דיסקליימר: אני מכירה את יונתן לוי קצת ואת סער סקלי הרבה ואוהבת את שניהם, אבל לא זו הסיבה הלא-עניינית שבגללה אני מתחילה עכשיו לכתוב שיר הלל מוסווה קלות ליצירת המופת שלהם ושל אמיר פרג'ון וניר שאולוף, "סדאם חוסיין, מחזה מסתורין", שראיתי אתמול ושאתם יכולים לראות ממחר (ראשון) ועד יום רביעי בפסטיבל עכו. הסיבה הלא עניינית שבגללה אני כותבת היא שגם אני רוצה לטבול בבריכה האפלה והמבריקה של העולם של "סדאם". לכתוב על משהו במקום לכתוב את המשהו זה מהלך שנידון לכשלון מתוק לכל המוטב, אבל זה מה יש, אז אני אשב על הגדה ואחכה שיעלה מהמעמקים איזה טיעון. אני עוד לא יודעת מה יהיה הטיעון הזה, אבל משהו כבר מתחיל לזוז שם בעומק, צללית עמומה של טיט מתנער. נדמה לי שיהיה שם משהו על פלטונוב ומשהו על יודהיסטירה.

*

סדאם: ומה איתך, בן יקיר, כפיל אשר מרוב דמיון שפמי שלי מבקש להצמד לשפתיו שלו ולהיענד? ומה סדאם הוא בשבילך?
כפיל ג': לא כלום!
סדאם: לא כלום הוא לא כלום! בכל זאת ביקשתי משהו. דבר!
כפיל ג': לא כלום!
סדאם: שמא נעשה ממך לא כלום! דבר, כפיל!
כפיל: וכי מה הוא בשבילי סדאם? וכי ניתן להשוותו?
עם שמש, ים, הרים, עולם?
הוא נוכח בכל דבר
אך לא מתחת ולא מעל לאלו השמיים
יימצא זה המזכירו.
ואני, בזכות הנוראה להיות לך כפיל-שרֶת
ראוי להיות זה שלא ראוי לך,
מתייסר ושטוף-תודה על כך
שבכל חייו נידון לכשלון מתוק
לדמות לזה שאין דומה לו.
סדאם איננו "מה".
סדאם איננו "כמו".
אין משל לסדאם.
אין כפיל לסדאם.

*

איתמר אמר פעם על "הבית הלבן" שהגיבורים שם מדברים גרסה מזוקקת של מה שאנשים כמוהם היו צריכים לדבר, אילו הם היו בכל רגע הגילום המוצלח ביותר האפשרי של עצמם. במידה מסויימת, זה קורה בכל יצירה נרטיבית שמנסה להיות ריאליסטית, כלומר לטבול כפית בים ולשכנע מישהו שהכפית מכילה את הים כולו: הדיבור של הדמויות, למשל, בכל יצירה שהיא, גם ובמיוחד כאלו שמנסות להציג דיבור 'כמו בחיים', הוא תמיד תמציתי ומעובד לעומת דיבור של אנשים אמיתיים עם כל ה"אה" והחזרות האינסופיות והקפיצות באמצע משפט לעניין אחר. – המהלך הזה בדרך כלל מסתיר את עצמו, מתנהג כאילו הוא רק שיקוף של המציאות ולא טיהור שלה. אבל אפשר גם לעשות אותו בגלוי: לקחת את הפוטנציאל של הדיבור, או של כל חוקיות-עולם אחרת, ולסלק את כל המיותר והמגביל והמפריע, ואז להפעיל אותה חזק ונקי כמו שהיא לעולם לא היתה יכולה להיות בעולם האמיתי המבולגן הזה שבו צריך להסוות את הצמא לנפט בנאומים אינסופיים על דמוקרטיה. המבנה החדש והמטוהר הזה עדיין משקף את הישן, כי הוא מצד אחד מיצוי שלו ומצד שני תשליל שלו – כי המשמעות עבור הצופה של ג'ורג' בוש הבן החדש שנכנס לבית הלבן במילים "עיראק הישרפי, אני צמא", מתבססת על המשמעות עבור הקורא של ג'ורג' בוש הבן הישן שנאומיו ארוכים וצדקניים. זו דרך אחרת לדלות את הכפית מהים.

ובעצם יש מלא דרכים (איש הטיט יצא מהנהר והוא מתהלך בעיר הבוערת ומנפץ לרסיסים מנצנצים את חלונות החנויות) –

האפוסים הגדולים, המהבהרטה והאודיסיאה והסאגות האיסלנדיות והתנ"ך והברית החדשה ואלף לילה ולילה וכולי, וגם כל הצאצאים המודרניים שלהם, גיבורי העל וכולי – בוחרים מבין האנשים ומבין האירועים את האנשים והאירועים שהם השיא והתמצית של מה שהחיים יכולים להיות, וזו הכפית שלהם; אבל אז יש את התשעים ותשעה אחוז של האנשים ושל חוויות-החיים שעקרונית אין להם סיכוי להיכנס אל הכפית, וכך נולד הריאליזם הקלאסי שנוקט בגישה אחרת, ובוחר קמצוץ מכל דבר מתוך טווח גדול ככל האפשר של דברים. כמובן, זה לא מדגם אקראי אף פעם, זה תמיד בחירה מכוונת של מה שנראה לך מייצג, וצריך להיות טוב באופן יוצא לחלוטין מן הכלל, וגם בעל תפיסת עולם מוסרית מגובשת ונכונות להציג אותה בקדמת היצירה שלך, בשביל להצליח לבוא ולחלק באופן הישיר הזה, זה חשוב, זה לא חשוב. אז הרבה ריאליזם של המאה העשרים מנסה לבטח את עצמו והולך עם איזשהו מודל מוכן מראש של מה חשוב ומה לא חשוב, ודרך זה בוחר איך למלא את הכפית. בדרך כלל זה מודל של עומק ופני השטח (היה שלב שכולם היו פרוידיאניים, זה קצת עבר אבל עדיין נמצא בוריאציות). בתגובה אליו, ריאליזם אחר זורק לעזאזל את המודלים ונצמד אל הפנומנולוגיה וממלא ממנה את הכפית. איך אנשים מעשנים סיגריות, איך הם מדברים, איך אסוציאציות משתרשרות להם, אלף המישורים המצטלבים של חיי היום יום.

