דבר העורך

קוראים יקרים,

אני מצטער לדווח לכם שהשנה אסון גדול אירע לצוות 'תחרות הסיפור הקצר'.

אחד מחברי צוות השופטים, אליעזר (אבא) מנצור – עורך הוצאת 'מֵכֶר לעם', נרדם בשעה שקרא את אחד הסיפורים ושנתו היתה ×›×” עמוקה, עד שכשנפלה עליו ערימת סיפורים לא הספיק להגיב בזמן, והוא נחנק למוות.

למרות הטרגדיה הנוראה ואולי בגללה המשיך צוות השופטים לעבוד במסירות האופיינית לו. בזמן הזעום שנותר עד למועד ההכרזה על הזוכים סקרו שני שופטינו הנותרים אלפי סיפורים. הריני מברך אותם על מאמציהם שמהווים תרומה ואולי גם מופת לקהיליית הספרות בארצנו.

אני שמח לדווח לכם שקורבנו של אליעזר (אבא) לא היה לשווא. גם השנה קיבלנו נרטיבים רבים, טעימים במיוחד, שבודאי יעזרו לתבל את הנרטיב הישראלי הגדול, התפוח והתפל. דומני שתופתעו לגלות שלמרות שצוות השופטים עבד בהרכב חסר לא נופלת רמת ביצועיהם השנה מרמתם של שופטינו בשנים קודמות.

בברכה,

ב.צ.

*אין שום קשר בין תחרות הסיפור הקצר והמזעזע ובין תחרות הסיפור הקצר של "הארץ"

דבר השופטים

שלום לקורא/ת,

הופתענו לגלות השנה שהספרות בישראל עדיין נושמת.

דעתנו הנסמכת על כמות הסיפורים שהתקבלו למערכת היא שאין ספק שישנם כותבים מוכשרים רבים מספור בארצנו. יהא לכם גורלו של אבא (אליעזר מנצור) סימן לכך שעם ישראל עודנו עם-הספר.

גם השנה קיבלנו רבבות סיפורים של כותבים מוכשרים.

רבים מהכותבים הפליאו אותנו ביכולותיהם הלשוניות, ובייחוד בחדשנותם; כמה וכמה כותבים הצליחו בדומה למאיה ערד לחדש את סגנונותיהם של סופרים מתים, כמו ילן-שטקליס, קסטנר וגולדברג. ניסיונות אמנותיים כאלה חובה לשבח (הביטו בסיפורים המומלצים במהדורה הבאה).

למרבה הצער הבחנו גם השנה בנטייה עצובה לאסכפיזם שדבקה בכותבים רבים. רבים מהכותבים, וברצוננו לציין שביניהם נמנים גם אנשים מוכשרים מאוד, הפגינו מודעות מיזערית למציאות הארץ ישראלית ולצרכי השעה שלה, וכתיבתם לקתה בדמיון מוגזם עד כדי ניתוק, ובנטייה מרגיזה לדשדש במשעול הפנטזיה הדוּדוּצנטרי.

אבל אנו שמחים לציין שהיו גם רבים שהפגינו מודעות למה שמתרחש בכאן ובעכשיו:

להוואי הארץ כפי שהיה עם קום המדינה, ליחסי ערבים-פלסטינים, לטראומות של החיילים בצבא, לגזענות, לחוסר השוויון בין גברים ונשים, לדיכוי של ההומוסקסואלים, לרדיפת ×”×’×–×¢ האירואסייתי את השחורים וכו' וכו' וכו'…

מודעים, אנחנו משבחים אתכם, חיזקו ואימצו!

ואחרונה, אנו רוצים להביע את אבלנו על פטירתו בטרם עת של אבא (אליעזר מנצור). אבא, רוחך האמיצה, תמיד תלווה אותנו במחקרנו התרבותי ובניסיוננו להקנות לתרבות הישראלית תצורה פלורליסטית.

בברכה,

ראומה דאשתקד ופז מחמוד

פרס ראשון:

דרמה בכיתה / רויטל עגל-שפילמן

לכיתתה של המורה היהודיה רונית, נכנסה התלמידה הערביה פאחימה.

כעסה המורה היהודיה על שמכניסים לה ערבים לכיתה.

ידוע ידעה המורה רונית שערבים מביאים מחלות, מביאים פיגועים ושהם גם מסריחים. ומה יהא על התלמידים היהודים הקטנטנים שלה?

לכן העמידה המורה רונית את פאחימה בפינה ועלתה אל אלי המנהל להתלונן.

זקנה היתה המורה היהודיה. בלאט וביגיעה היא דידתה במעלה המדרגות לעבר חדר-המנהל.

בינתיים כדי להשתעשע, זרקו התלמידים היהודים כדורי נייר על פאחימה.

עמדה פאחימה בשקט ופניה החומות חיוורות.

לפתע הרימה פאחימה את אחד מכדורי הנייר. היא פרשה אותו על הקיר. שלפה עט מהתיק. היא שרבטה משהו על הנייר. אחר קימטה אותו חזרה לצורת כדור ויידתה אותו מבעד לחלון.

