דברים שנישאו אתמול בקמפוס תל אביב בעצרת המשותפת לסטודנטים, מרצים וסגל זוטר נגד הפרטת האוניברסיטה:

אומרים שהסטודנטים הם הנפגעים הגדולים ביותר מהשביתה. ואני אומרת לכם, כסטודנטית שרוצה ללמוד, שהשביתה שאנו נמצאים בה היום היא רק קצה הקרחון. בתור מי שלומדת כאן זו השנה הרביעית, אני יכולה לספר לכם על השביתה האמיתית. זו שמתרחשת בכל הקמפוסים, יום יום, שעה שעה. השביתה הזו שאני מדברת עליה היא סמויה מן העין, אך מזיקה בהרבה מכל שביתה אחרת. השביתה הזו מתרחשת דווקא כשכולנו נמצאים בכתות ולכאורה לומדים. והשביתה הזו היא לא של המרצים, ולא של הסטודנטים, גם לא של הסגל הזוטר – אלא של האוצר. של האוצר, ושל הסניף המקומי שלו – הנהלת האוניברסיטה.

באתי לאוניברסיטה ללמוד, וגיליתי – כאן שביתה. גיליתי שאי אפשר לקיים דיון בכיתת תרגיל של שבעים תלמידים. גיליתי שאי אפשר לכתוב עבודות כשהספריה לא קונה ספרים חדשים. גיליתי שמשנה לשנה יש לי פחות ופחות קורסים לבחור מתוכם. שמעתי מחברים שלי שחוגי הלימוד שלהם נסגרו, כי הם לא היו רווחיים מספיק. במסדרונות התחלתי לפגוש יותר ויותר סטודנטים שלומדים בתכניות חוץ תקציביות – תכניות שבהן משלמים סכומי עתק תמורת תואר שני במינימום זמן ומאמץ, וברמה אקדמית מפוקפקת. גיליתי שמרצים בכירים יצאו לפנסיה, וצעירים לא באו במקומם, בגלל הקיצוץ בתקני המרצים. גיליתי שחברים שלי בחוג להנדסה מגישים תרגילים רק בשלשות – אותם אנשים שאחר כך יבנו את הגשרים בארץ הזאת. ואפילו שמעתי על מרצה אחד בחוג לפיסיקה שנאלץ לקיים את שעת הקבלה שלו בשירותי הבנות בבניין מדעים מדויקים – בחיי.

באתי לאוניברסיטה במחשבה שאני מגיעה למוסד אקדמי וציבורי, שמטרתו יצירת ידע והנחלת ידע לחברה. אבל בארבע השנים שבהן אני נמצאת כאן, גיליתי שהשביתה של האוצר שוברת את כל מה שציבורי באוניברסיטה, ואת כל מה שאקדמי באוניברסיטה. האקדמיה אמורה לתפקד כמוסד ציבורי במימון ציבורי הפועל למען החברה, ולא להיכנע לתכתיבי השוק. אלא שבשנים האחרונות האוצר וראשי האוניברסיטאות עושים יד אחת להפריט את ההשכלה הגבוהה בישראל.

ומשעה שהאוניברסיטה מתחילה להיות מנוהלת בתור עסק פרטי, היא מפסיקה לראות בסטודנטים משכילים וחוקרים לעתיד, ורואה בהם מקבץ ארנקים שניתן לרוקן אל תוך התקציב שלה. שערי האוניברסיטה הולכים ונסגרים בפני הציבור: כבר היום, חברים שלי שאינם נהנים מתמיכה כלכלית של ההורים מתקשים לעמוד בדרישות שכר הלימוד. ואם יעלו אותו עוד, אז שביתת האוצר תנחל את הצלחתה הסופית – אוניברסיטה לעשירים בלבד. שלא לדבר על הקהל הרחב – באוניברסיטה הציבורית של פעם, השיעורים היו פתוחים לשומעים חופשיים. כעת השיעורים מתנהלים בדלתיים סגורות, והכניסה אליהם מותנית בתשלום. באותו האופן, כל מי שמידפק על שערי הספריות ללא תעודת סטודנט או סגל מוצא את עצמו מול השומר והקופה הרושמת.

כידוע, לא רק באוניברסיטאות החינוך הציבורי בישראל נמצא במשבר. לא במקרה צועק רן ארז כבר שבועות מעל הבמות שסך השעות שקיצצו לתלמידי בתי הספר מסתכם בשנת לימודים שלמה. בשש השנים שבהן קרה הדבר, אצלנו בהשכלה הגבוהה קוצצה אוניברסיטה שלמה: 800 מרצים בכירים הלכו הביתה, ואחרים לא באו במקומם. בבתי הספר בחרו בדרך הקלה להתמודד עם המצוקה, והורידו דרמטית את הרמה של מבחני הבגרות. גם אצלנו, בעקבות הקיצוצים באה ירידה בדרישות האקדמיות – עם פחות שעות לימוד לתואר, פחות סמינריונים להגיש, ויותר ויותר בוגרי תואר שני ללא תזה. וכך יותר ויותר בוגרי תיכון זכאים לתעודת בגרות – על אף שנכשלו במבחנים הבינלאומיים. בקרוב אצלנו: בעתיד הנראה לעין, תואר באוניברסיטת תל אביב יהיה שווה פחות מתואר באוניברסיטת לטביה.

אכן, הבעיה היא אותה בעיה: נרדמנו בשמירה. שתקנו כשההפרטה החלה לנגוס בחינוך ובהשכלה הגבוהה. אבל גם הפתרון הוא אותו פתרון – המאבק על החינוך הוא מאבק אחד. האוצר כמעט הצליח במהלך ה"הפרט ומשול": בתחילת הסמסטר המורים שבתו, התיכוניסטים ישבו בבית; המרצים מחו על השחיקה בשכרם, ואנחנו הסטודנטים משכנו בכתפיים וחיכינו לפברואר – המועד שבו הבטיחה הממשלה לדבר איתנו על העלאת שכר הלימוד. כולנו שיחקנו היטב לידיים של האוצר, שקיווה לשבור אותנו בדיוק כך: מגזר אחר מגזר.

ואז התחיל לקרות משהו אחר. תלמידי התיכון החלו לצאת מהבית ומהקניון, והצטרפו למורים המפגינים. גם אני וחבריי לבשנו שוב את חולצות המאבק האדומות, ויצאנו להפגין עמם. כאשר המרצים הושיטו לנו יד לפתיחת חזית משותפת, נעלנו יחד איתם את שערי הקמפוס – בתל אביב בשבוע שעבר, ובחיפה החל מאתמול. כמו אחינו הצעירים בתיכונים, אנחנו מבינים שהאינטרס של המורים שלנו לקבל שכר הולם הוא גם האינטרס שלנו לרמת הוראה ראויה. המרצים בתורם מתחילים להבין שאין טעם בהעלאת שכר ללא החזרת התקנים שקוצצו, ויותר מכך, שהחזרת התקנים היא אינטרס משותף להם, לסגל הזוטר ולסטודנטים. אם אין תקנים למרצים, רמת ההוראה נפגעת, למתרגלים אין אופק תעסוקתי והסגל הבכיר הופך לארגון פנסיונרים שכוחו הולך ופוחת.

ההפגנה המשותפת היום היא צעד נוסף בכיוון הנכון – צעד שבו כולנו מצהירים על מחויבותנו אלה לאלה. אסור שזה יהיה הצעד האחרון.

השביתה של האוצר היא השביתה היחידה שאותה אני מציעה לשבור בצווי מניעה – אבל אלה צווי מניעה שכולנו צריכים להיות חתומים עליהם – מורים, סטודנטים, מרצים, סגל זוטר, תלמידים והורים. צווי המניעה הללו קוראים: צאו מכאן. חדלו להפריט אותנו לדעת, די לקיצוצים חסרי התבונה. האוניברסיטה היא שלנו, בתי הספר הם שלנו. יחד אנחנו קוראים לאוצר: סיימו את השביתה שלכם!

הביטו בתמונה הזו.

שביתת המורים עומדת להשבר בימים הקרובים. משרד האוצר שלף את נשק יום הדין, והוא יכריח את המורים להתייצב בכיתות בצו בית משפט. אני מניח שסירוב לשבור את השביתה יגרור, או יכול לגרור, העמדה לדין על בזיון בית הדין.

מספרים לנו במשך יותר מחודש שרן ארז הוא עקשן גדול, שמנהל מלחמת אגו. מספרים לנו שהוא מקבל משכורת שנתית של 450 אלף שקלים. יכול להיות. בחישוב חודשי, אגב, זה יוצא 37,500; לא כל כך גבוה. האנשים שמוחים על שכרו של ארז, אגב, הם בדיוק אותם אנשים שחגרו שק ואפר כשהעבירה שלי יחימוביץ' הצעת חוק שקבעה שמנהל חברה לא ירוויח יותר מפי 50 ממקבל השכר הנמוך ביותר. למנהלים – אותה קסטה מקודשת – מותר להרוויח כל סכום; למורים, ודאי מורים זקנים, אסור להרים את האף.

אנשים שכדאי להאמין להם, כמו מוטי גילת, אומרים לנו שרן ארז גורר אחריו קופת שרצים שהיתה מרשימה אפילו פוליטיקאי. יכול להיות. יכול להיות מאד, אפילו. אבל זה לא רלוונטי.

הדבר הרלוונטי הוא שרן ארז מקובל על המורים כמנהיגם, ושהוא המנהיג שבו הם בחרו לנהל משא ומתן מול האוצר, ושהם המשלמים את משכורתו. אני לא בחרתי בו וגם מוטי גילת לא, אבל המורים דווקא כן. אז בואו נשים את ארז בצד, ונעבור מטיעונים לגופו של אדם לטיעונים ענייניים. מה הדרישות של המורים?

די צנועות, בעצם. הם רוצים תוספת שכר של 8.5%, ירידה מדרישה של 15%. הממשלה מסכימה, כאילו – אבל היא רוצה להעלות את המשכורת בשלוש פעימות. אני מצטער, אבל ממשלת ישראל היא חדלת פרעון בכל מה שקשור לאשראי ציבורי. בתחילת החודש היה שכר המינימום אמור לעלות בסכום מעורר חלחלה של 140 שקלים טבין ותקילין. זה היה סכום שהממשלה התחייבה לו, בעת הקמתה, כשדנו על העלאת שכר המינימום. לפני שבועיים חזרה בה הממשלה מהבטחתה, והמשכורת לא תעלה עד יולי 2008. מה יקרה ביולי? אולי תהיה הוראת שעה. אחרי הכל, אין ספק שעליה של 140 ש"ח בשכר המינימום תרסק את דירוג האשראי של ישראל.

רצוי לציין ש-140 השקלים הללו היו בעצם פיצוי על שחיקת השכר. המחירים של כל דבר, מבשר ועד שכר דירה, עלו משמעותית בשנה האחרונה. המחירים עלו, אבל השכר לא. אז אחרי זה, מדוע צריכים המורים להאמין לנוכלים מן האוצר, שבהבטחות הם טובים ובקיום – קצת פחות? מה יקרה אם, בבוא עת הפעימה, יחליט האוצר שלא בא לו? שוב יצאו לשביתה?

הלאה. המורים דורשים את הורדת מספר התלמידים בכיתות. האוצר מסרב – “בטענה שאין זה עניינם של המורים אלא של הממשלה". בינתיים, לא נערי האוצר הם אלה שצריכים לשבת בכיתות עם 40 תלמידים. מספר התלמידים בכיתה הוא בהחלט חלק מתנאי השירות של המורים. טענת האוצר אומרת דבר פשוט מאד: מספר התלמידים בכיתה לא יופחת.