אבל מחוץ לקו הדורי הזה חי גם סוג אחר של ריאליזם, שגם הוא ילד של האפוס אבל מנישואין שניים, חשאיים כנראה, ושמרכיב באופן מוזר את הפנומנולוגי והעומק, בכך שהוא מחפש את החוקיות הגרעינית של עולם מסוים ואז ממלא בה את הכפית ועובד איתה. צורה אחת לעשות את זה היא לשחק עם החוקים, לפרק ולהרכיב מחדש בדרך חדשה, כמו שמדע בדיוני טוב עושה למשל. צורה אחרת לעשות את זה היא ללכת עם החוקיות אל הקצה שלה, לטהר אותה מכל מה שמפריע לה, מסבך אותה, מלכלך אותה, מונע ממנה להיות הדבר היחיד שקיים בעולם.

*

ג'ורג' בוש האב: בני, האות האמצעית שבשמך הזריעה את הקלפי,
ואתה, חלמון עטרן מופרה בחדר הסגלגל, כבר מצמיח עניבה.
על דגירתך, נשיא-נולד, ישבתי משך רב. איפה שבועתך אשר תוקיר זאת?
ג'ורג' בוש הבן: אני נשבע!

*

כמעט כל רגע ב"סדאם" הוא גם נורא מצחיק וגם נורא יפה. מוזר להיות בשני מצבי התודעה האלו בו זמנית ביחס לאותו אובייקט, לראות אותו בכל גובהו ובכל נמיכותו. זה קצת דומה למה שסימון וייל וכל מיני הודים אומרים שאלוהים יכול לעשות, – לחוות את החיים האנושיים בה-בעת לגמרי מבפנים ומתוך אכפתיות מלאה, ולגמרי מבחוץ מתוך ריחוק מושלם, – והשפיות הלא-אנושית הזאת היא מה שגורם לו להתנהג באופן המופרע שבו הוא מתנהג. בני אדם בדרך כלל לא יכולים ככה – תודה לאל על החסד הגדול של קנאותו – אבל האנטיפודים של האסתטי מציעים לפעמים חווייה מקבילה, ומה שהולך ב"סדאם" זו הכפילות הזאת, גם פרודיה מוקצנת ומופרעת על הדבר וגם האידיאה המזוקקת והיפיפה של הדבר. וכמו שאמר המרצה בקורס שבו קראתי לראשונה את פלטונוב (או אמר שמישהו אחר אמר, או חלמתי שהיה יכול לומר, קשה לזכור), הקצוות ההפוכים האלו נפגשים והופכים לאחד, כי לזקק מהדבר את התמצית שלו, את הפוטנציאל שלו, ולממש את זה בצורה יותר טהורה ושלמה מכפי שזה ממומש בדבר עצמו זה גם מה שעושה אידיאליזציה וגם מה שעושה קריקטורה.

גם פלטונוב וגם יונתן לוי כותבים אוטופיות – פלטונוב כותב על האוטופיה הנראית של ברית-המועצות של שנות העשרים והשלושים, ויונתן לוי על אוטופיות שבמחשבה, שהוא מחלץ מהפוליטיקה העולמית אפורת הפנים של סוף המאה העשרים בתנועה הוירטואוזית החלקה שבה סוניק מחלץ ציפורים צבעוניות מתוך המפלצות שהוא קופץ עליהן. אבל ללכת עם האוטופיה עד הסוף זה גם לחרוג ממנה, להניח מאחורייך את הסכמה האידיאולוגית שבתוכה תפיסת העולם של האוטופיה היא הגיונית (הכרחית, מובנת מאליה), וללכת הלאה אל מטא-אוטופיה שחוגגת את הקיצוניות של עצמה, את המופרך והמגוחך והנשגב שבה, את זה שהיא בדיה.

מה שיוצא מזה, במרתפי האסירים בעכו, הוא אירוע הזוי לחלוטין ובה בעת בעל הגיון פנימי מוחלט, עולם בדוי שהוא ריאליסטי לא במורפולוגיה שלו אלא באנטומיה שלו. אי אפשר לחיות בעולם הזה אבל אפשר לשהות בו חמישים דקות. וזה אפילו חוקי. נראה לי כדאי לכם.

*

כפיל ג': הגבר שבי חוגג את המפלצת שבו.
הוא חוגג כיוון שהוא מנצח אותה כל פעם
והוא חוגג כיוון שהיא בלתי מנוצחת.

תקציר הפרקים הקודמים: אחת, אבישג חייק, כתבה טור בנרג'. אחד, איתמר ש., קרא, התפלץ, וביקש מגולשי הסיפור להתמודד איתו. גולשי הסיפור טענו שזו פרודיה. איתמר ש. טען שלא. לא יצא מזה משהו מעניין. איתמר ש. מנסה שוב.

1.

הטקסט של חייק ריתק אותי כי קראתי אותו כמעט מיד כטקסט סימפטומטי, שפחות מעניין לדוש בכוונה שמאחוריו כמו בעולם שהנביע אותו, שבתוכו הוא אפשרי. עכשיו, כל טקסט הוא סימפטומטי, כמובן. כל טקסט מעיד על העולם שבתוכו הוא נוצר, אבל אין הרבה טקסטים כמו זה של חייק. אני נוטה להיזהר בקריאות סימפטומטיות של טקסטים. אלמנטים בטקסט יכולים לשרת מטרות רבות – עלילתיות, סמיוטיות, אינפורמציוניות – וקשה לי להכריע אם ניתן לנתק את האלמנט המסוים מתוך רשת המטרות שבה הוא שבוי, ולהתייחס אליו כדבר מה שמעיד על העולם או המחבר. לכן גם קשה לי מאוד עם קריאות פסיכואנליטיות, למשל, ועם הקלילות שבה רבות מהן מנתקות את חלקי הטקסט מהקשרם.

