בולשיטולוגיה.

תאונה אנתרופולוגית מצערת אירעה, כמדומני, בשנות השישים בדרום אמריקה. חוקרת מקליפורניה הגיעה לשבט ילידי כלשהו, ובזמן שהותה שם, לימדה את הנשים לארוג בשיטה הידועה לה. חלפו כך וכך שנים, והאריגים המסורתיים שסוד הכנתם הועבר מאם לבת במשך מאות שנים התפרסמו בכל העולם ונעשו למבוקשים בקרב חובבי ארטיפקטים אותנטיים למיניהם.

בולשיט זאת כנראה הפעילות האנושית הרווחת והמתורגלת ביותר, וכנראה בגלל זה אנחנו כל כך טובים בה. לעולם אין לזלזל או להמעיט ביכולת של בני אדם לייצר ולהפיץ בולשיט, ולהאמין בבולשיט של עצמם.

מסתובב, למשל, אדם בשם יהושע סופר. הוא נחשב לאחד מאמני הלחימה הטובים בעולם ואחרי שנים רבות של אימונים, בעיקר בשיטות לחימה קוריאניות, הוא פיתח שיטה משלו. הוא עיבד מחדש את מה שלמד, הוסיף כהנה וכהנה מתובנותיו, היות שהבחור דתי הוא המשיג את שיטתו במונחים שלקוחים מהקוסמולוגיה היהודית ולא הסינית על ענפיה כמקובל, עיצב את התלבושות ואת טקסי הדוג'ו ברוח זו ויצר אמנות לחימה יהודית חדשה.

עד כאן, הכול טוב ויפה. אבל הוא גם טוען שהשיטה אותה הוא מלמד היא בת אלפי שנים והייתה בשימוש אבות האומה, גיבוריו של דויד המלך, המכבים ושאר לוחמים שקרקסו את אויבי ישראל במהלך ההיסטוריה. השיטה הועברה במשפחתו מאב לבן ברציפות מהתקופה הכלקוליתית ועד ימינו וסבו התיר לו, לראשונה, לחשוף את הסוד לקהל הרחב.

אני מוכן להאמין שכמה מאבותיו של סופר היו לוחמים מקצועיים בתימן כמו שהוא מספר, ואולי קרעים של אומנותם הגיעו גם אליו. אני גם לא אתפלא אם אותם לוחמים תימנים המציאו לעצמם ייחוס עתיק שכזה עוד לפני שעלה בדעתו של הצאצא לעשות מזה אחלה מסחרה. לא יהיה בזה שום דבר חדש או מוזר.

הרי הגונג-פו לא באמת יוסד על ידי הנזיר ההודי בודהידהארמה, גם לא על ידי נזירי שאולין ואם כבר מדברים על זה, אין שום קשר בין מנזר השאולין שקיים היום על תקן מלכודת תיירים באדיבות ממשלת סין למנזר המקורי. ספק רב גם אם הנין-ג'וטסו היפני באמת יוסד על ידי טרול הרים, ויש מעט מאוד קשר אם בכלל, בינו לבין שיטות האימון של הנינג'ה האגדיים. אגב נינג'ות, אני אאלץ לשבור את ליבם של חובבי הז'אנר שהיו בסביבה בשנות השמונים. חרב הנינג'ה הישרה, להבדיל מהחרב המעוקלת בה השתמשו הסמוראים, היא המצאה של עובד עצלן במחלקת האביזרים של סרטי "נינג'ה אמריקאי" שלא טרח לעשות תחקיר.

אבל כאן מדובר בבולשיט חריג שאינו מעיד על הכלל, הדבר המעניין הוא הבולשיט המצוי והנפוץ. נתקדם למאה ה-19. הג'ו-ג'וטסו איננו אמנות היד הריקה בה השתמשו הסמוראים, הסמוראים נלחמו בקשת, חנית, חרבות, נגינטה, פגיון ושוריקאנים בערך בסדר העדיפויות זה. ספק אם התאמנו בלחימה בידיים ריקות יותר משעושה זאת חייל ממוצע בצה"ל. אבל כשהסמוראים נעלמו מן העולם באמצע המאה ה-19, שיטות הקוריו הצבאיות בהן התאמנו עשו הסבה לספורט (כמו קנדו) או אמנות (כמו איאידו). אמנויות היד הריקה היפנית, תחת השם הכללי ג'ו-ג'וטסו פותחו רק אז, ושאבו ככל יכולתן מהידע שבנמצא. ואכן, השפה התנועתית של הלחימה היפנית היא שפת הנשק והשריון ועברה ככזאת גם ללחימת היד הריקה, אלו הם העקבות הסמוראים שבשיטה. אבל האנשים שאשכרה ידעו להילחם בלי נשק היו מכובדים הרבה פחות: מסמוראים: שוטטרים, מאבטחים ובאונסרים של בתי זונות למשל. נאז חשו במי מהנ"ל המייסדים העדיפו לתלות את הייחוס המיתולוגי.