המורים מוכנים לתוספת של שעות עבודה במתכונת אחד-על-אחד, האוצר דורש שזו תהיה הוראה פרונטלית. כלומר, האוצר מציע תוספת שכר עבור תוספת עבודה, מה שהופך את דרישות העלאת השכר של המורים לסבירות עוד יותר. הלאה. דרישה נוספת של המורים, שנראית לי כל כך בסיסית שלא ברור לי למה היא בכלל נתונה למשא ומתן, היא למנוע את ביטול הגמולים שכבר צברו.

הדרישה הקריטית של המורים היא החזרה של שעות לימוד, כ-110 אלף מהן, 20 אלף מדי שנה. תחת שרביטה של לימור לבנת, קיצץ האוצר – בהנהגת סילבן שלום ובנימין נתניהו – 200 אלף שעות לימוד. ההצעה של האוצר מגוחכת: הוא מציע להחזיר רק שישית מהשעות שדורשים המורים.

זה נושא שיש להתעכב עליו. נתניהו וחבר מאחזי העיניים שלו חזרו שוב ושוב על המנטרה, על פיה "תן למישהו דג, והוא שבע ללילה; תן לו חכה, והוא שבע לשארית ימי חייו". כלומר, למד אדם להתפרנס, והוא מסודר. היה ניתן לצפות, אם כן, שדווקא שרי האוצר האלה ישקיעו בחינוך, אבל – ראה זה פלא – הם העדיפו לקצץ בו.

לפני חמש שנים היה להם תירוץ. קראו לו המיתון. הם טענו שבעת מיתון, יש לקצץ את הוצאות הממשלה. הנסיון ההיסטורי – למשל, זה של רוזוולט והשפל הגדול; במידה מסוימת, זו של גרמניה והיציאה מהשפל – אומר דווקא את ההיפך: על הממשלה להגדיל את הוצאותיה, ליזום מפעלים גדולים, כדי לגרור אחריה את המשק. זו יכלה להיות הזדמנות נהדרת מאין כמוה להשקעה בחינוך, בחכה ארוכה. נתניהו ואנשיו העדיפו לקצץ את החכות של ילדי ישראל.

לא משנה. אנחנו לא נמצאים כעת בשפל. הכנסות הממשלה ממיסים גואות. יש כסף. משרד האוצר שבאמת האמין ב"לתת להם חכות", היה מחזיר את השעות האבודות, ומוסיף עליהן ביד נדיבה. במקום זה, הוא מציע להחזיר רק שישית מהשעות שנגזלו.

מה קורה כאן? יש שתי תשובות אפשריות. האחת, האוצר מאמין שמגע עם מערכת החינוך הישראלית פוגעת ביכולתם של תלמידי ישראל לצאת לשוק העבודה, ועל כן יש להמעיט את החיכוך בין מורים, ספרים ותלמידים. התשובה האפשרית השניה היא שנערי האוצר לא מאמינים באמת בחכות, חינוך וכל המנטרות שהם מפזרים בציבור: הם מאמינים שאין זה תפקידה של הממשלה להתערב בכלכלה, ושיש לצמצם את הוצאותיה עד למינימום. מי שיש לו, ויכול להרשות לעצמו, כבר יעניק לילדיו חינוך נאות. מי שאין לו – ובכן, תמיד יהיה צורך בעובדי דחק.

וכשמסתכלים על הנושא מהזווית הזו, הרבה מאד דברים מתחילים להסתדר. למשל, מאמציו של האוצר להסתיר את ההכנסות האמיתיות של המדינה ממיסים; למשל, תחזיות הצמיחה המוטות שהוא מוכר לחברי הכנסת; המערכה הבלתי פוסקת כנגד ההשכלה הגבוהה; המרוץ הנצחי לעבר ההפרטה של כל דבר שזז – כש"הפרטה" היא מילת קוד שמשמעה, כמו ברוסיה של ילצין, הפשטת הציבור מנכסיו והעברתם לידי אוליגרכים, במקרה שלנו 18 המשפחות.

וכשרואים את כל זה, השימוש של האוצר בבתי המשפט הופך לציני עוד יותר. הרי התוצאה ההפוכה – הוראה של בית המשפט לאוצר לממש, עד סוף חופשת חנוכה, את כל דרישות המורים – כלל לא עולה על הדעת. האוצר זכה בעוד כלי תעמולה: עכשיו הוא יוכל להציג את המורים, שנלחמים על טובת הציבור יחד עם טובתם, כפורעי חוק.

האוצר ניצח את המורים. כרגיל כשהאוצר מנצח, תושבי ישראל מפסידים. המורים יחזרו ללמד, אנוסים מכוח הפקודה. מה איכותם של לימודים כאלה, כמה ישקיעו בהם כשהם מקבלים שכר הנמוך, המוטל בספק, כשמאות אלפי שעות לימוד אבדו לעד – יכול כל אחד לנחש. עוד פחות מהאיכות הנוכחית, שגם היא נחותה ממה שהיתה לפני לבנת.

ועוד שנה, כשתלמידי ישראל – מלבד מיעוט קטן, ויש התאמה ברורה בין מעמד כלכלי ובין הצלחה בלימודים – ייכשלו שוב במבחן בינלאומי כלשהו, נשאל את עצמנו איך זה קרה, ומה אפשר לעשות. המורים יהיו כבר מעמד שבור, שעמד בשביתה 50 יום בטרם נפל, שלמד מן השביתה רק לקח אחד: שאין טעם לצאת למאבק חסר שוויון מול האוצר, החמוש מלכתחילה בצווי בית משפט.

והחכות שהבטיח האוצר? הן יישמרו באותו מקום נסתר מן העין, שבו שמורות החיות המיתולוגיות, דוגמת החדקרן והעושר המחלחל מן העשירים כלפי מטה.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור

יותר מידי זמן אני סטודנט, הרבה יותר מידי. איכשהו, בלי לשים לב מצאתי את עצמי הופך מהבטחה מדעית צנועה, בעיני עצמי לפחות, לאחד מהדינוזאורים המשונים האלה, דוקטורנטים נצחיים שנדמה כאילו ימשיכו לרחף בין מסדרונות האוניברסיטה לנצח, כאילו היו שם מאז ומעולם. ראיתי את כל הטעויות האפשריות שיכול תלמיד מחקר לבצע בדרכו לקו הגמר, מה זה ראיתי? את רובן הספקתי לעשות בעצמי.

עכשיו, כשהשבבים נאספים, והקצוות נסגרים, והפינות מתעגלות, והמאמרים נכתבים, כשכבר אפשר להרגיש את הרגע שבו אוכל להדביק את ראשי התיבות המיוחלים ההם לכרטיס הביקור הוירטואלי שלי הגיע הזמן לחלוק מעט מנסיוני העגום, לעצור אולי את הטעויות הפוטנציאליות של אנשים אחרים.

אם להודות על האמת, מתוך כל השנים הארוכות שעשיתי באוניברסיטת תל אביב רק סמסטר אחד חרג מגבולות הפקולטה למדעים מדוייקים, כך שיש להניח שחלקים ניכרים ממה שאכתוב כאן רלוונטיים יותר לתלמידי חלקו המזרחי של הקמפוס (הנדסה-מדעים מדוייקים-מדעי החיים) ועדיין, אולי גם אחרים יכולו להפיק ממנו דבר או שניים. המדריך הזה גם אינו מיועד למי שכבר בשנה א' ידע את נושא עבודת הדוקטורט שלו ובילה קייצים ארוכים בפרוייקטים אקדמיים עם המנחה לעתיד, הוא מיועד למי שמוצא את עצמו מבולבל בסוף התואר הראשון, מתלבט בין לימודי המשך, עבודה בתעשייה, פנייה לחינוך או טיול ארוך בקצה העולם.

העובדה שכל כך הרבה שנים אחר כך אני עוד זוכר את היום ההוא בבהירות חייבת להיזקף לזכותו. אולי זה האופי שלו, והדבקות בעקרונות פדגוגיים ישנים, אולי היכולת הנדירה בקרב אנשי סגל להבין את המצב שלנו באותו רגע, צעירים אחרי צבא, משהו באופן שבו הוא בחר להכניס אותנו ללימודי התואר הראשון נשאר איתי עד היום.

שנה א' בלימודי פיזיקה היא בין השנים העמוסות ביותר שיודעת האוניברסיטה להציע, ודאי למי שמשלב את הלימודים עם חוג נוסף, קורסי בחירה הם הבטחה עמומה ומרוחקת שתידחה לשנה השלישית. כך קרה שחלק מרכזי במפגש הזה, זה שבו היינו אמורים למלא את טופס הרישום לקורסים הפך לטקס מרתק בו אלה ששמות המשפחה שלהם מתחילים ב-א'-ל' מתבקשים לסמן את קבוצת התרגול 02 ואלה ששמות המשפחה שלהם מתחילים ב-מ'-ת' לסמן את קבוצת התרגול 03.

אחרי שהוסר המכשול הזה זכינו לקבל את נאום ההכנה המדובר. במרכזו עמדה הבטחה לשלוש שנים אינטנסיביות של דם יזע ודמעות (הבטחה שקויימה במלואה חייבים לציין). אבל רגע לפני הפאתוס הייתה פתיחה מינורית בהרבה.

"ברוכים הבאים לאוניברסיטת תל אביב, הלימודים כאן הם שונים מהלימודים שהכרתם בבית הספר, ההבדל הראשון הוא שאצלנו כל שיעור מתחיל עשר דקות אחרי שעה עגולה ונמשך חמישים דקות." זה היה המשפט הראשון, ציון של עובדה טריוויאלית, כזו שהיתה מתבהרת לכל אחד מאיתנו אחרי שעתיים לכל היותר ביום הראשון ללימודים. במבט לאחור אני חייב להכיר בגדולה של הפתיחה הזו, אפשר הרי היה לפתוח בהסבר על הפער בין המשחקים שכונו לימודי מתמטיקה ופיזיקה לבגרות לבין מה שייפול עלינו עכשיו, אפשר היה להציג את המבנה של קבוצות הרצאה וקבוצות תרגול נפרדות, אבל דווקא הבחירה בזוטות היתה דרך מדוייקת בהרבה להבהיר שהכל, אבל באמת הכל, השתנה.

שלוש שנים כמעט מאוחר יותר עמדנו לפני סיומו של התואר הראשון, והמודעות במסדרון הבטיחו לנו "יום פתוח" לקראת לימודי התואר השני. איזו תהום פעורה בין שני הימים האלה בקצותיו של התואר. ביום הפתוח לא טרח אף אחד להזהיר אותנו בדבר השינוי העצום שיחול עכשיו, אף אחד לא ניסה לעורר בנו תהיות על הסיבות והשיקולים שגרמו לנו להגיע לשם. בזה אחר זה חלפו מולנו פרופסורים ושטחו את מרכולתם מנסים לפתות אותנו לבחור בחוג שלהם ללימודי התואר השני. היום אני מבין עד כמה היתה חסרה שם גישה מעט מפוכחת יותר, את החוסר הזה ינסה המדריך המפוכח לתלמידי מחקר להשלים.

(פורסם במקור כאן)

(רשומה זו פורסמה לראשונה ב"מאוורר" עיתון הסטודנטים של תא "סולידריות" באוניברסיטת תל אביב. "סולידריות"? כן: אנחנו קבוצה הולכת וגדלה של סטודנטים שהם שמאל חברתי אמיתי, עצמאי ופעיל, אשר החליטו לקדם תהליך שינוי עמוק בקמפוס ובפוליטיקה הסטודנטיאלית המנוונת. לכן החלטנו להקים מסגרת פוליטית-חברתית חדשה, שבין השאר גם רצה בבחירות לאגודת הסטודנטים שיתקיימו ב-31 בדצמבר. אנחנו מאמינים בפעילות ולא בפוליטיקה של "חימום כיסאות", ולכן אין לנו יו"ר בינתיים: הגדרות פחות חשובות לנו. מטרתנו היא לחתור להפיכת הקמפוס לזירה חברתית ותרבותית תוססת, ולשם כך יהיה עלינו לגרום יחד לאוניברסיטה ולאגודה להתחיל להתנהל אחרת).