אבל הטקסט הזה, ספציפית, תובע בדיוק קריאה מהסוג הזה. מצד אחד, המטרות הרטוריות שלו שקופות לגמרי, ולכן פחות מעניין לדבר עליהן ויותר מעניין לדבר על מה שהן מייצגות. מצד שני, אפשר לומר את אותו הדבר בדיוק על כל טור דעה, ולא כל טור דעה זוכה לשני פוסטים ברצף בסיפור.

תשובה אחת: "יומני הצנטריפוגה החושנית" הוא לא בדיוק טור דעה. הוא סיפור בדוי שרק בסופו, בתפירה גסה, הופך לטור דעה. כלומר, הוא סיפור שמטרותיו הרטוריות שקופות לחלוטין, ואין לו את ההידוק הרטורי שיש לסיפורים אחרים. הוא סיפור דידקטי, ולאלו יש נטייה לומר לנו משהו על העולם שבו הם נוצרו.

תשובה נוספת: "יומני הצנטריפוגה החושנית" אינו באמת סימפטומטי. בפוסט הקודם, היה רוב לא קטן לטענה שזו פרודיה, ולא לחינם. אני קורא (עדיין) את "יהא שמי גנטנביין" של מקס פריש, ולמרות שהספר נהדר, אי אפשר להתעלם מהשוביניזם שלו. אבל הספר נכתב אי אז באמצע המאה העשרים, בשוויץ, והטענה שהספר סימפטומטי לחברה שממנה פריש בא שקולה, פחות או יותר, לטענה שפריש ובני תקופתו לא ראו את השוביניזם שאני רואה. כאשר אני טוען שניתן לקרוא יצירה כסימפטום לחברה, אני טוען שישנו מרחק קטן בלבד בין הנורמות שעולות ממנה לבין הנורמות של הקוראים והיוצרים באותה חברה. הטור של חייק אינו כזה. הוא בוטה מדי. כל הקישקע בחוץ. ולכן גם הוא נתפס כפרודיה, במידת מה.

אם כבר, קל יותר להתייחס לטקסט הזה כסימפטומטי לכותבת עצמה. כמו שטור דעה אמור לעשות, גם הטור הזה מבטא את מה שחייק חושבת. הפרודיה, אם ישנה, נמצאת בחייק עצמה, באופן שבו היא ממדלת את העולם. יותר מכל דבר אחר, נראה שחייק הטמיעה חלק מהנחות היסוד של השיח הישראלי והקצינה אותן. כך, אם אחמדינג'אד נתפס כאן כשונא ישראל, מובן מאליו שהוא גם אנטישמי. אם אחמדינג'אד אנטישמי, מובן מאליו שהוא מצדיע במועל יד, מובן מאליו שהוא מתגרה מהערות אנטישמיות.

2.

וכאמור, ממש לא בא לי לקשקש אנליזה פסיכולוגית, אבל הטקסט מתחנן לזה, באמת מתחנן. בין הכותבת לדמות קיים יחס ברור של דמיון, שמקבל גם ביטוי לשוני. בהתחלה זה נראה כמו טעות. "היא רמזה לו בהניחה אצבעה על פיו, שנפסיק לרגע את הלהג הריקני". הטקסט עובר באותו משפט לגוף ראשון, אבל אפשר לקוות שזו עילגות סתם (השימוש ב"ש" כקיצור ל"בכדי ש", למשל). אחר כך, זה כבר נראה מכוון לגמרי: "לפתע היא מבחינה בגוש מתכתי זוהר על שולחנה. הנייד שלה מצלצל את צלצולו הצומרני כבר פעם עשירית. התעוררתי".

אז נכון, חייק מתארת חלום, ולכן החפיפה הזו נראית טבעית. אבל קשה מאוד להתכחש לאופי המיני של כל הסיטואציה. המרגלת שבסיפור שוכבת עירומה עם אחמדינג'אד באמבטיה, לעזאזל. ואי אפשר להתכחש שלצד כל המיניות הזו יש הרבה מדי גועל, מעבר להגיון. ואי אפשר להתכחש למהירות שבה מה שאמור היה להפוך לאקט מיני מותמר למין לאומי – חדירת מטוסי חיל האוויר לתחום הכור האטומי והפצצתו.

3.

ומצד שני, אי אפשר לדעת אילו מהאלמנטים בטקסט מכוונים. כי, בכל זאת, חייק מתארת חלום. האם "לועו המטונף פלט ריר ארסי" הוא פשוט חלק מעולם החלום, ואמור לרמוז לו? ואולי כך רואה חייק באמת את אחמדינג'אד? או גברים הלהוטים למין? ואולי גם וגם וגם?

ודווקא מכיוון שמדובר בטקסט, ובכן, לא טוב, קשה עוד יותר לדעת. כמה קרדיט אפשר לתת לחייק? ככל שנותנים יותר, כך ניתן יותר להניח שהאלמנטים בטקסט נועדו לשמש מטרות כלשהן. אבל עם הטקסט הזה, אי אפשר לדעת. כי, מצד אחד, אני לא מסוגל לחשוב על שום מטרה שהתפרצות סמיוטית כמו "ליאונרדו דה-וינ(א)צי" יכולה לשרת. ומצד שני, אני לא חושב שחייק פשוט השפריצה את הטקסט הזה. אז לא, לפחות בחלק מהמקרים, פשוט אי אפשר לדעת.

4.

