זו כבר הצדקה מספקת לקיומה של סדרה. יש משהו גדול ביצירה שמשפיעה עליך כך, גדול גם אם מפחיד. ובכל זאת, אני כותב את הפוסט הזה, וחוזר אחורה, לכאן, ומתקן. ומרגיש כאילו אני צריך לנסח כתב הגנה, ושעליו לכסות יותר מאשר את הסדרה הזו בלבד. אני לא רוצה להרגיש כאילו עלי להתנצל עוד. אני מעדיף להסביר.

הערת שוליים

ראשית, התזמון. לא, לא ראיתי את "הבית הלבן" כשהיא עוד שודרה בטלוויזיה. אין לי טלוויזיה. גם לא ראיתי עדיין את הסופראנוס. ולפני שתקפצו, השבוע התחלתי לראשונה את "מובי דיק". רדו ממני.

עייף במאורת הפריצים

ראשית, "הבית הלבן" אינה סדרה חתרנית. בימים שבהם "חתרני" הפך לשחור החדש, א-חתרנות נעשתה לא-קורקטית מבחינה פוליטית. חתרנות זה מגניב. היא מניחה ראיה אל מעבר למובן מאליו, ואת האומץ שברדיפה אחר עמדה לא פופולרית. שמרנות היא הצד השני של המטבע, יחד עם קבלת המצב הפוליטי והחברתי הנתון. אי אפשר לגרום לצופה להתרגש מניצחונותיהם של אנשי הבית הלבן, מבלי לגרום לו להאמין שמה שהאנשים הללו עושים משנה משהו, שיש בו טעם, ושהוא יכול להניב תוצאות טובות, לפחות במידה. וגם אם היה אפשר לעשות זאת, לא לשם מכוונים יוצרי הסדרה. זו לא סדרה חתרנית. וטוב שכך.

כי אולי הגיע הזמן להפסיק להיות חתרני, ולהתחיל להיות בוגר. הגיע הזמן להפסיק לזרוק אבנים על המציאות, ולנסות להבין איך אפשר להתמודד אתה סוף סוף. להתמודד באמת, לא באמצעות אוטופיות המילים המדממות של תחילת המאה העשרים, ולא באמצעות היצמדות נואשת ל"אחר" שכבר מזמן וויתר עליך. ב"הבית הלבן" ההתמודדות עם המציאות פירושה פשרות וספינים, וניסיון לתמרן את מחזור החדשות. ובכל זאת, הם מתמודדים עם המציאות, לא צועקים עליה.

לפעמים, בהתמודדות הזו, מוכרים דברים. דברים חשובים באמת. מוכרים, למשל, את הניצחון בבחירות במחוז מסוים למועמד הרפובליקני, כדי שזה יאשר את הווטו של הנשיא. בחירה מתועבת, אבל בסדרה הנ"ל זה המחיר שצריך לשלם כדי שהנשיא ימשיך, וכדי שהבית הלבן יישאר כחול, וכדי שמס העיזבון לא יבוטל. ואולי, בחשבון אחרון, זו הבחירה הנכונה. לא בטוח.

ב-15.6.1979 כתב אהרון בכר טור ב"ידיעות" על "מועדון האצולה החדשה". הוא מספר כיצד הוא נקלע "למאורת הפריצים של המאפיה השמאלנית", ושם שומע ויכוח בין שני פריצים:

"[…]'מה זאת אומרת מה אני עושה כאן?' נעלב זה שעמד על ידו, 'מה אתה עושה כאן? ממתי אתה במאפיה?'

'תביטו עליו!', נעלב הראשון, 'עוד אחד ששואל מה אני עושה כאן! חביבי, כשאני שנאתי את עצמי, אתה עוד לא נולדת!'

'סלח לי מאוד!', אמר השני, 'כשאני ירקתי על קודשי האומה, אתה לא היית אפילו חיוך נאלח על שפתותי אביך!'"

אתם יכולים לנחש איך זה ממשיך. במקומות מסוימים זה ממשיך כך עד היום. טהרנות אינה אידיאולוגיה, היא גלות נוגה, מדושנת עונג, מהמציאות. לפעמים אתה מתפשר, לפעמים זה שווה את זה, לפעמים לא. לפעמים אתה עלול להיאבד בתוך הפשרות הללו. אבל זה מה שיש בדמוקרטיות. ניצחונות קטנים, אם בכלל. על המתח הזה, שבין פשרה לאידיאולוגיה, מתקיימות הפעולות ב"בית הלבן". וזה מקסים בעיני.