אז ככה עובד בולשיט: לוקחים גרעין קטן של אמת, מאדירים ומנפחים אותו תוך הדחקה, ניפוי והקטנה של כל מה שלא נעים להודות בו. כולנו עושים העדפות כאלה בכל יום. התהליך הזה מעצים את עצמו בשיטת הטלפון השבור במעבר מאדם לאדם וממורה לתלמיד, ותוך שנים ספורות, שיטה שהתפתחה רק לאחרונה הופכת לא רק לשיטה עתיקה ומסתורית שהועברה מדור לדור ללא שינוי, אלא לשיטה היחידה שבאמת עתיקה ומסתורית. באתר של אבי"ר, כל האמור לעיל נטען, אבל רק בהתייחס לאמנויות של הגויים.

אז אולי אבותיו של סופר עשו מהלך שכזה, אבל המהלך של סופר הוא מודרני לעילא וגם כאן, הוא ממש לא לבד. עם עלייתן של זהויות מקומיות, כחלק מתהליך הגלובליזציה, "מתגלות מחדש" גם שלל אמנויות לחימה עממיות ואותנטיות. לא כולן בולשיט, מקומות מסויימים שימרו מסורות יותר מאחרים והאנשים שחוקרים ומשחזרים, למשל, את הלוחמה האירופית מהרנסאנס עושים עבודה טובה, רק שלהם יש מקורות – שלל מדריכים מאוירים ומפורטים שהשאירו אחריהם ה-Masters of Arms, מורי הלחימה הידועים של התקופה, לא רק פרשנות יצירתית של פסוקים תנ"כיים מעורפלים.

אבל קשה להגיד את אותו הדבר, למשל, על השיטה הסיציליאנית המקורית ביותר ללחימה בסכין. לא להתבלבל, בסיציליה, כמו בכל תרבות כפרית רוויה בפשע ובמלחמת חמולות היה ידע מפותח ביותר של לחימה בסכין. העניין הוא, שמעט מאוד מזה, אם בכלל, שרד בסיציליה המודרנית. לוחמים כפריים לא נוטים לארגן ולהעביר את הידע שלהם בצורה מסודרת, ובטח לא להעלותו על הכתב. זוהי אותה נוסחה שנמצא אצל סופר, אצל הקוזאקים ורבים רבים אחרים. יש איזה טוני, שדוד שלו דוני למד בילדותו כמה טריקים, נניח, מדוד ויטו שיש לו מספרה בניו ג'רסי. מערבבים את זה עם אלמנטים מסוגננים של קרב מריקודי העם המקומיים ומלבישים את הטררם על שיטת לחימה מוכרת. במקרה זה, הסיציליאנים  הנ"ל עושים ביצוע גרוע במיוחד של סילאט אינדונזי, רק עם תחפושות מסרטי מאפיה ישנים במקום עם פיג'אמות אסיאתיות. כל אחד והתחפושות שלו.

אמנויות לחימה הן כר פורה למחקר עבור מדע הבולשיטולוגיה (מונח שנטבע באוקספורד כשמה של המחלקה הבין-חוגית לחקר הבולשיט שהוקמה בו בשנות השמונים). אנשים בתחום מייצרים, מפיצים ומאמינים בשלל סוגים של בולשיט ולמרות מה שמקובל לחשוב בחוץ, לא מדובר בשרלטנים אלא באנשים שבאמת מאמינים בבולשיט של עצמם. היכולת האנושית הזאת היא חסרת גבולות, אנשים מאמינים לא רק שהשיטה שהומצאה לפני מאה שנה הומצאה לפני שלושת אלפי שנה או שטכניקות מסוגננות אפשריות ליישום כשהגוף מוצף באדרנלין ואתה משתין במכנסיים מרוב פחד, אלא גם בדברים כמו לחימה באמצעות אנרגיה וטקסים שהופכים את הלוחם לבלתי פגיע.