הערת שוליים: כדאי לשים לב לשימוש החופשי במילה "צנטריפוגות". לא נראה שלכותבת יש מושג מה הן, הצנטריפוגות הנ"ל, אבל הן נקשרות אצלה לכורים גרעיניים. אני מניח שזה נכון לגבי רוב הישראלים. צנטריפוגות נכנסות לשדה הסמנטי של "גרעין" אם אתה קורא מספיק כותרות. אבל רק במעט מאוד טקסטים השימוש בצנטריפוגות הוא כל כך חופשי כמו אצל חייק. בטור הנ"ל, לאחר שהמרגלת ממוססת את אחמדינג'אד בחומצה, נכתב כך: "שלל צנטריפוגות ירקרקות החלו להציף את המים באמבט". בטור אחר, טוענת חייק שהשמאל הרדיקלי מאמין שאם ניסוג מההתנחלויות, "אחמדיניג'אד יזמין אותנו לערב גבינות ברוטב צנטריפוגה ויין בניחוח גרעיני, באולם הכנסים המפואר בכור בבושהר".

ניתן להסביר בדוחק את הצנטריפוגות הללו כמשחקי מלים, אבל החזרה עליהן, שוב ושוב, היא כמו סיכום רדיקלי של כל הידיעות שהתפרסמו השנה על הגרעין האיראני. אם יש גרעין, יש גם צנטריפוגה, תהא זו אשר תהא.

5.

לצד תיאורי אחמדינג'אד, יש משהו מאוד מוכר בתיאור הצד הישראלי בסיפור. מוכר, בין היתר, משום שזו פנטזיית הריגול הקלאסית. אבל מוכר גם כי זו ישראל של סיפורי הילדים, שרק מחכה בצד מאז מבצע אנטבה והפצצת הכור העיראקי, כדי לחזור לזירה.

בעצם, אני חושד שזה מה שבאמת הטריד אותי בטקסט הזה, הקרבה המשונה בין העולם של ספרי הריגול לבין עולם הצללים של המוסד. הקרבה הזו מסומלת גם סגנונית: ריבוי התארים, למשל, המין הזול (מלכודת דבש, בספרי ריגול), כל ה"ליבה החל לפעום בחוזקה" ושאר הטררם.

רומן הריגול, אני חושב, הוא ז'אנר יחסית חדש, שנתפר למידות המלחמה הקרה. בעולם שבו כבר פסעו באנטרטיקה ובאפריקה, הריגול הצליח להחזיר קסם ומתח. חוקי הז'אנר תמיד היו נזילים יחסית, אבל כמו כל ז'אנר, גם הוא לקח מהעולם רק את מה שעובד עבורו. עלילות זקוקות למתח ולהפתעה, והמציאות לא תמיד מספקת אותם במינון הנכון. אז נוצר מעין עולם ממודל, שבנוי על העולם שלנו, אבל מוגבר: המרגלים נושאים אקדח, המפעילים שלהם צריכים להוציא אותם במהירות ממזרח גרמניה, וכולם מתנקשים בכולם. זה לא נכון לגבי כל רומן ריגול, אבל זה בהחלט נכון לגבי הזולים שבהם. ספרי הריגול, שנבנו בהתבסס על מציאות המלחמה הקרה, הפכו להיות חלק ממנה. הם תיארו את פנטזיות הניצחון האפשריות היחידות בעולם שבו יש גרעין, והתיאור, מוגזם ומעובד ככל שיהיה, חלחל.

גם טורי דעה ממדלים עולם כלשהו, אבל העולם הזה צריך להיתפס לפחות בקרב חלק מהאוכלוסיה כאקוויוולנטי לעולם האמיתי. אבישג חייק טורפת את שני העולמות הללו ליצירה אחת, במסווה דק של חלום. עולם ספרי הריגול הזולים הופך להצעה אופרטיבית. והוא יכול להפוך לכזה רק משום שהוא דומה באופן מחשיד לדרך שבה ישראל אוהבת להסתכל על עצמה. הפנטזיה של חייק, מגלומנית ככל שתהא, היא פנטזיה קטנה מאוד. היא מקבילה לפנטזיות הישנות שלנו, על ישראל זעירה וחכמה, פנטזיות שהצמיחו לנו רעיונות מבריקים כמו חיזוק החמאס. הגרעין האיראני מחזיר אותנו לשם. כי אם יש לאיראנים גרעין, אי אפשר עוד לשלוח את השריון. מוטב כבר, אם כן, שנלך בקטנות.

ועכשיו תורכם. אני הולך להתקלח.

הערה: הפוסט יעסוק בסרט מצ'טה ויצא מנקודת הנחה שקוראיו ראו אותו. עלול להכיל ספוילרים. למעשה, הוא מכיל ספוילרים, כולל כאלה שאין אפשרות אמיתית לסמנם. ראו הוזהרתם.

נפלתי על הפוסט של איתמר על מצ'טה עשר דקות אחרי שחזרתי הביתה מהקרנה פרטית של, ובכן, מצ'טה. כעשרים אנשים התכנסו על גג בניין בפלורנטין, מקרן נלקח ממקום העבודה של אחד, מחשב נייד מאחר; איש יקר הגיע עם דיסק-און-קי עם הסרט ומערכת סטריאו חבוטה. עד מהרה התברר שחסר לנו כבל לחבר את המערכת למחשב. טיול קצר של אחד הנוכחים לביתו סיפק את הכבל, בזמן שיתר האנשים התגודדו סביב שולחן עמוס בירות, צ'יפסים ובמבות. שעה לאחר המועד שנקבע ישבנו על כסאות פלסטיק מול קיר לבן שעליו נגן המדיה של חלונות הוקרן. למטה אופנוע חצה את הרחוב הצר במהירות. ישבנו, תופעת הצופים האירוניים שכמונו, לצפות במצ'טה. אבל בניגוד למה שאיתמר מייחס לי, לא הלכתי לראות את הסרט מתוך אירוניה כלפי הסרט, לא הלכתי לראות את הסרט הגרוע משום שהוא גרוע. להיפך – הלכתי לראות אותו משום שהוא טוב. טוב מאוד, אפילו. ולא אני האיש שידבר בשם כולם, אבל נדמה לי שרוב הנוכחים שם הגיעו מאותה הסיבה.