בזכות הפתוס

"הבית הלבן" אינה חתרנית, אך היא בהחלט מורכבת. המושג הזה, הבית הלבן, הוא פוטנציאל לעשרות עלילות אפשריות. הוא שימש בעשרות עלילות אפשריות, שברובן נצפה הבית מבעד לחלונות חדר המצב ולמפות חדרי המלחמה. כל הנתיבים האפשריים, וכאן בחרו ליצור סדרה על משפט.

הפרקים הטובים ביותר של הסדרה, פרקים שהשראה נסוכה בכל משפט וסצינה שלהם, הם דווקא הפרקים שבהם ממנים שופט חדש לבית המשפט העליון. זו סדרה שמרבית השחקנים בה משחקים עורכי דין, שרוב הדיאלוגים בה הם וויכוחים, ורוב הוויכוחים הם אודות החוקה.

נסו לדמיין פתוס, פתוס מהסוג האמריקני, שמוקדש כולו למנגנון מורכב כל כך, חורק כל כך, כמו הדמוקרטיה המערבית. ועכשיו נסו לדמיין מתי לאחרונה ראיתם רגש רב כל כך מושקע בדבר מה אמורפי כל כך. ובעצם, מתי בפעם האחרונה ראיתם רגש רב כל כך מושקע במשהו?

מתי זה קרה? מי האיש שהחליט שפתוס ראוי לשמש לתיאור ההיסטוריה בלבד? מתי החלטנו לעקר את ההווה מגאווה, גדולה או התלהבות? מתי קבענו שכך זה ריאליסטי יותר?

חוק וסדר, בסדר זה

מכל העלילות האפשריות, כאמור, כאן בחרו לדבר על חוק. זה לא מפתיע, בהתחשב בכך שזו סדרה אמריקנית. גיבורי-על וסדרות משטרה, פרקליטי אל.איי והמאפיה האיטלקית. החוק הוא מרכיב בסיסי, מגדיר זהות, בתרבות הפופ האמריקנית. ואין סיבה שזה יהיה אחרת, בתרבות שבה בתי הספר מלמדים אזרחות יותר משנתיים, בפדרציה שמטילה על אזרחיה את החובה לשמש כמושבעים בבתי המשפט.

זה לא מפתיע, אבל ראו מה הם עשו עם זה. הם לא כתבו על אנשי הנשיא, הם לא כתבו על הנשיא, הם לא כתבו על מלחמה. הם כתבו על הבית, על המנגנון עצמו. העלילה עוקבת אחר מספר דמויות – זה מה שעלילות עושות – אבל היא עוקבת גם אחר הצעות חוק, העברת כספים וניסיון להשפיע על מחזור החדשות. בסך הכל, זה מה שהדמויות עושות.

הערת ביניים

עדיף לו לא אכתוב זאת, ואמנע מלפרום את הפוסט הארוך ממילא הזה, אבל קשה לי להתאפק.

<מילה על ייצוג>

ניסיון כן להתמודד, מבחינה עלילתית, עם מערכת מורכבת כל כך – ו"הבית הלבן" היא ניסיון כן – מדגימה עד כמה טורף קלפים הוא תהליך הייצוג. אפשר לייצג, מסתבר, גם את זה: מערכת שלטונית, שבה כל פעולה נעשית או משתקפת בכמה מישורים שונים, המשפיעים זה על זה.

למעשה, כל פעולה נעשית או משתקפת לפחות בשלושה מישורים שונים: אידיאולוגי, פוליטי ותקשורתי. כך, למשל, הניסיון לצמצם את האישור למכירת כלי נשק הוא החלטה ממניעים אידיאולוגיים, שאמורה להיות לה השפעה ישירה על המציאות. אבל ההחלטה הזו חייבת לעבור דרך מנגנון פוליטי ולהשתקף דרך מערכת תקשורתית. לכל הפחות. לך תנסה עכשיו לסדר את מערכת המונחים שלך בהתאם.