בעולם אמנויות הלחימה, העניין מוכר כאמנות הלחימה "בולשידו". העניין הוא, שהדברים שמביאים לצמיחת בולשיט קיימים בכל מקום אחר באותה מידה שהם קיימים בעולם אמנויות הלחימה. המונולוג הפנימי שמסביר, מצדיק ושם בקונטקסט סיפורי את כל מעשיו של האדם מתרחש בכל שעות הערות אצל כל אחד. הצורך להרגיש טוב עם עצמך, להיות חלק ממשהו יותר גדול ורצוי גם עתיק, מקורי, אותנטי וטעון במשמעויות של חוכמה, גבורה וכוח, קיים בכל אדם. היכולת המופלאה לחבר מחדש את אירועי העבר לסיפור שתואם את צרכי הנוכחיים ולשכנע את עצמי שכך, בעצם, היה תמיד אבל רק עכשיו נעשיתי מודע לזה היא האופן המקובל בו בני אדם וקבוצות בונים את הסיפור ההיסטורי שלהם.

ושום דבר מזה לא היה קורה בלי קונפורמיזם ובעיקר, בלי המוכנות שלנו להאמין בכל מה שעושה לנו נעים בגב, שמשתלב בקלות בשאר הבולשיט שכבר הספקנו לאמץ, שלא דורש מאתנו לערער את הבנת העולם שלנו. אז לפני שתתחילו להרגיש טוב מדי עם עצמיכם ביחס לבולשיט של אחרים, תרשו לי להבטיח שגם אתם עוסקים בייצור, הפצה והטמעה של בולשיט במשרה מלאה, למרות שסביר להניח שתכחישו זאת בתוקף. אני, אגב, לגמרי חף מבולשיט וכל מה שאני כותב זו אמת לאמיתה ובאחריות.

כל השלכה של הנ"ל על עניינים שברומו של עולם ומציאות ציבורית מוכרת לנו, על אחריות הקורא.

This entry was posted in כללי and tagged , . Bookmark the permalink.

44 Responses to בולשיטולוגיה.

  1. Pingback: Tweets that mention בולשיטולוגיה. | תניח את המספריים ובוא נדבר על זה -- Topsy.com

  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה) says:

    אם תעשה עוד קצת מחקר תגלה שיהושע סופר הנ"ל הוא גם נייג'ל האדמור, שהביא לנו את השיר "חומוס מטמטם" אי שם בתחילת שנות התשעים.

    אולי תכתוב גם על אורן זריף?

  3. עירא says:

    חביב ולענין! אני מקווה שבסדר מצדך, לקחתי את הרסס של תג "בולשיט" של הבלוג וצירפתיך לפלאנט הספקנים, בתקווה שיהיו פוסטים דומים. אם לא מתאים אז ספר לי.

    http://planet.skeptics.org.il/

  4. גיא says:

    תודה על פוסט מעניין. אם כבר מזכירים את זה, אני חייב להגיד:

    רובי המוסקט הראשונים הגיעו כנראה ליפן בשנת 1543 (אוניה שנטרפה באי טנגשימה). שנתיים אח"כ היפנים כבר עסקו ביצור פעיל של רובים, ובקרב נגשינו (1574) אחד הצדדים (טקדה) השתמש בששת אלפים רובים לפחות. מסוף המאה השש עשרה, הנשק השימושי ביותר לסמוראי הוא הרובה, ככל הנראה. (Aoki Reiko, Innovation and Incentives in Japan Focus on pre-Meiji, Hitotsubashi University: Tokyo, 2007)

    זה מזכיר כמובן את הסצנה המפורסמת מאינידאנה ג'ונס, לא?

    • לא מדוייק. הרובים די הוצאו משימוש באופן מלאכותי בימי טוקוגאווה ומסיבה טובה. רובה זה דבר שכל אחד יכול להשתמש בו וכך איכר שהתאמן שעתיים יכול להרוג סמוראי שהתאמן עשרים שנה. האבירים באירופה התנגדו לנשק חם מאותה הסיבה, אבל להם לא הייתה אפשרות למנוע שימוש בו, ליפנים כן.

      • משתמש אנונימי (לא מזוהה) says:

        והנה דוגמה לאיך שמייצרים הסטוריה בדיעבד. השוגון אכן הוציא את השימוש בנשק (חם ובכלל) מידי האוכלוסיה, בתאוריה המאה השמונה עשרה אכן ראתה חזרה לחרבות ביפן, ובמיוחד בקרב הסמוראים. אבל – כמו במקומות אחרים בעולם הנשק החם נשאר בשימוש מסיבי – באופן צבאי (יש עדויות למכביר על התפקיד המכריע ששימשו מוסקטים במלחמת אימג'ין למשל, למרות שהיא התרחשה לפני החוק), ובאופן אזרחי (ציידים). אחרי מלחמת אימג'ין הציידים הקוריאנים אימצו את הנשק החם מהיפנים במידה כזאת שהמלכים של ג'וסון היו צריכים להתחיל ליבא פרוות נמר מסין. בכל אופן, אפילו ביפן של שושלת אדו היה פער גדול מאוד בין החוק ובין ישום החוק.