בזמן ששבתנו נגד ועדת שוחט החליטה האוניברסיטה ליישם את המלצות הוועדה בדלת האחורית. קוראים לזה "התוכנית האסטרטגית" והמשמעות היא הפרטתו הסופית של הקמפוס; המרצים לא עושים דבר נגדה, אגודת הסטודנטים עוצמת עיניים, ואם תשאלו את מנכ"ל האוניברסיטה – היא לא קיימת

בפתיחת הסמסטר הנוכחי מצאו הסטודנטים את עצמם כציבור היחיד שהתייצב ללימודים ללא כוונות לשבש ולשבות: המורים שובתים, הסגל הבכיר מוחה מהבית על שחיקת שכרו, ואפילו הסגל הזוטר, מפורר ומנוצל עד עפר, הספיק להכריז על סכסוך עבודה לקראת שביתה. ומדוע שותקים הסטודנטים? משום שבסוף חודש מאי הופסקה שביתתם מכוח ההסכם (להלן: "הסכם הכניעה") שחתמו ארגוני הסטודנטים מול הממשלה, ובו התחייבה בפניהם שלא ליישם את המלצות ועדת שוחט אלא לאחר הסכמות שיושגו בנושא עם נציגיהם באמצעות הידברות (בנושא שכר הלימוד לבדו, אף שמאבק הסטודנטים כוון נגד הקיצוצים והדוח בכללותו).

ומתי תיפַּתח ההידברות? בסוף הקיץ סיפקה הממשלה תאריך יעד: פברואר. אך בעוד הסטודנטים מכבדים את ההסכם וממתינים, לא התעצלה הממשלה ומיהרה לחתום על הסכם עם ועד ראשי האוניברסיטאות, שבנספח לו מסוכם בין הצדדים כי דוח שוחט ייושם עד חודש ינואר הקרוב, כולל העלאת שכר הלימוד מאחורי גבם של הסטודנטים. מדובר, אגב, באותם טיפוסים שניסו לשבור את שביתת הסטודנטים על-ידי איומים בפגיעה אקדמית, וכעת, על-ידי איומים בביטול הסמסטר, הם מנסים לעשות איתם יד אחת כדי לשבור את שביתת המרצים.

גם האוניברסיטה לא טמנה את ידה בצלחת, והנהלתה (שאינה נבחרת או מייצגת את צרכי המוסד, משום שחבריה מהווים מינוי מגבוה של "חבר הנאמנים" – נדבנים עשירים מעבר לים) עמלה לאורך הקיץ על גיבוש התוכנית האסטרטגית של האוניברסיטה, והתוצר, שבפועל נכתב על ידי חברת הייעוץ העסקי החיצונית ששכרו, מגדיר כיצד תראה האוניברסיטה בשנים הקרובות. קריאת התוכנית מובילה באורח ברור למסקנה הבאה: בעוד שהממשלה מצהירה כי רק בפברואר יחל המו"מ עם הסטודנטים על העלאת שכר-הלימוד לפי דו"ח שוחט, הרי שהאוניברסיטה כבר החלה ליישם את הדו"ח בדלת האחורית ובחשאי. המהלך אף מעוגן בתוכנית ארוכת-טווח וקיצונית ביותר, שמשמעותה היא האצת תהליך ההפרטה הנוכחי, והפיכת האוניברסיטה לתאגיד מוטה רווח – "אוניברסיטה בע"מ".

ממציאות מוסתרת למדיניות מוצהרת

יישום וולונטרי זה של דו"ח שוחט על-ידי האוניברסיטה, ללא כפיה מבחוץ, נעשה בחשאי ובחדרי חדרים, ללא דיון ציבורי ואף מבלי לשתף בנעשה את הסטודנטים או את ארגוני הסגל האקדמי והמנהלי. התוכנית האסטרטגית עצמה הוזכרה אמנם בנוכחות ראשי הסגל והסטודנטים, אך היטב הקפידו להסתיר מהם את משמעותו האמיתית של התהליך. אלא שבעוד שמרבית אנשי הסגל האקדמי והמנהלי אינם מודעים לקיומה של התוכנית, וודאי שלא להשלכותיה מרחיקות הלכת, הרי שאת הסטודנטים השאירו מחוץ למשחק דווקא שלא במקרה: אגודת הסטודנטים מכירה את התוכנית לפרטיה כבר חודשים, אך ראשיה, חברי תא "הדור החדש", לא רק שלא ניסו מיוזמתם לקחת כל חלק בהליכי הכתיבה שלה, אלא אף סירבו לבקשות חוזרות ונשנות מצד סטודנטים "פעילים" לגלות מעורבות בנעשה ולדרוש השתתפות סטודנטיאלית בגיבוש התוכנית. התוצאות הרות האסון לא איחרו לבוא, וכבר כיום, לאחר ארבעה שבועות בלבד מפתיחת הסמסטר, ברור כי סגירת היחידה לשפות ופיטוריהן הרטרואקטיביים של 30 מורות העובדות בה (ראו עמ' 2 בגיליון זה) אינם אלא חלק קטן-אך-בוטה של ראשית יישומה של התוכנית ההרסנית.

עיקרי התוכנית, שיוצגו להלן, מתפרסמים נכון לכתיבת שורות אלה במצגת מוסתרת באתר האוניברסיטה, ללא קישור שניתן לאתר בעין בלתי-מזויינת, אך אם תגגלו את המילים "תכנית אסטרטגית 2004" תוכלו לחזות בה במו עיניכם – וכן בהקלדת הכתובת: http://www.tau.ac.il/strategy/strategy-2004-summary.ppt. ("כנסו דחוף", כמאמר הטוקבקיסטים; כעת, מן הסתם, יסירוה בבהילות). את עקרונות המדיניות האוניברסיטאית שמופיעים במצגת אישרו רשויות האוניברסיטה כבר בחודש אוגוסט (!), ובימים אלה נמצא בעיצומו תהליך שהנהלת האוניברסיטה מכנה בדרמטיות "תרגום ההמלצות הכלליות לחלופות קונקרטיות ותוכניות פעולה"; עד כדי כך שיו"ר הוועד המנהל כבר הבהיר לאחראי על כך, הרקטור, כי הוא דורש לראות את התוצאות באורח מיידי.

המצגת, שכתובה בלשון "NewSpeak" רהוטה, מתארת את התוכנית האסטרטגית כהמשך תמים של תוכנית קיימת שגיבושה החל עוד בשנת 2004 (ומכאן שמה, כביכול), אולם מדובר בתוכנית קיצונית הרבה יותר, שכן ההפרטה הפכה בה ממציאות מוסתרת למדיניות מוצהרת בכל תחומי הפעילות האקדמית. בהינתן העובדה שוועד ראשי האוניברסיטאות חתם על שיתוף פעולה עם הממשלה ביישום דו"ח שוחט בתמורה לכספים שקיבל ממשרד האוצר באוקטובר, נהיר למי שמעיין בעיקרי התוכנית שבמצגת כי נשיאי האוניברסיטאות והאוצר עשו יד אחת ליישום מקדים של המלצות הדו"ח "מלמטה" – במוסדות עצמם, ואז לאשרור של המהלך מלמעלה, בפברואר, על-ידי החלטת ממשלה. זו "התוכנית האסטרטגית" האמיתית של האוניברסיטה: שיתוף פעולה מרצון עם התוכנית הסופר-אסטרטגית של האוצר להפריט לחלוטין את החינוך בישראל.

סטודנטים, מתרגלים, מרצים – מדובר במחטף בוטה וברור שמתבצע מאחורי הגב של כולנו. הצעדים הקונקרטיים ליישום התוכנית האסטרטגית עתידים להתפרסם בשבועות הקרובים, ועד לפרסום ההמלצות הפרטניות נותר בידינו חלון הזדמנויות מצטמצם והולך, המחייב, לדעת המערכת, פעולת מחאה דחופה. האם ניתן להנהלת האוניברסיטה להדיר אותנו מהדיון על עתידנו? האם נאפשר לאוצר לכפות דרכה את רצונו עלינו, וניכנע ללא קרב?

עיקרי "התוכנית האסטרטגית": אל תגידו שלא אמרנו לכם

שכר לימוד דיפרנציאלי וגבוה: על פי המצגת באתר האוניברסיטה, הנהלת האוניברסיטה מצהירה בבירור כי היא מסתמכת בתוכניתה על הנהגת שכר לימוד דיפרנציאלי לתלמידי כל התארים, באופן שתואם, למעשה, את מתווה שוחט (ראו מסגרת). היות שאין בסמכות האוניברסיטה לקבע את שיעור השכ"ל, מוצהר כי היא "תקדם פעילות ברמה הלאומית" לשם הנהגת שכר לימוד כזה. כלומר, האוניברסיטה תממן קמפיין תקשורתי ותשכור "לוביסטים" לשם הפעלת לחצים על הממשלה, כדי להבטיח העלאת שכר הלימוד והנהגתו של שכר לימוד דיפרנציאלי.

פגיעה חמורה בשוויון ובנגישות לאקדמיה: האוניברסיטה מכריזה כי בכוונתה לפעול ל"האצת קצב לימודים" ול"איתור מוקדם של מועמדים לנשירה". פירוש הדבר הוא הגבלת הנגישות לאקדמיה, שכן האצת קצב הלימודים תפגע בלי ספק בסטודנטים רבים, שחלקם נאלץ להאריך כבר כיום את התואר כדי לעבוד ולממן הלימודים; ואם יעלה שכר הלימוד באופן שאליו מכוונת האוניברסיטה, מובן שמעתה, רק בעלי אמצעים יוכלו ללמוד. מהלך שצפוי להגביל לא פחות את צעדיהן של אוכלוסיות מוחלשות שנאבקות כבר היום להתקבל ללימודים ולסיים אותם בהצלחה, הוא הטקטיקה של "ניטור ואיתור מועמדים לנשירה": הכוונה היא להוספת שלב מיון מכשיל במהלך הלימודים, מעבר לפסיכומטרי ולבגרויות, והרי מובן כי סטודנט אינו הופך ל"מועמד לנשירה" אלא משעה שהוא מוכרז ככזה וגורמים לו לנשור. לכל אלה מתווספת הכוונה המוצהרת לצמצם את היקף הלומדים לתואר ראשון "על חשבון תואר שני ודוקטורט" – מסלולים יקרים וכדאיים יותר, כלכלית, עבור האוניברסיטה – ושוב, מדובר במחסום הראשוני להשכלה האקדמית, התואר הראשון, אשר הולך ונעשה בלתי-עביר למי שלא נמנה על העשירונים העליונים.