קפאו הילדים היהודים החמודים ועיניהם הקטנות והתמימות התכווצו בחשד ובפחד.

אחר החליטו שלעת עתה יעזבו את פאחימה בשקט; מי יודע מי תפס את הפתק למטה, ומי יאסוף את הערבייה מבית הספר בסוף היום.

באותו הרגע נכנסה מורתם הטובה לאלי המנהל והתחילה להתלונן.

הקשיב אלי המנהל לתלונותיה בהבנה וברוך, ואחר הסביר לה בחוכמה, שאין מה לעשות. שזוהי הוראה של השמאלנים מלמעלה. "מי יתן", אמר לבסוף, "שמרכז הליכוד יחזור לשילטון בבחירות הקרובות ויגמר כבר הטרראם הזה".

הבינה המורה רונית שאין ברירה וחזרה ללמד את הילדים.

בינתיים שיחקו הילדים החמודים כדרכם.

אבי שפך קסת דיו על הפנים של מירית.

שימי ושרית התנשקו עם הלשון בפעם הראשונה.

רמי ואדם הלכו מכות.

רמי הכניס אגרוף לאף של אדם, והוציא לו דם.

אדם צבט את זרועו של רמי, והוציא לו עור.

פאחימה הביטה על שאר החברייה ורק רצתה להשתלב ולהפוך לחלק מכולם.

נכנסה המורה רונית לכיתה והשתיקה את הילדים כהלכה בצרחות, קללות ואיומים.

היא הושיבה את פאחימה הערבייה מקדימה, ליד הרוסיה המנודה לובה.

הביטה פאחימה בלובה בידידות.

הפנתה לובה מפאחימה את פניה.

לקראת סוף היום החווירה הרוסייה לובה והתעלפה.

המולה פשטה בכיתה.

איש לא ידע מה לעשות.

המורה רונית החלה לבכות מחשש שתאבד את מקום עבודתה, גם ככה עושים קיצוצים עכשיו.

לפתע היתה שם פאחימה.

היא בדקה את הרוסייה ומשראתה שאין לה נשימה החלה לעשות לה הנשמה מלאכותית.

"הערבייה מתנשקת עם הרוסייה", אמר רמי לאבי, ואבי וכל אחד אחר ששמע את הבדיחה פרץ בצחוק.

פתע, הוטח מפיה של לובה מסטיק על פניו של רמי, והיא חזרה לנשום.

"את הצלת את הרוסייה, למרות שהיא יהודיה?", שאלה המורה רונית.

"כולנו בני אדם", השיבה לה פאחימה והודתה בליבה למפגין השמאלני שלימד אותה החייאה.

"אכן", אמרה המורה רונית, "מסתבר שכן".

כך הפכה פאחימה לבת כיתה מן המניין.

אחרי כל זה לובה הרוסיה כבר האירה לערביה פנים.

הן הלכו יחד אל השער, ועד שהגיעו אליו כבר היו חברות טובות.

"רק דבר אחד אני לא מבינה", אמרה לובה לפאחימה במבטא רוסי כבד, "למי זרקת את הפתק מהחלון".

"לאף אחד בעצם", אמרה פאחימה במבטא ערבי כבד.

"אז מה כתבת בו", שאלה הרוסייה.

"תפילה", אמרה הערביה.

"מה ביקשת", שאלה הרוסייה.

"אני ביקשתי מאללה", אמרה הערבייה, "שיביא לנו כבר את השלום".

על המחברת

רויטל עגל-שפילמן (37) נולדה בלידה טבעית בג'אקוזי בצפון תל-אביב. את גיל ההתבגרות היא בילתה בשבט הצופים 'רקמת אביבים', ובו קטפה פרחים ולמדה תרבות יידית וקשירת חבלים. בצבא שרתה כמורה חיילת ומכאן הניסיון שלה עם אוכלוסיות טעונות טיפוח, והרגישות שלה אליהן. כיום רויטל היא אמא לשני ילדים ומדריכה לפילאטיס.

נימוקי השופטים

הפרוזה של עגל-שפילמן עוצמתית אך תמציתית בה בעת. ב'דרמה בכיתה' מצליחה עגל-שפילמן לחשוף את ההתנגשות המסעירה המתרחשת עם כניסת הילד לתהליך החיברות הפוצע (שלעולם איננו באמת תמים), ולשלב אותו עם הקרע העומד בבסיס פוליטיקת הזהויות שעליה מושתתים יסודותיה הכואבים של החברה הישראלית. זהו סיפור שאומר הרבה במעט. כישרונה המילולי של עגל-שפילמן מפציע מעל לכל אלה, בוהק כסכין. אנו גאים להעניק לה את הפרס הראשון בתחרות.

"אבל גם את הדברים הבאים לא הייתי רשאי לומר אלמלא הייתי בטוח בעצמי ואילו מעמדי על בימות הבידור של העולם התרבותי לא ×”×™×” מבוצר עד שאינו ניתן לערעור" – דין וחשבון לאקדמיה / קפקא