(אני, אגב, הצלחתי, אבל על זה בפעם אחרת, אולי)

<מילה על ייצוג/>

כל אנשי הנשיא

עניין אחרון, שנגעתי בו בעבר, הוא הדמויות. חלק מהסדרות האמריקניות – בדרך כלל לא השאור שבעיסה – מציג דמויות גדולות מהחיים. הריאליסטים הרגילו אותנו לחפש, לפחות בדרמה, דמויות "עגולות", "מלאות", ש"כותבות את עצמן". כבחירה אסתטית אין בכך רע, כדוֹגמה זה יכול להיות הרסני.

כי אם תחשבו על כך לרגע, דמויות אינן אנשים. בספרות, ובטלוויזיה גם, דמויות הן גם פוטנציאלים. בחירה בדמות מסוימת פירושה בחירה בפוטנציאל פעולות מסוים, וחשוב לא פחות – בפוטנציאל סמלים מסוים. חלק מהסדרות האמריקניות, כאמור, עושות בכך שימוש. הן בוחרות בדמויות גדולות מהחיים, ביצורים מוכשרים יתר על המידה, על אנושיים לעיתים, כי רק יצורים כאלו יוכלו לנשוא על גבן את משא העלילה. אם דרקון נטבח בסוף העלילה, בתחילתה חייב להמתין בנזונה קשוח.

וזה בסדר גמור, גם אם סתמי לחלוטין במרבית המקרים. אבל כאשר בוחרים להכניס לבית הלבן חבורת בני-זונות קשוחים, יש כאן בעיה. מה הם בעצם אומרים לנו? שכך באמת פועל הבית הלבן? שאנשים בסדר גודל כזה עוסקים באמת הולכים במסדרונות הכוח?

אולי. אי אפשר לחמוק מכך שהאמריקנים יצרו סדרה אופטימית על פוליטיקה. זו סדרה שבה אפילו הרפובליקנים מקבלים שורות טובות. זו סדרה שגורמת לך לרצות להצביע. לקונגרס. מתגנב החשד שהאמריקנים שוב מוכרים את עצמם לעצמם ולאחרים. זה אפילו קצת נכון.

אבל רק קצת. כי ההקשר חשוב. וההקשר הוא השנה האחרונה של ממשל קלינטון, ששיקר לציבור האמריקני, והשנים הרעות של ממשל בוש, שעשה דברים גרועים הרבה יותר. "הבית הלבן" משתמש במציאות שוב ושוב כחומר גלם עלילתי, וכשזה קורה אי אפשר שלא לעמת בינה לבין המציאות. המציאות, במקרים רבים, מפסידה.

הדוגמא שקופצת מיד היא הטרשת הנפוצה שיש לג'וזיה ברטלט, הנשיא, ושאותה הוא הסתיר מהציבור. אבל ברטלט מעולם לא שיקר, והוא לבסוף חושף בעצמו את המחלה, מבלי שחשיפה עיתונאית תאלץ אותו. כי כך ראוי.

זו הדוגמא שקופצת מיד, אך יש דוגמאות נדושות פחות. בפרק "גלילאו" אומר צ'רלי, העוזר של הנשיא, לאחד העיתונים שהנשיא לא אוהב אפונה ירוקה. במהרה מתפתח החשש שברטלט יאבד תמיכה של כמה מדינות, שגידול האפונה מרכזי אצלן. האפיזודה הזו לקוחה, בשינויים קלים, מאפיזודה מגוחכת לא פחות שהתרחשה במהלך מסע הבחירות של ג'ורג' בוש האב, שאמר פעם שהוא לא סובל ברוקולי.

בוש האב התנצל. הצוות של ברטלט שוקל להפיץ תמונות שלו לועס אפונה במרץ, אבל הוא רק שוקל. "הציבור לא מטומטם," אומר צ'רלי (ציטוט מהזיכרון), "גם אם בכל מערכת בחירות מאז שנות ה-60 מניחים שהוא כזה".

צוות המוחות של ברטלט הוא הומאז ל-"The best and the brightest", הצוות של קנדי. ברטלט עצמו, המלך הפילוסוף, הוא הומאז' לקלינטון. אך זה רק הומאז', לא שיר הלל.