פיטורי מרצים וסגירת יחידות אקדמיות: האוניברסיטה מבהירה כי בכוונתה "להתחיל" (למעשה, להמשיך) במהלך רחב היקף של פיטורי אנשי סגל, וכן סגירת יחידות אקדמיות – כדי להקל על הפיטורין. הכוונה, מסבירה המצגת, היא "סגירת מספר יחידות לא-כלכליות עם תרומה אקדמית נמוכה", ונדרש, נאמר שם, "תיעדוף ומיזוג ו/או סגירת יחידות וארגון מחדש של תחומי לימוד". נשאלת השאלה: מהי תרומה אקדמית נמוכה? כיצד אומדים זאת? והאם החוג לארכיאולוגיה, למשל, "תורם" פחות מהחוג ללימודים קלאסיים? כבר כיום נמצאת האוניברסיטה במצב שבו מרצים מבוגרים נדחפים החוצה לפרישה מוקדמת, ובמקומם נשכרים, אם בכלל, "מורים מן החוץ" (שהינם מרצים שנחשבים "מחוץ לאוניברסיטה", חסרי זכויות פנסיוניות, שמתוגמלים על שעות הוראה ותו לא ובמשך שמונת חודשי השנה האקדמית בלבד, וכך נחסמות בפניהם אפשרויות למחקר, כמורי מכללה לכל דבר). חוגים שלמים הפכו לבתי קברות של הדיסציפלינה הנלמדת בהם – באין כמעט מרצים בכירים, מלמדים שם מרצים מן-החוץ או סגל זוטר, ואין מי שיחקור ויפתח – מגמה מדאיגה לגבי עתיד המדע בארץ, שגם פוגעת מאד ברמת התואר של הסטודנטים. בשנים האחרונות נסגרו ואוחדו חוגים רבים, ותתי-דיסיפלינות לא מעטים נעלמו או ייעלמו בקרוב מהמפה האקדמית, עם פרישת המרצים האחרונים שעדיין מלמדים אותן.

הפרטה ברמת היחידה (חוגים): התוכנית האסטרטגית מכילה הצהרה מפורשת כי כל "יחידה אקדמאית" תהיה גם יחידה כלכלית סגורה, שתהיה חייבת לשמור על איזון תקציבי כדי לשרוד. מדובר בגזירה דרמטית שתגרום לפירוק מבני של האוניברסיטה: ממכלול אקדמי, מחקרי ולימודי, היא תהפוך לערב-רב של יחידות כלכליות נפרדות, "מוקדי רווח" בהגדרתם, כאשר התחומים שהם "בלתי-כלכליים" יהפכו ל"בעיה", שפתרונה בסגירתם. וכך ייווצר מצב אבסורדי שבו כל חוג יילחם בחוגים האחרים במלחמת הישרדות מעשי ידיה של האוניברסיטה – על אותה קופה מדולדלת של משאבים. אימוץ של מנטרת ה"איזון התקציבי" (משחק סכום אפס, זה על חשבון זה) תוביל לתלות קריטית של החוגים השונים בקרנות מדעיות חיצוניות שיממנו אותם, בתרומות ובהשקעות מן השוק הפרטי. אף שתחומים מסוימים, כגון מדעי הטבע, מסוגלים לקיים "איזון תקציבי" באמצעים הללו, אך במרבית החוגים אין אפשרות ריאלית להכנסות כלכליות, וכיצד ישרדו? וכאן מפציע הפתרון הנוכחי והמזיק – "תוכניות חוץ-תקציביות". (הסברים – במסגרת).

פתרון נוסף ל"ייעול" כלכלי של חוגי הלימוד מוכרז במצגת: האוניברסיטה, על פי תוכניתה האסטרטגית, תפעל ל"צמצום מספר הקורסים מעוטי משתתפים". מדוע? כיוון שאינם כלכליים! ומה בכך, אם דווקא בקורסים הקטנים שבהם משתתפים 10-20 איש, מתרחש לא פעם הלימוד האמיתי? האוניברסיטה מעדיפה להציב את הסטודנטים על פס-ייצור המוני של תעודות ותארים, ולכך דרושים רק אולמות גדולים.

המימון המחקרי או מוות לחירות האקדמית: לפי התוכנית האסטרטגית, המימון למחקרים יבוא בעיקר מ"הגדלת מימון מחקר חיצוני תחרותי". מה זה אומר? דמיינו לעצמכם מצב שבו גוף מממן חיצוני יוכל לא רק לקבוע לאיזה תחום יוקצה כספו, אלא אף לאיזה מחקר בדיוק ובידי איזה חוקר. לפי שעה, מרבית הגופים הללו עדיין אינם חברות עסקיות ממש אלא קרנות מדעיות חיצוניות, שמיועדות, לפי התוכנית האסטרטגית, לספק מעין תחליף לתקציב קבוע ובלתי תלוי, החיוני לקיום פעילות אקדמית חופשית ומגוונת. התלות הקיימת בקרנות החיצוניות הללו תעמיק עוד ותהיה מוחלטת: אם הקרן תחליט, מסיבה כלשהי, להפסיק את המימון, התוכנית תיסגר.

מובן מאליו שתחומים שקרנות מסוג זה לא נוטות לממן, כמו מדעי הרוח והאומנויות, ידעכו למוות תוך שנים ספורות. בטווח הארוך יותר, סביר שנראה פחות קרנות ונדבנים, ויותר חברות עסקיות שמבקשות להשקיע במחקרים יישומיים בתחום פעילותן, וכך לקבל דיבידנדים בצורת פיתוחים חדישים, וכן כוח עבודה מיומן ומוכן למשיכה אל השוק הפרטי. כבר היום חברת "אינטל" תומכת במיזמי מחקר במדעי המחשב, ופירמות לעריכת דין ממנות תוכניות מיוחדות ואינטרסנטיות למצטיינים בפקולטה למשפטים. באופן זה החופש לבחור אפיק מחקרי מצטמצם משמעותית, ואפשרויות הבחירה נקבעות לפי האינטרס של קרנות מחקריות – במקרה הרע פחות – ושל תאגידים עסקיים, במקרה הרע יותר. זהו, קוראים "יקרים" (…), נתיב שמוביל לכך שהמחקר עצמו ייקבע על-ידי "כוחות השוק", היצע וביקוש, ממש כמו כל "מוצר" אחר.

הפיכת האוניברסיטה לבי"ס מקצועי: רוב החוגים באוניברסיטה, כיום, הם לא מקצועיים ולא יישומיים, אלא תיאורטיים. לפי התוכנית האסטרטגית, מצב זה אינו מספק, ולכן היא דורשת "מיקוד והגדלת האפקטיביות האקדמית של התחומים היישומיים". וכך, מקצועות כמו חשבונאות וניהול יקבלו עדיפות על פני ביולוגיה או אנתרופולוגיה. גם הדגש המחקרי יהיה על יישומיות ("מה עושים עם זה?"), כי הרווח בטווח הקצר הוא החשוב לתאגידים; מחקרים תיאורטיים או חסרי פוטנציאל יישומי מיידי פשוט לא יקבלו תקציבים. חשבו מה היה קורה אילו איינשטיין היה מנסה להסביר למשקיע פוטנציאלי כיצד הוא עתיד להרוויח מתורת היחסות הכללית? או, לחילופין, לו היה גדול המדענים במאה ה-20 נזקק למימון דווקא עבור מחקר האפקט הפוטו-אלקטרי שלו – האמנם נכון שהתאגיד שהיה מוצא לנכון להשקיע בכך מכספו, היה מקבל שבע שנות בלעדיות לשימוש בתוצאות, אפילו אם הן רבות משמעות לכלל האנושות?

ושוב, אין ספק באשר לגורל מדעי הרוח, במצב בו ייאלצו פילוסופים והיסטוריונים לשכנע בעלי הון ותאגידים לממן להם מחקרים חסרי כל השלכות יישומיות בהגדרה.

שוב ושוב, כאילו כדי לבטל ספקות, המצגת של התוכנית האסטרטגית מדגישה חזור והדגש את ה"יישומיות" כערך עליון, ובשמו של אותו הערך גם דוגלת ביצירת דיפרנציאציה והיררכיה בין דיסציפלינות, כך שלימודי הנדסה יתבצעו בתנאים משופרים לעומת לימוד ספרות כללית, ומי שיצא לו לשבת בגילמן וגם בוולפסון לא יכחיש שמגמה זו נמצאת בעיצומה. ה"פתרון" היחיד שמוצע במצגת לכך, כביכול, הוא הצגת כוונתה של האוניברסיטה לבנות מנגנוני "תימרוץ ותיגמול לפרט וליחידה" – וכאן ניתן לזהות שוב מהלכים של היררכיה ודיפרנציאציה, שפירושם מלחמת הישרדות בין יחידות ומרצים.

ועדות הערכה חיצוניות: בבחירה לאמץ טקטיקה זו, האוניברסיטה ממחזרת דרך פעולה שנכשלה בעולם שוב ושוב: הערכת איכות והישגים של מרצים על-ידי "ועדות הערכה חיצוניות", שמודדות תרומה וחשיבות לפי סטנדרטים כמותיים-מספריים. כל מי שעיניו בראשו, ולא בכיסו בלבד, יבין כי מדובר בפגיעה אנושה בעצמאות האקדמיה, ובניסיון עקר וטיפשי להעריך ידע ומנעד תרבותי ומדעי ( כמו גם שעות של עיון במחקרים ומאמרים וחשיבה בעקבותיהם), באמצעות טבלאות חשבונאיות קרות, מדויקות עד הספרה החמישית שאחרי הנקודה. כך תימדד האיכות האקדמית מעתה בקילוגרמים – לא של מרצים (800 נעלמו מהקמפוס מאז 2001) אלא של פרסומי מאמרים וספרים; היות שלוועדות ההערכה אין כלים לבדיקה איכותית של פרסומים, הרי כמותם היא שתקבע, שלא בשונה ממשקל המלפפונים שאתם קונים בסופר. באנגליה למשל, הליכים דומים גרמו לחוקרים להשקיע זמן רב בכתיבת דו"חות המהללים את עצמם, במענה לדו"חות הקודמים ובחיבור של דו"חות חדשים – ומרוב הררי נייר של חשבונאות אינסופית, התנדפו המטרות האמיתיות של האקדמיה – המחקר וההוראה.

בשבוע הרביעי של שביתת המרצים החלה לרוץ באינטרנט מצגת מאת מרצים מאוני' ת"א, שאמורה להסביר את ההיגיון שמאחורי השביתה. חרף כותרת המצגת, "מהן הסיבות לשביתה ומדוע דווקא עכשיו", היא מתעלמת משאלה אקוּטית לנושא- למה דווקא שביתה- האם השביתה היא הצעד הנכון להשגת מטרות מאבק המרצים? בכוונה אני מפריד את השביתה מהמאבק באופן שלא נעשה במצגת וברטוריקה הרווחת של השביתה, מכיוון שזו הראשונה הינה האופן בו בא השני לידי ביטוי, אך אינה כורח המציאות או אופן המאבק היחיד האפשרי, כפי שאציין בהמשך, בניסיון לענות על שאלה זו.

ראשית, האם השביתה המדוברת היא אכן שביתה? לכל איש סגל באוניברסיטה רשימה נאה של מטלות שכוללת עבודת הסגל: הכנת והעברת קורסים וסמינרים לתלמידים, הנחיית עבודות גמר, הנחיית תלמידים בלימודים מתקדמים, תזות ועבודות דוקטורט, הגשת הצעות למחקר, עבודה שוטפת במחקר וכתיבת דו"חות, מאמרים וספרים אקדמיים, פעילות בוועדות אקדמיות של האוניברסיטה, הערכת הצעות מחקר ומאמרים לכתבי עת אקדמיים ועבודה אדמיניסטרטיבית שוטפת. אכן, סדר יום עמוס- המרצים מתהדרים בנתון מהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, לפיו הם עובדים 53 שעות בשבוע. מתוך הרשימה הארוכה שצויינה, מכמה רכיבים אכן שובת בעבודתו הסגל האקדמי?

רק ב- 6 מתוך 53 השעות השבועיות, שובת מהלימודים לסטודנטים.