זה זמן שאנחנו עושים את זה: מתכנסים בביתה של ידידתי הנהדרת אחת לחודש, מישהו מזמין נודלס, ויושבים לראות "סרט גרוע". ברברלה, Tank girl, Reefer Madness. לרוב הסרט מלווה בהסבר קצר על אודותיו, ואז הצפייה מתחילה. צפייה בלתי מחייבת, סלונית, אל מול שיחות קולחות ועשן סיגריות. צפייה בלתי קולנועית בעליל. אנחנו לא שם כדי ללעוג לסרט – או בעצם, אני עושה את הריבוי המלכותי שוב, ולא הוסמכתי על ידי איש – אני לא שם כדי ללעוג לסרט. אני שם כי אני מתענג עליו.

ביני לבין כמה חברים כבר הגדרנו את זה, שיש שסרט הוא כל כך "גרוע", שהוא חוצה לצד השני והופך להיות ממש ממש טוב. מצ'טה, אגב, אינו בדיוק סרט כזה, כי להבדיל מחלק מהסרטים שנמנו קודם, הוא נעשה ככזה מלכתחילה. יש אירוניה בחדר, אבל לפחות זו שלי אינה מופנית כלפי הסרט, יוצריו, ז'אנר הוליוודי כזה או אחר או כל דבר כזה. היא מופנית כלפי אלה שייצאו מהקרנה כזו והבעה חמוצה על פניהם, תוך שהם ממלמלים לעצמם כמה רע היה הסרט. היא מופנית כלפי אלה שאינם יודעים ליהנות מהיעדרו של הערך האמנותי הסטנדרטי. היא מופנית, ככל הנראה, גם כלפי איתמר. הסרטים הללו הם חידות, חידות שרק מי שיכולים לראות את הסרט וליהנות מכל רגע יודעים לפתור; שפה שרק מי שלא נורא לחוץ לו קו עלילתי בהיר יכול להבין; מין קוד למביני עניין שעצם קיומו מסב לי עונג – והרי זה אחד העניינים המרכזיים לאירוניה בכלל. מעצם הסתירה שהופכת את כוונתו האמיתית של האירוניסט לבלתי ברורה עבור סביבתו הוא שואב הנאה. וכך אני עם הסרטים האלה – אני שואב הנאה לא רק מהסרט, אלא גם מעצם זה שאני רואה בו מה שאחרים לא רואים בו, מה שאולי אפילו יוצריו לא התכוונו שאראה בו.

מצ'טה נבדל מרוב הסרטים האלה, שרובם נעשים ברצינות תהומית ובכישרון מעט פחות תהומי, והם הופכים, עבור האירוניסטים, לקומדיות. אם היו גרועים באמת אפילו לצחוק מהם לא היה בגדר האפשר; אבל היכולת שלי למצוא בהם עודפות סמיוטית שכזו ולהפוך אותם לקומדיה מבריקה גורמת לי הנאה. מבנים קלאסיים של סרטים ותסריטים הם המלצה שנועדה להישבר, ומשבירתה יש שנמצא מבנה שרבים יעקמו אפם כלפיו, אולם מעטים ימצאו משהו חדש, מרענן ומרנין – בעצם שלילת המצופה מהסרט, ובקונטקסט שכל אירוניה זקוקה לו.

מצ'טה, מראש, נעשה כפארודיה אירונית; אבל מצ'טה איננו פארודיה על סרטי פעולה משנות השבעים, כפי שאיתמר מציע. מצ'טה הוא פארודיה על פארודיות על סרטי פעולה משנות השבעים, פארודיה על סרטים גרועים. ועצם זה שאני כותב את זה, עצם זה שאני צריך להסביר את זה במילים, פוגם בסרט, כי זהו בדיוק הרובד האירוני שבו, המימד שבו הוא מרמז למשהו, אבל הרמז הוא העיקר והמסר המשתמע ליותר משתי פנים הוא לב לבו של העניין. להסביר אירוניה זה קצת יותר גרוע מלהסביר בדיחה – כשהיא פרוטה לפרטים, שוב איננה אירוניה; שוב אין בה הנאה. הקריפטיות שלה הוא חלק בלתי נפרד ממנה, ופיצוחה הוא חלק בלתי נפרד מהעונג שהיא מסבה.

כשאנחנו, כצופים, שומעים את אנתוני השייקספיריאני אומר לרומאים "But Brutus says he was ambitious, and Brutus is an honorable man", חלק מההנאה שלנו טמונה בכך שהצלחנו לפצח את הקוד שלו, שאנחנו מבינים שהוא מטיל ספק ביושרתו של ברוטוס, תוך שהוא אומר בדיוק את ההיפך. כשאני, כצופה, מצליח לפצח את הקרבן האמיתי של המצ'טה של רודריגז, ההנאה שלי מהסרט היא שלמה.