הבחירה להציג את הטובים והמוכשרים יכולה להתפרש כניסיון לצבוע את המציאות בצבעים נעימים יותר. אבל לא כל גיבור חייב לשמש כמשכך כאבים. חלק מהגיבורים, כאשר הם אנושיים, יכולים לשמש כאמת מידה. בכל הנוגע לסדרה הזו, נדמה לי שהפרשנות הנ"ל לגיטימית יותר. היה טוב ככל שאתה יכול להיות.

אפילוג

> הבטחתי הסבר, והגעתי רק לאמצעו. היה טוב ככל שאתה יכול להיות. זה מתרוצץ בי בחודשים האחרונים. בשביתת הסטודנטים, שבה כמעט ולא לקחתי חלק פעיל; בפוסטים שאני לא כותב ל"חברים של ג'ורג'"; בייאוש המוחלט מהמצב כאן.

לפני כמה חודשים החלטתי לעזוב את ישראל. אני לא זוכר כבר מה היה האירוע הספציפי. כבר שנים שהשמאל הישראלי מרחיק את קו הגבול, את נקודת השבירה הסופית. אם שרון יבחר, זהו. צריך לעזוב את הארץ; אם הכנסת לא תדיח את קצב, זהו. צריך לעזוב את הארץ; אם רמון יחזור, זהו. צריך לעזוב את הארץ; אם יקצצו שוב בבשר האקדמיה, זהו. שנים שאנחנו מזיזים את הקו, כאילו היה הקו האדום של מי הכינרת, ובשלב מסוים נמאס, וזוחלת בך המחשבה שזהו באמת. זהו, לא כשיחת סלון. באמת שנגמר.

אז לא השתתפתי בשביתת הסטודנטים, ולא עשיתי עוד דברים רבים אחרים. אני יושב כאן, ולא טוב. ופתאום, היה טוב ככל שאתה יכול להיות. במשך כל החודשים האחרונים. אני רואה "הבית הלבן" ומצר על כך שכאן אי אפשר היה ליצור סדרה דומה. יש לנו פחות מדי אמון בממשל ובפוליטיקה. יש לנו פחות מדי אמון בעתיד אפשרי.

יונתן רטוש כתב פעם, לאלתרמן נדמה לי, שהיהודים תמיד יעזבו. יהודים, הוא אמר, הם דת, לכל היותר עדה, לא עם. עם זקוק לטריטוריה. ברגע המשבר הראשון היהודים יקומו וילכו. יהודי אתה יכול להיות גם באירופה. יהדות היא אופציית מילוט. כבר שנים שאני לא רואה עצמי כיהודי – איני אדם דתי – אבל רעיון המילוט נעשה דומיננטי לאחרונה.

ליברלים ישראליים עומדים כיום בפני שתי בחירות: גלות או מאבק. גלות אינה הבחירה הקלה. לא קל למצוא מקום שירצה אותך, לא קל לחשוב בשפה חדשה, לא קל להשאיר כאן הורים, ולחשוב מה יקרה כשיזדקנו במדינה שבה אתה אינך מוכן להזדקן.

להיאבק יכול להיות קל יותר, לפחות זה ירגיש יותר טוב. אבל אם מאבק, אינך יכול עוד להרשות לעצמך להיאבק למחצה. הפריבילגיה הזו גמרה את הסוס לפני שני עשורים. מאמרים בבלוג הם כבר לא אופציה, הם רק שיכוך המצפון. אם בחרת להיאבק, עשה זאת ברצינות. תארגן ותפגין ותקום. וכל הזמן תחשוש שחלפנו על פני נקודת האל-חזור, ושכל זה לחינם. וכל הזמן תחשוש שאם תמשיך כך תהפוך למישהו אחר. תמצא את עצמך מביט אחורה בפחד, אומר "לא זה מה שרציתי לעשות".

ב"הנץ ממלטה" סם ספייד (בוגארט) מתחכם לקאירו, אחת הדמויות, ופותח את הדיאלוג השנון הבא:

וזו תשובה טובה, אני חושב. המציאות לימדה אותנו לגמגם, לבחור במקוטע, בהיסוס, עם הראש פונה אחורה, אל האופציה הננטשת. גלות או מאבק. בחר. ואם בחרת, אל תגמגם.

(תודה ליוסי גורביץ)

ומלבד זאת, יש לעצור את רצח העם בדארפור