שנית, אמצעים הבאים לידי שימוש במאבק אמורים להפעיל לחץ לקידום מטרותיו. על מי מפעילה השביתה לחץ? שביתת המרצים מהרצאה (שכאמור, הינה שביתה חלקית מאוד) אינה מפעילה לחץ על האוניברסיטאות לפעול למען הסגל האקדמי- הסכומים הגדולים הנכנסים לקופת האוניברסיטה אינם משכר הלימוד דווקא, אלא ממחקר. כעת יש לסגל זמן רב יותר להשקיע בו. כל זמן שהמרצים מהחוץ והמתרגלים ממשיכים לספק לימודים חלקיים והסטודנטים לא דורשים כספם חזרה- מדוע שתהיה לאוניברסיטה בעיה עם שביתת מרצים? פשוט יקצצו למרצים חלק יחסי מהשכר ושלום על ישראל.

ומה עם האוצר? האם שביתת המרצים מהרצאה מפעילה עליו או על הממשלה לחץ? לא. כמו הפגיעה ברמה האקדמית בארץ או בחינוך בכלל, את ההשפעות של הנזק נראה רק בעוד שנים רבות. זאת כאשר את החסכון התקציבי והרווח ניתן לראות כבר מחר, ולפי מראה זה פועלים אותם גורמים. למי משנה שבעוד 13 שנה לא יהיו חוקרים בארץ, כאשר כעת יש לסטודנטים, כוח עבודה איכותי וזול, זמן פנוי נוסף לעבוד בו? ואם הם באמת רוצים ללמוד, שייסעו לחו"ל- שם יש מספיק אוניברסיטאות, או שיילמדו במכללה. האוצר והמרכז הבין-תחומי יכולים להיות רק שמחים משביתת המרצים.

  שביתת התסריטאים באמריקה, שביתה שדווקא משפיעה על חיינו כאן ועכשיו. תצלום- חדשות abc.

אז מי נפגע? הסטודנטים. אלו, שאינם מתקדמים לכיוון התואר הנכסף, דווקא לא מתרעמים מאוד- רובם שמחים עדיין על כל רגע דל ועל המערכת המרווחת יותר שנוצרה להם. אם מנסה השביתה לעורר תרעומת בקרב הסטודנטים- זוהי רק נגד המרצים אם כבר, ולא האוצר. אנו אלה שמעוניינים בתווית החברתית להשכלה שמעניקה האקדמיה, ללא יכולת לקבל אותה. החברה אכן תסבול מכך בטווח הארוך, אך אין שום הסברה על נזק זה ובתכל'ס- לא לאוצר ולא לממשלה אכפת מהשלכות רחוקות כל כך, כאשר כל כך הרבה נושאים כבר על השולחן לקראת מחר ובחירות יהיו הרבה לפני הרגשת ההשלכות.

יש גם לזכור כי השביתה היא רק אמצעי במסגרת הגדולה יותר של *מאבק המרצים*, אשר חייב לכלול צעדים נוספים. השביתה מטרתה לא רק לשבות מפעילות אחת, אלא לאפשר לשובתים קיום פעילויות אחרות. למשל, כאשר הסטודנטים שבתו בשנה שעברה הם פנו נגד האוניברסיטאות והאוצר, וניצלו את זמן השביתה לארגון הפגנות ואירועי מחאה, כצעדות וחסימת כבישים ואוניברסיטאות. כך עושים כיום המורים. מה המרצים עושים? חוקרים, עובדים, עושים את שלהם, ורק עסוקים בלא ללמד. המפתיע שהממשלה לא בלחץ? שהתקשורת לא מדווחת באופן חיובי, אם בכלל? מאבק חברתי אינו מבוסס רק על צדקת הדרך, אלא בראש ובראשונה על קורבן כיום לטובת שיפור העתיד. מה מקריבים המרצים? מה הם מסכנים? את יוקרתם? את משכורתם הנוכחית? את זמנם הפנוי? אחוז מבוטל מהם אם בכלל.

מעבר לצעדים אלו, שחרף חריפותם והוולגריות שבהם כולם אפשריים, יכולים אנשי הסגל האקדמי להשתמש במגדל השן שנותנת להם החברה, כמקום לקרוא ממנו דרך מנשרים ומאמרי דיעה ולאחד בין המאבקים החינוכיים השונים, שברור כי יש ביניהם קשר בסיסי. יכולים אנשי אקדמיה בולטים להשתמש במעמד החברתי שלהם כדי לצעוק מעל כל עץ רענן את זעקתם. יותר מכך, יכולים אנשי הסגל *לשבות באמת* ולחדול גם ממחקר. נכון, זהו צעד חריף וקשה- אך כאלו מחייב מאבק. המחיר העתידי הגבוה לחברה והמחיר העכשווי הגבוה לאוניברסיטאות ישמש כקלף מיקוח במאבק, כפי שחברת החשמל משתמשת בשאלטר וחברת מקורות בשיבר. והיה ואין זה קלף ששווה להשתמש בו, ככל הנראה לא אכפת לאנשי הסגל מספיק מיעדי המאבק והם מעדיפים את הנוחות העכשווית על הסיכון האפשרי של נקיטת צעדים חריפים.

לסיכום, אשאל שוב- כיצד השביתה הזו מסייעת למאבק המרצים להגיע ליעדו? כיצד השבתת הלימודים מפעילה בתורה לחץ על הממשלה, האוצר והאוניברסיטאות, לשפר את מעמד המרצים ולתקן את שכרם? האם לא ניתן לנקוט בצעדים אחרים, חכמים ושקוּלים יותר, שיביאו באופן יעיל יותר למטרה הסופית וייפגעו פחות במי שאינם "הרעים" במאבק זה?

לדעתי כרגע השביתה אינה מוצדקת- המאבק הוא מוצדק. השביתה ככזו אינה יעילה ואינה במקומה, והיא פשוט הצעד שקל ביותר לנקוט בו, עם מקסימום הידמות למאבק ומינימום קורבן מצד ה"נאבקים". אשמח מאוד לראות את המרצים מנהלים מאבק אמיתי, מהסוג שהספרות הענפה בנושאי מאבקי עובדים עוסקת בו, מכיוון שזהו האינטרס שלהם בראש ובראשונה, ומפסיקים לנסות לגייס אחרים להיאבק בשבילם (זו מטרת השביתה, כך הצהיר פרופ' צבי הכהן באוני' העברית). בכך ממשיכים המרצים את האקסיומה הקיימת, שמה שמבינים בארץ הוא כוח ושאותו משיגים רק דרך לדפוק את מי שמתחתיך ולא בניסיון אמיץ לעצור את זה שמעליך, זה שבאמת ובתמים אחראי. כולי תקווה כי ארגון המורכב, רובו אם לא כולו, מבעלי תואר שלישי, שחלקם אף חוקרים את נושא מאבקי העובדים, יוכלו להפסיק ולנהוג במאבק זה באופן לא מחושב ולהחיל עליו את אותם כללים עליהם הם מלמדים, בראייה חכמה.

אני לומד ספרות כבר הרבה מאוד זמן. הפלירט שלי עם האוניברסיטה נמתח כבר כמה שנים טובות, ולפני זה למדתי עצמאית, מקריאת ההבלים שבמוספים וההבלים למחצה שבעיתונים הספרותיים. זה מעייף להסביר לאנשים את התועלת שבלימודים הללו, ולכן כמעט ואיני עושה זאת שוב. אבל התועלת ישנה, גם אם קשה לעתים למדוד אותה בניירות ערך.

מה למדתי? למדתי להביט על ערים כעל שפה; למדתי להצביע על המקום שבו אקספוזיציה מתחילה ונגמרת; למדתי ששירה היא בעיני המתבונן; למדתי קצת על ההבדל בין השפה לבין העולם; למדתי לפרק סימנים; למדתי לפרק קטגוריות; למדתי להבחין ברגע שבו ויכוח הופך לסמנטי, גם אם איש לא מוכן להודות בכך; למדתי לראות תבניות מרובבות על תבניות, מעל ומתחת לטקסט; למדתי על החוזה הבלתי כתוב שקוראים חותמים עליו עם כל קריאה; למדתי להבחין בין פרודיה לסאטירה, בין פסטיש לצ'נטו, בין רמיזה לחיקוי; למדתי מה זה סיפור, ומה האפקטים שלו; למדתי על קשרי הגומלין שבין טקסט לעולם; למדתי על קשרי הגומלין שבין הקורא לטקסט; למדתי על קשרי הגומלין שבין הקורא לעולם. למדתי המון.

והתמחיתי גם. אני מדבר נרטולוגית חצי-שוטפת ושטרנברגית שוטפת לגמרי; אני יכול לדבר גם בן-פורתית, אם כי ראוי היה שאקנה לי שליטה טובה יותר בשפה הזו; אני יכול לפרק דובר ממחבר מובלע ב-20 שניות, ולגזום את הסיפור מהסיפוריות ב-15. תנו לי טקסט, ואני אראה את מה שצריך לראות.

כבר כמעט שנתיים שלא נוח לי עם זה.

***

כתבתי כאן פעם על רעיונות יצרניים. אני מצטט:

אם להניח לסיווגים, יש כאן משהו מגניב לאללה. כי ”רעיון יצרני“ הוא לא רק יצרני – כלומר, פתוח – אלא גם, ואולי בעיקר, סוגר. התמונה שעלתה לפוקנר בראש כבלה אותו לא רק לסצנה מסוימת, אלא גם לעולם מיוצג מסוים (כזה שיש בו ילדות, כזה שהילדות בו מסתובבות בחצאית). הסצנה מ“הקול והזעם“ היא פתוחה משום שהיא סוגרת. היא מאפשרת יצרניות מכיוון שהיא תוחמת אזור, שבו היצרניות הזו יכולה לתפקד.

זה נכון גם לגבי תיאוריות, כמובן. אחרי זמן מה אתה קורא ספר, וכל מה שאתה רואה בו הוא מחברים מובלעים ואפקטים סיפוריים. אתה קורא, ורואה את מה שלימדו אותך לראות. רק את מה שלימדו אותך לראות.

אין כאן טענה בזכות הקורא התמים. זה, אם הוא ישנו, עיוור לדברים רבים יותר. אני לא מעלה על נס את הבורות, כי אם את ההשלה; תהליך למידה אחר, שבו אתה משיל מעצמך את מה שלמדת, ומנסה לקרוא מחדש.

אם זה אפשרי, יש כאן משהו נפלא באמת. איזה סופר אמר פעם (וצוטט בשער האחורי של "העיר", ושמו פרח) שסופר טוב צריך לכתוב תחילה מבלי לדעת דבר, ואז ללכת ללמוד, ולכתוב אז, ואז להפסיק ללמוד ולשכוח, ולכתוב כאילו הוא לא יודע דבר. זה מסוג הציטוטים הללו, שמרגישים נכון. הם מרגישים נכון, נדמה לי, כי לא מדובר כאן על אי-ידיעה גרידא, אלא על מצב אחר, מצב שבו הידע לא מאפיל על מושאו, המילה לא מסתירה את העצם.

***

אחת הדמויות ב"ארקדיה" לסטופרד (פאקינג תראו את זה), מתמטיקאי, מתאר את המתמטיקה החדשה. מתמטיקאים המציאו מתמטיקה דמיונית, פסיכית, והחלו לשחק איתה. גיאומטריה לא אוקלידית, שורש של מספר שלילי, מערכות עם אקסיומות מומצאות. הם שיחקו ושיחקו, ופתאום גילו שהמשחקים שלהם יושבים יופי על המציאות. זה נהדר, הוא אומר. הכל חדש. שדה המחקר פתוח לגמרי, תחום שלם ובתולי, שאפשר לפלס בו דרך.