היותו של מאצ'טה פארודיה על פארודיות וסרטים גרועים מרומזת לאורך כל הסרט. בניגוד למה שאומר איתמר, התחושה שלי היא דווקא שהסרט גדוש באופן מטריד באירועים שאינם מקדמים את העלילה כלל ועיקר. דקות ארוכות מתעכב הסרט על מצ'טה השוכב במיטתה של לוז, על הביצה שהיא מעבירה על פניו ומניחה על הרצפה; דקות ארוכות הסרט מתעכב על רכביהם של המקסיקנים המקפצים מעלה מטה; אפריל וג'ון לא מקדמות את הסרט לשום מקום (למעט למכירות הכרטיסים ששדיה החשופים של לינדסי לוהאן בוודאי מביאים, עבור מי שאוהב דברים כגון דא); הסרט מתחיל לזוז, הלכה למעשה, רק בסצינת קרב האגרוף ברחוב ובשרשרת המאורעות שהיא מביאה, ולפניה דקות ארוכות של אקספוזיציה (אחרי האקספוזיציה הראשונית החושפת את החשבון של מצ'טה עם טורז). ועוד דוגמאות כיד הדמיון הטובה, מפני שהעלילה של מצ'טה היא פשוטה וקצרה להחריד, וחלקים נרחבים של הסרט מוקדשים אך ורק לבדיחות או לבילד-אפ לבדיחות. כך למשל, כשמייקל בות' אומר לביתו שהוא ישלח אותה למנזר – עוד סצינה שאין לה כל משמעות עלילתית – ובהמשך נראה אותה בגלימת נזירות. אבל במצ'טה, להבדיל מפארודיות קלאסיות, הבדיחות לא מקדמות את העלילה. יש שהעלילה מתקדמת באופן שהוא משעשע, אבל לרוב הן שם פשוט כדי להצחיק, בפני עצמן, באופן שהוא מוגזם – ואני ארצה לטעון, מוגזם במכוון, מוגזם כדי להדגיש את המוגזמות המצופה מפארודיות.

כשהבדיחות מאולצות – כפי שקורה בפארודיות לא אחת – הן ממש מאולצות, באופן מובהק וברור ומכוון להפליא. ומה שמצחיק בהן איננו הבדיחה עצמה, אלא האילוץ שלה, ויותר מזה – הרפרנס הברור לאילוצים בפארודיות אחרות. ניתן לראות דוגמה לכך בסצינות עם החרמש החשמלי והשומר, או בספק-התאבדות של טורז, או בשמותיהן של אפריל וג'ון, או בנאום המגוחך של סרטנה ריביירה שהכותרת לקוחה ממנו. ויותר מזה – זו רק הפארודיה הבולטת. חלק גדול מהקטעים ההומוריסטיים משתלבים בעולם של הסרט בטבעיות גמורה. הטבעיות ההזויה הזו היא פארודיה חבויה, כאילו לומר "הנה, ככה עושים את זה, ככה צריכות להיראות פארודיות".

מצ'טה הוא סרט שלא מפסיק להיות מודע לעצמו, אבל לרגע לא שובר את מסגרת הסרט – תעלול קולנועי זול שנפוץ בפארודיות, וחישבו לרגע על המצלמה ששוברת את החלון ב"גברים בגטקעס"; הוא יוצר עולם אפי אך בה בעת מלגלג על האפיות שלו ועושה זאת באופן שגורם לאיתמר לכתוב על העולם האפי, כלומר באירוניה דקה; יוצר משולש רומנטי חסר מתח; מנפק משפטי מפתח בקצב של אחד בדקה; הוא פארודיה, אבל הוא לא מראה כמויות של צבע אדום ופלסטלינת-עור שלא היו מביישות כל סרט פעולה. הוא בנוי כולו על ניגודים של ניגודים, על הפכים של הפכים – ובכך, הוא מתקרב להיות האירוניה המושלמת.

איתמר "מאשים" אותי בהיותי צופה אירוני. לא היא: לא הצפייה שלי היא אירונית, הסרט הוא אירוני ואני צופה בו כפי שהוא מבקש ממני. ואני צוחק יותר, כי אני מרגיש שאני צוחק מהסיבות הנכונות, וזו התחושה שהסרט מעלה בי. כשמצ'טה אומר "מצ'טה מאלתר" אני לא צוחק כי המשפט הזה מצחיק, אני צוחק כי המשפט הזה מופרך, ואני צוחק בו זמנית גם על סרטי פעולה ממין זה וגם על פארודיות על סרטי פעולה ממין זה, כי בפארודיה המופרכות מודגשת, וכאן מנסים למכור לי אותה כטבעית, והיא רק יכולה להיות טבעית אם מדובר בפארודיה על סרט פעולה, אבל הטבעיות של המופרכות היא כשלעצמה, מופרכת. ואם זה נשמע מסובך, אני יכול לנסות לתמצת את זה: כשההגזמה שהיא מנת חלקה של כל פארודיה, היא עצמה מוגזמת; מנגד כאשר אותה ההגזמה, במקומות אחרים, מנסה להיראות טבעית, אז מה שעומד מול חיצי הפארודיה זו הפארודיה עצמה (וכמובן, בכך הסרט צוחק מעצמו), באופן מוסווה היטב, באופן אירוני, על ידי שלילת הכוונה המיוחסת לסרט. מצ'טה הוא סרט ששולל את עצמו.

או, בפראפרזה על הכותרת, אנחנו לא צופים אירוניים, האירוניה צופה בנו.

1.

בשנות ה[עשרים\תשעים] של המאה ה[תשע עשרה\עשרים], [מודרניסט\סוריאליסט\פוסט-סטרוקטורליסט] אמר [משהו מטאפיזי על רכיב תרבותי שמזוהה עם העולם הישן].

2.

ה[אינטרנט\עיתונות\אקדמיה בישראל] היא כמו ה[רכיב תרבותי שמזוהה עם העולם הישן], וגם אם [מודרניסט\סוריאליסט\פוסט-סטרוקטורליסט] טעה כשאמר [משהו מטאפיזי], הוא צדק לגבי ה[אינטרנט\אקדמיה\ עיתונות בישראל]. אנחנו תמיד [מבצעים פעולה קוגנטיבית מסובכת], גם כשנראה שאנחנו רק [מבצעים פעולה קוגנטיבית פשוטה].

3.

[שיר הייקו\משל זן]

היה גם אורוול. טעיתי לגבי אורוול, הייתי צריך לחשוב על מיתוג מחודש ל"חוות החיות", להפוך אותו לסאטירה אנטי-קומוניסטית. טעיתי. אבל אי אפשר היה לצפות מקהל הקוראים האמריקני לקנות משלי חיות. אמנם, טעמו של הקהל התחספס מאז, אך זהו אותו קהל שקונה כיום את "הארי פוטר". גם אותו דחיתי, אגב. ילד משעמם.