כך אני מרגיש גם בנוגע לספרות (ואף עשיתי את הטעות של לומר זאת פעם למרצה). הכל חדש. המון נאמר, אך רק מעט שווה משהו. אנחנו לא מבינים המון, לא מבינים את רוב הדברים, למעשה. אנחנו לא יודעים מה זו הזדהות, ומה גורם לנו לפחד, ולמה ספרים שונים עובדים אחרת על אנשים שונים. יש לנו מפעלים שמייצרים סיפורים בסיטונות ובפסי יצור, שמחלקים פרסים לסיפורים מצטיינים, שממחיזים סיפורים בדרכים שלא הכרנו קודם, ואנחנו לא יודעים עדיין למה אנחנו עושים את זה. וזה נפלא, שאנחנו לא יודעים. אבל בשביל להתחיל לדעת צריך, קודם כל, נראה לי, אולי, לשכוח.

אני לא יודע איך לעשות זאת עדיין, אבל אני מנסה. חזרתי לקרוא את ההבלים שבמוספי הספרות ואת ההבלים שבעיתונים הספרותיים. אני קורא טענות, ולא מנסה לשלב אותן בתיאוריה חובקת כל של הספרות. עדיין לא. טענות על טענות, שיושבות זו לצד זו, בלי ערך אמת ובלי סדר. אני מנסה להשיל את מה שלמדתי באמצעות הפרזה בתיאוריות אחרות. זה לא עובד כל כך עדיין, אבל זה עובד קצת. אני יכול לראות שוב מטפורות. לפעמים אני מבחין בדימוי.

לצבאנו המהולל יש נטיה לעקוב בשקדנות אחרי תנודות בחשיבת בני הנוער, ומסיבה טובה: הם חוששים שם ממשבר מוטיביציה, ומנסים לעקוב אחרי הגורמים המשפיעים על המלש"בים. הגורם המשפיע ביותר על המתגייס הטרי, על פי ממצאי צה"ל, הם חברים, עם 30%; קרובי משפחה מאותה שכבת הגיל – אחים, בני דודים – נמצאים במקום השני, עם 20%; ההורים מגיעים למקום השלישי, עם 15%; התקשורת צולעת למקום הרביעי, עם 5%; ולמקום האחרון, עם שברי אחוזים, מדדים המורים. מחקר של הצי האמריקני, שנראה שנכתב תחת הלם קשה – הוא מתייחס (זהירות, מצגת פאוורפוינט) ל"דור מייספייס" כאל "צורת חיים זרה" – מביא נתונים דומים.

שביתת המורים נמשכת יותר מ-40 יום. היא משבשת את אורח החיים הרבה יותר משביתה בנמל התעופה, שמשפיעה על חייהם של מעטים ביחס. ועם זאת, לא נראה שהיא מטרידה את ההורים יותר מדי, ודאי לא את הממשלה. נראה שהתלמידים דווקא מסתדרים, ודאי אלה מהם שהליכה לבית הספר היא עבורם חשש יומיומי מאלימות.

אם מישהו מתלונן על השביתה, הוא מתלונן על כך שהמורים לא מספקים את שירותי השמרטפות שלהם התרגלנו: ההורים נאלצים לטפל בילדים בעצמם במקום לשלוח אותם לבית הספר. התלונות על הפסקת שירותי אספקת המידע והקניית הערכים, אותם תפקידים משניים של בית הספר, בולטות בהיעדרן. העובדה שבתי הספר הישראליים ממילא כושלים, כל שנה מחדש, בביצוע התפקידים הללו, גם היא נשארת בכותרות יום אחד, מקסימום שניים. מדי פעם, מגמיש משרד החינוך את הקריטריונים לקבלת תעודת בגרות, שאם לא כן הנפילה היתה ניכרת מדי.

ישראל משקיעה בחינוך סכומים עצומים – 26.6 מיליארדי שקלים בשנת 2006 – והתפוקה נמוכה למדי. נכון, תקציב החינוך קוצץ חמש פעמים בתקופתה של בוגרת התיכון לימור לבנת, אבל לבנת לא היתה לבד: הכנסת אישרה את התקציבים והציבור הכללי לא מחה.

נוצרה אווירה של בוז לחינוך. גם בוז למורים – יצורים נלעגים בחברה מוכוונת-רווחים, שלעולם יפרפרו על קו שכר המינימום, שנתפסים, לא תמיד שלא בצדק, כמי שלא יכלו לארגן לעצמם ג'וב מכניס יותר – אבל קודם כל בוז להשכלה עצמה. זה לא התחיל ב"פרו-פ-סור" של דוד לוי, מסוף שנות השמונים; בתחילת אותו עשור, הבחין בתופעה אחד העיתונאים היותר מחוננים בישראל, אהרן בכר.

"עם הספר הופך מרצונו הטוב והחופשי לעם של בעלעגולעס. הוא מוצא אלף ואחת סיבות להתברך בכך. שני אנשים כבני 40, אבות לילדים, הודו שלא אכפת להם אם ילדיהם חוזרים מבית הספר לא יאוחר משעה 12 בצהרים. לא רוצים ללמוד, אמרו, שלא ילמדו, אנחנו חיים עכשיו טוב, בבית לא חסר כלום. הליכוד נטע בלב האנשים האלה תחושה ברורה, שהבורות משתלמת. היא הופכת בהדרגה לסטטוס חברתי. מקופחים מקצועיים משייטים להם במכוניות אמריקניות ומודים לאלוהים, שעשה מהם בעלי בסטות ולא פרופסורים.

"דורות של יהודים מסרו נפשם במרוצת ההיסטוריה, על הזכות להעניק לבניהם חינוך נאות. אינסטינקט חבוי במעמקי נפשם אמר להם, שבלעדיו אין כמעט קיום לעם היהודי. דורות של יהודים הטילו עצמם אל האש ואל הכבשנים, כדי להציל ספר אחד. גווילים עלו באש והם האמינו שאותיות פורחות באוויר ונשזרו בתוך הנצח בקיומו של העם היהודי. כל זה פורח עתה כעשן: אם יהודיה שוב איננה חולמת על בנה הדוקטור, היא רוצה לזכות ולראותו עצמאי, אולי כדי שגם בחלקו יפול נתח טוב מן האינפלציה. מי יודע".

זה לא היה הליכוד, אם כי היה לו חלק בכך. זה היה גדול על התנועה הלאומנית-ליברלית הזו, שהחלה דווקא כתנועתם של מלומדים ושמעולם לא הגיעה לתהומות הבוז לאינטלקט שטיפחה תנועת העבודה, שהאנטי-אינטלקטואליות והבוז האנטישמי כמעט למלומד היהודי היו לחם חוקה מיום הקמתה.

מפתה להטיל את האשמה על הדור הצעיר. כלומר, זה אינסטינקט בסיסי. "הארץ משחיתה את דרכיה בימינו. שוחד ושחיתות פושים בכל. ילדים אינם מצייתים להוריהם, כל אחד רוצה לכתוב ספר, וברור כי קץ העולם מתקרב במהירות". הטקסט הזה, שלא השתנה הרבה מאז נכתב ב-2800 לפני הספירה ועד "זה נוער זה? זה חרא" של אברהם שפירא, הוא תלונה שמרנית קלאסית. אבל דור המדינה עלה על אבותיו, והדור שהכריז באוקספורד ב-1933 ש"הבית הזה מסרב להלחם פעם נוספת למען המלך והמולדת" רשם את אותה שורה מזהירה, אחרונה, בהיסטוריה הבריטית פחות מעשור לאחר מכן. רוב המבוגרים של ימינו לא יוצאים טוב, אומרים לי, מתחרות נוסח "האם אתה חכם מילד בכתה ו'" (והנה דוגמא מזעזעת במיוחד).

לא, הפאק הפעם הוא מערכתי, והוא לא בעיה ישראלית, אלא כלל-מערבית.

* * * * *

לקיסר הביזנטי יוסטיניאנוס היתה בעית תדמית. מילא זה שלחשו שהוא היה התוצר של הזדווגותה של אמו עם שד; שמועות מהסוג הזה היו בעיה של רבים מהפוליטיקאים בעיר המופלאה ההיא, באותה תקופה שבה "העגלון מודיע לך שהאב והבן אינם שווים, ושכאשר אתה מבקש מהבלן להגביר את חום המים, הוא משיב לך שלאדוננו היה רק טבע אחד".

הבעיה האמיתית של יוסטיניאנוס היתה שהוא עבר על חוקיו-שלו. הוא היה מאוהב עד טירוף בתיאודורה, שתהיה שותפתו לחיים שנים רבות. היתה כאן מכשול כבד: יוסטיניאנוס היה אציל, בעוד שתיאודורה השתייכה למעמד נחות במיוחד – זה של שחקני התיאטרון. על פי הקריטריונים המחמירים והחקוקים באבן של התקופה, שחקנית תיאטרון היתה מדרגה אחת בלבד מעל לזונה. ונראה שתיאודורה שיחקה משחק צמוד מאד עם הקו המפריד הרופף הזה. יוסטיניאנוס מצא את השטיק שאיפשר את הנישואים, אבל שילם מחיר כבד.

הקריטריונים המחמירים הללו שרדו יפה את ביזנטיון, והיו בתוקף עוד בתחילת המאה ה-20. שחקנים וזמרים, במיוחד אלו בני המין היפה, נחשבו לתחתית החבית; שחקניות התקשו להוכיח כי נאנסו, משום שההנחה הרווחת – והיא היתה לא רק דעה חברתית, אלא גם תקדים חוקי – היתה כי הן זמינות-מינית. הם היו יצורים נחותים, שהשרדותם תלויה בצורתם החיצונית וביכולת הבמה והשירה שלהם, ושלא ייצרו שום דבר בעל קיימא. בעידן שהעריך יציבות מעל לכל – כלומר, כל התקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה – הם היו נזילים.

ב-1300 השנים שחלפו מאז יוסטיניאנוס, רק שליט אחד חזר על התרגיל שלו – לודוויג הראשון מבוואריה, שלקח לו כפילגש את השחקנית מונטז, שכתיאודורה רקדה על הקו הדק שבין שחקנית וזונה – וההחלטה הזו החישה את קיצו הפוליטי, כאשר תושבי בוואריה גילו פחות הבנה מתושבי קונסטנטינופול למעבר הבזק של מונטז ממעמדה של שחקנית זרה לזה של אצילה מקומית.

בדרנים, אם כן, נחשבו לסוג נחות במיוחד של אזרחים במשך רוב התרבות המערבית. זה השתנה במחצית הראשונה של המאה ה-20, הרבה בהשפעתה של הוליווד ותעשיית הקולנוע. לפתע, מי ששבתה בקסמיה אולם אחד, היתה מוכרת גם בקצה השני של העולם. סגידה לכוכבים החדשים הפכה לתופעה גלובלית.

היא הגיעה לשיאה עם הטלוויזיה, ולא במקרה. הופעת הטלוויזיה היתה בתקופה בה נהנה האדם המערבי ממספר חסר תקדים של שעות פנאי. היה צריך לעשות משהו עם הפנאי הזה, והתמונה המרצדת נפנפה כל תחרות מסורתית – קריאה, משחקי חברה, פגישה עם חברים – מלפניה. חברות מסחריות למדו מהר שיש כאן כסף, והמון – ותעשיית הבידור, שהיתה שולית עד אפסית עד תחילת המאה, הפכה לאחת התעשיות הגדולות בהיסטוריה. בתוך מספר זניח של שנים, התהפך מעמדם של המבדרים: מכמעט-זונות למושא אלילות.

* * * * *

משעה שהפך הבידור לתעשיה, הוא התחיל להתנהג כמו תעשיה. היצרנים, בנסיון להשיג כמה שיותר לקוחות, הורידו את רמת המוצר לרמה הנמוכה ביותר. ב-1919, כשהמהפכה עשתה את צעדיה הראשונים, קול פורטר עדיין יכול היה לשיר, כשהוא משווה את אהובתו לפסל הידוע של ונוס:

The Venus de Milo was noted for her charms,

But strictly between us,

You’re cuter than Venus,

And what’s more – you’ve got arms!

היום זה לא היה עובר. אז הקהל הבין, וצחק, גם בלי הערות ביניים.

בידור הוא קודם כל מוצר, וכבר שכחנו שהוא לא כל כך חשוב. בהיפוך הערכים שמבצעת בנו הטלוויזיה, הבידור הוא חזות הכל. מה שאומר, כמובן, שרצינות היא דבר שיש ללעוג לו (האמצעי הקלאסי הוא בלבול מכוון בין רצינות ובין מנופחות), כי הוא מזכיר לנו שיש עוד כמה דברים חוץ ממוזיקה, קומדיות ומסיבות.

הרצינות הפכה למידה רעה. ומאחר ותעשיית הבידור ממציאה את עצמה מחדש ללא הרף, כך גם החוש ההיסטורי. כל ההיסטוריה שלנו נמחקת, ואיתה כל תרבות שאיננה בת חמש, משום שהיא דורשת רצינות ודורשת עמידה על כך שיש דברים שבאמת חשובים. עידן הווידאו הוסיף לכך נדבך נוסף – המהירות הקליפית, המרצדת, זו שלא מאפשרת להתמקד בשום דבר, זו שמרגילה את המבט לאי התמקדות ואת החשיבה לאסוציאטיוויות. והקצב המטורף, המלאכותי הזה, מכתיב כעת את חיינו.

אנטי אינטלקטואליות תמיד היתה איתנו, ותעודת בגרות לא הבטיחה לאף אחד מקצוע, לא בחמישים השנים האחרונות – אבל הבוז לאינטלקט מעולם לא היה פופולרי כל כך, מעולם לא נתמך על ידי כוחות חזקים כל כך. כשמבדרים הם אייקוני התרבות, כל משפט שהוא יותר משליפה מהירה מעורר פיהוק. אורך השירים מתקצר; פעם הם היו יכולים להגיע לשש דקות, היום רק לעיתים נדירות יעברו את השלוש. אורך המאמרים מתקצר, גודל הכותרות והתמונות עולה; אסור לשעמם את הקורא/צופה. וכמובן, צריך שיהיה מינון גבוה, פראי, של מיניות: היא מוכרת, וזה מה שחשוב.

פוליטיקאים, במיוחד, מוצאים את עצמם במלכוד. אם יאמרו משפט שלם, יואשמו בכך שהם משעממים; אם ישתמשו בסאונדבייטס, יואשמו בכך שאינם רציניים. המאשימים, אגב, הם שדרנים שהפכו את הפוליטיקה למשהו קרוב יותר לבידור, למעין זירת ספורט. התפקיד שלהם, בדרך כלל, הוא לנעוץ חניתות בפר המבועת שנכנס בטעות לזירה שלהם. כי פוליטיקאי, כידוע, הוא מושחת או משעמם. אין דרך שלישית.

אז איזה סיכוי יש למורה, שצריך להחזיק בתשומת ליבם של 40 צעירים שקליפים הם כל מה שידעו, כשהם כלואים – בגיל שבו ההורמונים משתוללים בשיאם – במקום שבו כלל אינם רוצים להיות, שלרוב הוא מכוער אסתטית, כשבכיתה יש קבוצה קבועה של אנשים שהיו צריכים להפלט מהמערכת ושפורקים את תסכולם על הסובבים אותם, כשדעתם מוסחת על ידי מערכות היחסים הכספיתיות של בני גילם? כפי שמצאו המחקרים הצבאיים, סיכויי ההצלחה שלו נמדדים בשברי אחוזים.

התלמידים המחוננים שנקלעו למערכת הזו היו תמיד מושא ללעג. בעשורים האחרונים הם גם קורבנות לאלימות. הם מזכירים דבר לא נוח, ערכים מתקופה אחרת – ואת אפסותה של המערכת בה הם שוהים בבואה להנחיל אותם הלאה. אם, כפי שמפמפמים לנו מכל עבר, הבידור הוא מעל לכל, אם לימוד הוא לחרשנים והצלחה אקדמית היא לחנונים, אז את הבגרויות נעבור בכמה קורסי בזק אחרי הצבא ולפני הפסיכומטרי. ומבית הספר באמת לא נשאר הרבה חוץ מתפקידי שמרטפות הכרחיים-כלכלית – ומעמדן ומשכורתן של שמרטפות מעולם לא היו גבוהות, והדרישות מהן היו בהתאמה.

אל גור כתב לאחרונה ספר, שהמסקנה שלו היא שעל האמריקנים לבחור בין הטלוויזיה ובין הדמוקרטיה. השתיים אינן יכולות לדור בכפיפה אחת, אליבא דגור, משום שהדמוקרטיה נשענת על הנחת היסוד שהמצביעים יודעים על מה הם מצביעים, שהם אנשים רציניים ואכפתיים, ושהם יקדישו את תשומת הלב הנדרשת לניהול הרפובליקה – אותה מילה לטינית שמשמעה "ענייני הציבור".

לפני עידן החינוך התעשייתי, שמקובל לראות את תחילתו במשרד החינוך של נפוליאון, מטרתו של החינוך היתה להכשיר אזרח שייטיב לתפקד ברפובליקה בה הוא חבר, רפובליקה פוליטית או הרפובליקה כריסטיאנה, אותה קהילה רוחנית מדומיינת של המאמינים. החינוך התעשייתי שינה את המטרות מעט: הוא רצה להעמיד אזרח, כן, אבל מוכוון כלפי שוק העבודה והשירות הצבאי. ועדיין: אזרח בקהילה מובחנת, אדם שיתייחס ברצינות לחובותיו כלפי עצמו ואחרים. מהפכת הבידור מקעקעת, בעצם קיומה, את הנחת היסוד האזרחית: היא איננה מעוניינת באזרח והיא איננה תורמת לו דבר, היא מעמידה בליינים, מעצם טיבם חסרי אחריות ורצינות, ואת רגש החובה המירה באגמים עמוקים של ציניות ובעייפות קיומית.

אל גור, המנצח בבחירות הנשיאותיות בשנת 2000, הוא אדם מחונן ומבריק. ומשעמם. למסר שלו לא היה שום סיכוי. סיכוייה של התרבות המערבית, הטובעת תחת גל ענק של בידור ממיס מוחין, אינם טובים בהרבה משלו. זכרו את זה, בפעם הבאה שהדו"ח על מצב החינוך יקבל פרומיל מתשומת הלב התקשורתית שמופנית לתסרוקת האחרונה של נינט, או לפרובוקציה החדשה של פאריס הילטון.

בשנה הבאה אתחיל ללמד בתיכון. אהיה מורה לתנ"ך ותושב"ע. כבר השנה אני מלמד שני שיעורים בשבוע בתיכון בירושלים, כסטאז' (אם כי כמובן לא בימים אלו, הרי שביתה). בתור המורה היחיד (נדמה לי) מבין כותבי הבלוג חשבתי שלא אוכל להתחמק מלכתוב משהו לפרויקט, ולמרות שאין לי תזה מגובשת יותר מדי להגיש, הרשו לי להציע כמה אבחנות שעלו לי מתוך הביוגרפיה שלי.

אתחיל דווקא בסוף: אני הולך להיות מורה (גם) מתוך מה שנקרא "מניעים אידיאולוגים", אבל כשסיפרתי לפני כשנה וחצי לחברי הטוב יקי על החלטתי צחקנו יחד על כך שאהיה למעשה סוכן אלים של "המערכת", גרוע יותר מנאצי, שכן האלימות שאפעיל תהיה לא ברורה ומוחצנת, אלא מסווית ומופעלת תחת כסות של "חינוך". כך הלא למדנו באוניברסיטה.

אחזור, אם כן, לשנות האוניברסיטה שלי, ואתחיל דווקא בזה:

מורה הזן רַיאוּן ראה את פרחי האפרסק והבין. הוא אמר שיר: אני הנודד חיפשתי אחרי מורה שלושים שנה. שוב ושוב נשרו העלים, שוב ושוב לבלבו הניצנים. אך מאז שראיתי את פרחי האפרסק לא הטלתי עוד ספק.

זו אגדת הזן האהובה על יואל הופמן. הוא תרגם אותה (תרגום נהדר, לא? תרגום שמילותיו ומקצבו עצמם "אומרים שיר") והציב אותה בראש ספרו "לאן נעלמו הקולות". אני יודע שמשפטים אלה אכן אהובים עליו ביותר כי שמעתי אותו אומר זאת, ואף יותר מפעם אחת. ב- 1997, אחרי שחזרתי מהמסע הראשון שלי בהודו, התחלתי ללמוד בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה, ובמסגרת אותם לימודים לקחתי כמעט כל קורס שהייתי יכול עם הופמן, אז פרופסור לפילוסופיה מזרחית בחוג. שוב ושוב הוא היה חוזר לשיר הזה ומבקש מהתלמידים שיסבירו לו מה בדיוק הבין ריאון. מה הוא הבין?!?

לבד מהקורסים של יואל הופמן, אהבתי במיוחד גם קורסים שלקחתי מהחוג לחינוך, עם אילן גור-זאב, שאף הפך, ועל כך אני מוקיר לו תודה עמוקה, למעין ידיד לזמן מה. בקורסים הללו (שהיו רובם סמינרים של תואר שני) דיברנו הרבה על כמה שחינוך, כל חינוך, הוא דבר אלים. מילים כמו "נירמול" ו"שיעתוק" מילאו את חלל החדר ואת ראשי, ולמדתי לשנוא יותר מכל את "ההגיון האינסטרומנטלי" של "חרושת התרבות" שמדכא את ה"אחרוּת" שלנו בשם "ההגמוניה ההיפר-קפיטליסטית". לשם דוגמא מאותה רטוריקת פו-מו (שאני לא בהכרח שולל), הנה הפסקה הפותחת את ספרו של גור-זאב "פילוסופיה, פוליטיקה וחינוך בישראל":

לידתו של ספר זה בדיאלוג ביקורתי מפרך ומתמשך שהתחיל בתקופת נעורי עת קיבלתי חינוך רוויזיוניסטי […] ולמדתי להכיר באופן בלתי ביקורתי, כי חינוך הוא אלימות יוצרת, שאין להפריד בה בין הכוח ובין האמת, בין ה"אני" לבין שלילת ה"אחר".

שתי הפסקאות הללו, שפותחות שני ספרים כל כך שונים, התחברו אצלי אז בהרמוניה מושלמת. לא היה לי ספק (ועדיין אין לי) שיש בין הרעיונות המובעים בהן קשר עמוק, וכשתי סוסות אציליות נתתי להן לשאת אותי הלאה אל שדות המרעה שלהן, וגמעתי איתן תבן מלוא האבוס: העמקתי את השכלתי בזן ובפילוסופיה פוסטמודרניסטית של החינוך.

כאמור, בדיוק חזרתי אז מהודו. שם, המסע שלי, שהחל ביומרה לחקור ולהוכיח לעצמי שכל אותן פילוסופיות מזרחיות הן בבל"ת מוחלט, נגמר באהבה רבה לאותו חלק שגיליתי (וזו כמובן ההתרשמות שלי) שאיננו בבל"ת. בקורס ויפאסנה מסויים, מתוך ספרים מסויימים, בלילה מסויים בו כרסי היתה מלאה חשיש, בטיולים בינות לפסגות ההימלאיה – בכל מני סיטואציות הרגשתי שהבנתי. טעמתי מאותה הבנה שהבין ריאון כשראה את פרחי האפרסק.