ב"תאווה לחיים" הייתי בטוח שאני כבר על קרקע בטוחה. הייתי הלקטור ה-16 שדחה את הטיפוס ההוא, אירווינג משהו, וכשכתבתי לו שמדובר ב"רומן ארוך, משעמם, אודות אמן" דגדג העט בהתרגשות. כמה מעט מכתבי דחייה טובים באמת ישנם עוד? זו אמנות גוועת, אני אומר. צאו וראו את מכתבי הדחייה המתרפסים שנשלחים היום, מפרטים לסופר את מעלותיו, ואז לוחשים, במשפט מורכב, בפסוקית נסתרת, שאולי היה כדאי, אבל בעצם.

"רומן ארוך, משעמם, אודות אמן". ראו איך שם התואר האובייקטיבי "ארוך" מולחם עם ה"משעמם" הסובייקטיבי שלאחריו, מכפיל את האפקט. ראו את לעגו הקר של המושא, "אודות אמן". כאילו אירווינג זה לא ידע אודות מי ומה כתב. מינימליזם, במשורה, יכול להפוך מכתב דחייה ליצירה בת נצח.

אחרי שהוא מכר 25 מיליון עותקים, פוטרתי מ"סמית אנד סמיתסוניאן". הם אף לא טרחו בכתיבת מכתב. שיחת טלפון קיבלתי. אציין גם שלא מרתה לה-פורש ולא דיוויד ברק זכו לכבוד הזה, ודיוויד דחה את סטון פעמיים.

יתכן שהיה זה המכתב. הוא נפנף בו אחר כך, אותו סטון. הוא הלך והתראיין – הם תמיד מתראיינים – ונפנף בו. ב"סמית אנד סמיתסוניאן" הזכירו את אנה פרנק, אבל לא טרחו לשמוע למה היא היתה קוריוז. בניגוד לכל הצדקנים שקנו אותו, עלי הוטל לקרוא את כולו, ישמור השם. מההתחלה. ילדה משעממת.

ואני אומר: הפחד יהרוג אותנו. איש לא מעז עוד לשלוח ידו במכתב דחייה אמיתי, איש לא שואף עוד לקלאסיקה. פעם היינו מחליפים מכתבים! היינו שוקדים על ניסוח! בת' גרדנר מציעה לתאר את העלילה כ"איטית", ג'וזף כהן מעדיף "מוּכּרת"; ש. שן מחבבת לדבר על "רזון", סם ברומר נוטה ל"עייפות". היינו מתווכחים פעם. היינו קוראים זה את זה. מה יש היום? קבוצת אנשים מובסים, חותמים על מכתב פורמלי אחר מכתב פורמלי, וכשהם שולחים ידם בכתיבה אמיתית הם מסוגלים לייצר רק את אותן תפלצות נצחיות של הלשון: אפולוגטיקות ארוכות כנף.

איך הם צחקו! הם כולם צחקו כשכתבתי "האם את מבינה, גברת צעירה, שאת האישה האמריקנית הראשונה שעושה צחוק ממין". הם כולם צחקו, גם וויליאם אשלון מ"ברברה את ברוס". צחק, ורץ לפרסם את "גברים מעדיפים בלונדיניות". ואניטה לוס התראיינה, כמובן. ודאי שהתראיינה. התראיינה, והלכה לנפנף. מכתב דחייה הוא אמנות אינטימית, רגע שבין לקטור לכותב. הלקטור שולח יד ארוכה, נוגע באצבע האמן, ונוצר ניצוץ. רגע של אמת בין שני אנשים. אכזבה טובה מכינים בקפידה. יפי הפתיחה הרשמית ("פתיחת פאולביץ'"); ציפיית הפסקאות הראשונות, המתעתעות ("הצרחת ברונשטיין"); משפט העלבון ההפוך, שנפתח בפועל ומסתיים ביבבה ("מסע סנדלר"). האינטימיות ההדרגתית, החושנית כמעט, שבין כותב לכותב, נפחה את נשמתה. ועמה האמנות כולה.

נכתב בהשראת זה. ]]> https://www.hahem.co.il/trueandshocking/?feed=rss2&p=526 10 https://www.hahem.co.il/trueandshocking/?p=344 https://www.hahem.co.il/trueandshocking/?p=344#comments Fri, 07 Jul 2006 00:24:00 +0000 http://www.hahem.co.il/trueandshocking/?p=344

מעין סיכום

1.

"אני מודיע בזאת שאין לי מזגן בבית ומהבחינה הזאת אני שייך לזן נדיר של ישראלים שמאמינים בכך שגם אם הבית שלהם יהיה קר בחודש יוני כמו קופנהאגן הם לא ייהפכו לדנים ולא יצמח להם שיער בלונדי ועיניהם לא ייהפכו לכחולות. בקיצור: אל תעשו דאווינים, רבותי, אתם במזרח התיכון, וכאן חם בקיץ והפסיקו להתייחס אל החום כאילו הוא גל מקרי שיעבור עוד מעט, ושאחריו נחזור ונהיה סקנדינאוויה" (בני ציפר, בלוג)

כך מתחיל בני ציפר פוסט. בני ציפר. לא הפרודיה. הדבר הבולט ביותר לעין הוא ה"אני מודיע בזאת". "אני מודיע בזאת" הוא בערך כל ציפר באבחה: יש "אני", יש "מודיע", ויש הפורמליות היתרה של "מודיע בזאת". מאפיינים ציפריים נוספים: רשימה (דנים, שיער בלונדי, עיניים כחולות), בוז לישראלים, רוממות האגו ("אני שייך לזן נדיר"), אנלוגיות ארוכות להחריד ושפה נמוכה במכוון.

הנמכת השפה היא פועל יוצא של ה"אני מודיע בזאת". כלומר, ציפר מדבר להמונים. ה"דאווינים", "רבותי", הם סוג של דאווין. ציפר מנמיך עצמו כדי ללעוג עלינו מגבוה. האינטלקטואל מנבל את הפה, למען העם.

2.

אני קיבלתי, אם כן, את המטלה הפשוטה יותר. קל בהרבה לכתוב פרודיה על ציפר מאשר על דנה אולמרט, למשל. המאפיינים ברורים. אך לא יובש הוא הבעיה. בורחס כתב פעם (בספר שהלוויתי למישהו ומעולם לא חזר אלי, ולכן אין כאן ציטוט מדויק) שלא ניתן לעשות פרודיה על הבארוק. ההגזמה אינהרנטית לז'אנר, ולך תגזים את המוגזם.

פרודיה היא, בסך הכל, חיקוי קומי. וקומיות ניתן לייצר במגוון דרכים. אבל אין ספק שהקצנה היא כלי שימושי מאוד בהקשר זה. אבל לך תקצין את ציפר.

3.

"פולחן המזגן הוא בעיני סמל האגואיזם הישראלי, סמל האי התחשבות בעתיד האטמוספירה, והוא משליך לפי דעתי על האי התחשבות של הנהגים בזולתם על הכביש, ובאגרסיוויות שלהם בכלל. אני מוכרח לציין שפעמים אחדות ביקרתי בקיץ בדרומה של צרפת והיה שם חם כהוגן אבל מעטים שבמעטים הם אלה שיש להם מזגן בבית וגם החנויות רחוקות להיות ממוזגות. ובאחת השנים ביקרתי שם בפסטיבל התיאטרון של אוויניון. ההצגות התקיימו שם בחלקן תחת כיפת השמים, וחלקן באולמות שלא היו ממוזגים, ובכניסה לאולם חילקו לקהל בקבוקים של מים מינרליים. אילו זה היה בארץ היו כבר עולים לכנסת כדי למחות" (ציפר, אותו פוסט)

כל שאתה יכול לעשות הוא להשתמש באותו הסגנון, לשים אותו בהקשר שונה, ולקוות לטוב. אולי אפילו להקצין קצת את הטענה.

4.

או שלא. האמת היא שריככתי. קשה להקצין את ציפר, וקשה גם לשמור על אותו הסגנון במדויק. לא בגלל שזו כזו בעיה לכתוב בציפרית, אלא בגלל החשש שאם תשמור על כל המאפיינים, הפרודיה תהיה מוגזמת מדי. ראו שניה את הקטע המצוטט לעיל. המזגן הוא סמל האגואיזם הישראלי. לא פחות. וציפר מוכרח, אבל מוכרח, לציין ש"פעמים אחדות" הוא ביקר בקיץ "בדרומה של צרפת" (ולא "בדרום צרפת", כמובן). ציפר מוכרח לציין כי אצלו ההשוואה בין צרפת או גרמניה לבין ישראל היא כמעט אוטומטית, ויחד עם ההשוואה יש לציין גם שהוא ביקר בצרפת, "פעמים אחדות". באמנות, ציפר מצליח להשחיל במשפט אחד מטח אגו, אנלוגיה עם צרפת, בוז לישראל ורגיסטרים לשוניים שונים ("חם כהוגן" מול "מעטים שבמעטים").

5.

אז ריככתי, מהחשש שהפרודיה לא תהיה אמינה. מה שמוביל להיפותזה, שאינה דווקא מופרכת, שציפר לא קיים. כלומר, יש ציפר, אבל הוא אינו הציפר שבבלוג. מתגנב החשש שעבדו עלינו בעיניים; שמישהו יושב וכותב פרודיה על דימויו הציבורי של האינטלקטואל, כסוג של סאטירה על הקלות שבה אנחנו קונים דימוי זה, גם כאשר הוא מופרך ממש.

6.

ויש להודות, ציפר מופרך ממש.

7.

אבל אם כך הדבר, מה עשיתי אני? פרודיה על פרודיה? לא. אפילו לא. זה סתם פסטיש. שאלוהים יעזור לי.

• להכרזה על הפרויקט

• לפאנל הראשון

• לפאנל השני

• לפאנל השלישי

• לפאנל הרביעי

• לפאנל החמישי

לודוויג ויטגנשטיין (פלאי גרייצר)

1. "הביקורת מתה". אך האם נאמר, למשל כשאנו מנענעים את ראשינו אנה ואנה,"הביקורת חיה"? השווה זאת לנפנוף בידינו על מנת לגרש זבוב, או העוויה של הפנים.

2. "הביקורת לא יכולה למות!" – זו הערה דקדוקית? אמפירית? מתי אנו אומרים בשפתינו הרגילה על דבר שהוא מת, ומתי אנו אומרים שהוא ביקורת. יש חפיפה בין הדברים.

3. אבל אסור להסיק מכך, למשל, שהמוות הוא מצב שהביקורת נמצאת בו, או שהביקורת "נמצאת" במוות במובן כלשהו מלבד מובנו הרגיל של "נמצאת" – וכי איזה מובן עשוי זה להיות?

4. "אבל הרי הדבר החשוב הוא לא מה שאומרת הביקורת, אלא האם הספר טוב או רע! אני יודע זאת בלב ליבי!"

5. וויליאם ג'יימס היה אומר- "ראו כמה נפלא ומסתורי הדבר! המבקר מציע פרשנות, ואילו הקורא מסכים עמו, אף שלא חש בפירוש זה בעת הקריאה. הפירוש, אם כך, כבר נוכח בכוח אם לא בפועל בקריאה המקורית, כאפשרות שטרם מומשה או טרם נוסחה במילים".

6. מה ההבדל בין "מבקר" ובין "בעל דיעה"? ובכן, הם שייכים למשחקי לשון שונים. ויש חשיבות לכך שרק על אחד מהם נאמר שהוא כותב בעיתון.

לפאנל הרביעי. לפאנל השלישי. לפאנל השני. לפאנל הראשון. להכרזה על הפרוייקט.