ההבנה ההיא – אם נחזור אליה, כפי שאכן ראוי, שוב ושוב – היא הבנה שכמובן אינה ניתנת להבעה במילים. היא הבנה קיומית, מעין תפיסה חדשה-ישנה של העולם והקיום והחיים. מכיוון שהיא איננה ניתנת להבעה במילים, מכיוון שהיא כאילו מתחתיהן או ראשונית להן, הרגשתי שהיא קשורה לאותו מצב טהור ותמים שבו נמצא הילד לפני שהחינוך האלים אונס אותו לתוך תבניות מחשבה מסויימות. לכאורה (כזו היתה תמונת העולם שלי אז) האדם נולד טאבולה ראסה, ותהליכי החיברות הופכים אותו למה שהוא. בהפעלתם "אלימות יוצרת" (לפעמים היא מכונה "סימבולית")שכזו הם גוררים אותו, בועט ומתייפח, מהחופש הטבעי והמוחלט שהוא נחלתו המולדת, וכופים עליו זהות ומיקום וזמן, שמשעבדים אותו תחת שלשלאות חייו. אבל – וזה היה הסוד שהסתרתי מפני הפוסטמודרניסטים – לאו דווקא באופן בלתי הפיך, שכן הנה לפנינו אותו ריאון (וכמוהו רבים אחרים), שהצליח לכאורה לשבר את קירות תא הכלא ולצאת שוב לחופשי. גם אחרי הנפילה בעקבות אכילת פרי עץ הדעת אפשר לשוב ולחזור לגן העדן האבוד, ומהמערה של אפלטון ניתן להיחלץ ולהביט באור.

פוקו היה הגיבור שלי אז, ותפיסת ה"עוצמה" שהוא הגה נראתה לי מבריקה: החברה כולה מכוננת משדות של כוח, כמעין "מטריקס" שבתוכו אנחנו חיים וממנו אף אנחנו מכוננים. אין טוב ורע אובייקטיבים, כי כל תופעה בעולם היא ממילא תוצר אלים של חרושת התרבות. על כן כל שאיפה לחופש שיבוא בתוך עולם התופעות (בגן עדן שמימי, על ידי אקסטאזה מינית, אחרי מהפכה פוליטית כלשהי) היא רק שכלול מתוחכם של מערך העוצמה, שמנתב את הכמיהה שלנו לחופש לתוך שדות אחרים, ולא פחות דכאניים, של שעבוד.

שלא כמו בסרט, אצל פוקו אין מציאות אחרת ("ציון"), אמיתית וחופשית, שאליה ניתן להתעורר, אבל בנוגע לזה, כאמור, לא הסכמתי איתו: לי היתה מציאות אחרת, מציאות אבסולוטית ונצחית, שהיתה מעל ומעבר לעולם הכוח הדקאני. כמובן, אותה מציאות איננה (כמו בסרט, או במני דתות ואידיאולוגיות) עולם המאוכלס בתופעות וזמנים – לא לא, היא מציאות מוחלטת, ריק טהור, אַיִן אינסופי. זו בדיוק הסיבה שהיא איננה תוצר תרבותי – הלא התרבות היא תוצר שלה! פוקו המסכן, חשבתי לעצמי, הוא ראה רק את הצד השטני של הקיום; אם רק היה נחשף לאלוהות שמתוכה עולה אותו קיום אולי לא היה כל כך עצוב ופסימי.

אפשר לומר שהלך הרוח שלי אז, גם אם הייתי מכחיש נמרצות, היה גנוסטי למדי. העולם נראה לי תפל, אם לא ממש רע, אל מול האין המוחלט שמתחתיו. לחזור אל האין רציתי, ובוודאי שכל התבוססות ביש נראתה לי חסרת טעם. הפילוסופיה הפוסטמודרניסטית, אותה גמעתי בשקיקה, נראתה לי אז כרנסנס גנוסטי במערב, אף אם ההוגים עצמם (כמו חיילי האימפריה הרומית בברית-החדשה) לא מבינים את אשר הם עושים כאשר הם מפרקים לגורמים את העולם: הם חושבים שהם מביאים לחורבנו, אבל למעשה הם יהיו עדים לתחייתו הניסית, לא עוד כעולם ארצי כי אם כאין המבהיק בשמי הנצח. בכך שהם אינם יודעים את אותה מציאות מוחלטת, אין להם אלא להסיק שאנחנו כלואים לנצח במערה האפלטונית, אך לא היא, ואפלטון עצמו היה יכול להראות להם את האור לו רק היו קוראים אותו נכונה.

החזרה

הרבה גלים נשברו מאז בשבילי על חופי "הים של היפה", אך כדי לא להלאות את קוראיי האתיאיסטים לא אאריך כתוב על התמורות הנפשיות והתיאולוגיות שעברתי, ואגש כמעט מיד אל ההשלכות שלהן לגבי חינוך. אומר רק שהבנתי שני דברים חשובים: ראשית שהאין איננו, בסופו של דבר, שונה מהיש, ולכן העדפת הראשון על חשבון האחרון מביאה לאותה אומללות שבהעדפה ההפוכה (כזכור ממקרה פוקו); ושנית, שהקיום עצמו, על כל תופעותיו, הוא בבסיסו טוב.

במילים חילוניות אפשר לומר שהבנתי יותר לא רק את הצורך, אלא את החדווה שבבניית העולם. כלומר כיום לעניות דעתי הפעלת אותה "אלימות יוצרת" היא לרוב לא רק הכרח, אלא דבר משמח. בנוגע לחינוך אני חושב היום שיש צורך גדול (שלא לומר גבוה) בעיצוב הכרתו של הילד, ולהפך: שהשארת תודעתו עד כמה שאפשר במצב פרמורדיאלי (ואינפנטילי) של טאבולה ראסה לא רק שאיננה עושה עמו חסד, אלא שהיא חוסר אחריות שיוביל אותו לחיים של סבל.

כמובן, גם כאן יש עניין של מידה ואיזון, וודאי שבין חוסר החינוך והצבת הגבולות שמאפיין הרבה מהמשפחות החילוניות היום, לבין האינדוקטרינציה הברוטלית של כל חינוך דתי פנאטי או אידיאולוגי קיצוני חייבים למצוא נקודת ביניים (שלעניות דעתי קרובה יותר לקוטב החילוני), אבל אין לי ספק, כאמור, שמידה מסויימת של "אלימות יוצרת" היא בלתי נמנעת אם ברצוננו ליצור בני אדם (וככאלה, מאושרים).

כי המיסטיקה של הגנוסטים (וחלקים מדתות המזרח), והפילוסופיה של ההוגים הפוסטמודרניסטים (בחלקם), למרות שהיא נושאת זרע אמת בקרבה, לא מאפשרת לאמת הזאת לפרוח, שכן היא מתעקשת להעדיף את חולות המדבר הנודדים ובלבד שלא תתאכזר לכלוא ולהגביל את הזרע בעציץ קטן ומוגדר. במילים פחות מטאפוריות: השאיפה לאַיִן היא חשובה, אבל היא צריכה להישאר ברקע עד לזמן שבו אנחנו כבר גדולים, מגובשים ומלאים ביש. טעיתי כשחשבתי שמתוך ההרס המוחלט תבוא הישועה: אין צורך להחריב עולם ישן עדי יסוד כדי להביא את הגאולה. יש צורך רק לראות אותו בכל רגע כעולם חדש.

היו לרגע קורבנות האלימות היוצרת

הביטו באיור הזה:

אני מקווה שאתם לא רואים בו שום דבר מוגדר. מי שרואה בו דמות מסויימת כבר ברא בו עולם מתוך האין. מי שלא, עומד לעבור אונס תודעתי ברגע שהוא יקליק כאן, שכן בו ברגע שתתגלה לפניו הדמות שבאיור, ומרגע זה הוא לעולם לא יוכל לראות את התוהו ובוהו שהוא מצא בו קודם. הכרתו תינעל לנצח על אותה אפשרות אחד, והפוטנציאל האינסופי של האין יצטמצם לכדי "משהו" אחד ויחיד. במילים פשוטות: ברגע שראיתם את הכלב לא תוכלו לא לראות אותו.

השאלה היא כמובן האם עלינו אכן לשאוף, כמו הגנוסטים, למצב שבו אותה דמות תפורק חזרה למרכיביה (ומרכיביה למרכיביהם, וכך הלאה עד לאיון מוחלט של כל דבר באשר הוא דבר – ואם כן, שאלו את עצמכם למה היה לכם כל כך חשוב לראות מלכתחילה באותו איור את הדמות), או האם יש, ראשית, ערך בבניית דמות מסויימת, ושנית, אפשרות לתפוס את אותה הדמות על רקע התוהו שממנו היא באה. אני מציע את האפשרות השנייה כנכונה, והייתי מגדיר חינוך טוב ככזה שראשית מחבר לנו בין הנקודות ובונה לנו מהן את העולם, ושאחרי זה גם לא שוכח להראות לנו איך בעצם העולם בנוי מנקודות – כלומר שתשתיתו של העולם היא אין.

החינוך הטוב אם כן תומן בחובו מהלך דיאלקטי של בנייה ופירוק, כאשר הפירוק מוצב בצורה אינהרנטית, וכחלק בלתי נפרד, מכל תהליך של בנייה. העניין הוא שבשביל אותו מהלך של פירוק אין כל צורך ממש לפרק את העולם לנקודות, גם לא מבחינה רעיונית. זה יהיה דומה לתלישת עלי הכותרת מפרח כדי להבין שהיופי שלו אכן מורכב (גם) מהן. יש צורך במשהו עדיו הרבה יותר, משהו שלא מוותר על העולם ולא בורח ממנו, משהו שלא עושה אידיאליזציה מאותו מצב של תמימות ראשונית או תוהו קדמון, ולא רואה בעולם רק ממלכה של כוח או רוע, רק מערך של שדות-שיח דכאניים. יש צורך לזהות את האין בכל דמות, ולזהות שהדמויות אינן נפרדות מהאין. יש צורך בפניה אל אותה הבנה שהבין ריאון אל מול פריחת האפרסק.

אפילוג

שנים אחרי המסע הראשון שלי בהודו נזכרתי בשיחה שהיתה לי שם לקראת סופו עם מטיילת אחת, אירופאית, שתוך כדי טיול כתבה את התזה שלה. היא חקרה כל מני מחפשים רוחניים, וראיינה אותי במסגרת הזאת. אני הרציתי לה בלהט על כל מני חוויות מיסטיות אחדותיות ועל כמה שחשוב להבין שהכל אחד ושאין למעשה שום משמעות לעולם. סיפרתי לה על איך חוויות כאלה קורות לא רק למני יוגים בהימלאיה, אלא לכל מני אנשים בכל מני סיטואציות: הרבה פעמים זה קורה לספורטאים. למשל, אמרתי, כל מני כדורגלנים שתוך כדי הריצה על המגרש מרגישים פתאום שהם "כל המשחק", או "המשחק עצמו" ומאבדים את זהותם האינדבידואלית. בשביל זה יש לשכוח את כל החוקים, הטפתי לה. אבל, היא אמרה, אותו שחקן שאיבד את עצמו והפך למשחק כולו, הרי הוא עדיין יודע לאיזה כיוון לבעוט, לא?

היא צדקה כמובן: לא צריך לשבור את הכלים ולשכוח את הכללים. צריך רק לראות אותם בקונטקסט הנכון שלהם, כחלק אורגני של המשחק האחד הגדול.