        כל דמיון לעניינים שברומו של עולם ומציאות ציבורית מוכרת לנו, מקרי בהחלט.

        • למרות שאני לא יודע מספיק, אני מניח שזה נכון. הרובים בכל זאת היו קיימים. אגב הסטוריה בדיעבד, החשיבות שמייחסים לחרבות הסמוראי באה גם היא מהתקופה הנ"ל. כלומר, חרב זה כלי עיקרי לסמוראי בעיקר בימי שלום (אם לא מחשיבים את המלחמה המתמדת של הסמוראים במעמדות שמתחתהם). בשדה הקרב החרבות די משניות.

  5. אבי says:

    מי אמר שיהושע סופר הוא בין אומני הלחימה הטובים בעולם?? איך הגעת למסקנה הזו? באיזה אליפות הוא כבר זכה?
    אגב, לנוכח כשלונן של אומנויות הלחימה המזרחיות מול המערביות בקרבות אמיתיים, אני כבר לא בטוח שהגרסה הסיציליאנית לא יותר טובה מזו האינדונזית.

    • כך הוא נחשב ועוד לא נתקלתי במי שחלק על זה. ותחרויות זה המדד לענפי ספורט, לא לאמנויות. אם אתה שואל אם הוא מנצח מישהו או לא אז ההשערה שלך טובה כמו של כל אחד אחר. לשיטות שונות יש מדדים שונים ואין אבן בוחן אחידה לבחון את כולם.

      גם לא ברור לי למה אתה מתכוון בשיטות "מערביות" (איגרוף?) ועוד פחות למה אתה מתכוון ב"קרב אמיתי". תחרות בזירה? וולה-טודו? התמודדות נגד ערס מסומם עם בקבוק שבור בשירותים של הפאב? התכתשות מצ'טות בג'ונגל?

      הסילאט והשיטה האיטלקית זה אותו חומר, רק העטיפה שונה. או שעושים זאת טוב, או שלא. במקומך לא הייתי מזלזל במי שעושה את זה טוב.

    • משתמש אנונימי (לא מזוהה) says:

      לא יודע לגבי 'בעולם' אבל בארץ הוא נחשב לאחד הטובים, בטח בענף הטקואנדו.

      • אבי says:

        מי בדיוק מחשיב אותו כטוב בטאקוונדו? הוא זכה באיזה אליפות בישראל? הוא בנבחרת האולימפית?
        בוא נגיד את זה ככה ב-mma וואלה טודו לא משתמשים בקונג-פו, נינג'יטסו וטאקוונדו ולא לחינם. כל פעם ששיטות מסורתיות נכנסו לזירה או לכלוב לקרבות בלי חוקים בכלל או כמו שזה היום עם חוקים מסויימים הם הפסידו. אפילו בקרבות צ'אלנג' (לא יודע איך לתרגם את זה בדיוק) הם הובסו ורק תראה את הגרייסי צ'אלנג', בה מתחרים משיטה שאומנם הומצאה במזרח אבל שוכללה ושופרה בברזיל הביסו אומני לחימה עם שיטות מסורתיות מזרחיות.
        מאיפה אתה יודע שהסילאט כל כך טוב? בגלל שהם נראים מרשימים? בגלל שזה מסורתי ועתיק יותר? מאיפה אתה יודע שזה באמת יעיל במציאות? גם קונג-פו, נינג'יטסו וקראטה נראים מאוד מרשימים וב-mma וואלה טודו הם הובסו פעם אחר פעם.
        הנה משהו מעניין. ב-ufc 2, כאשר זה היה עדיין סגנון נגד סגנון וכנעט ולא היו חוקים באמת (לא כמו היום). השתתף מישהו מסילאט. לפני התחרות הקרינו סרטון קצר עם כל הסגנונות. סילאט מופיע בסוף תחת הכותרת "אקזוטיים", כדאי לראות את זה.
        http://www.youtube.com/watch?v=EgQAQnVAB0Q
        והנה הקרב שלו, בו הוא הפסיד ונכנע לג'דוקא רמקו פרדואל בסיבוב ה-1
        http://www.youtube.com/watch?v=IRbXRq2wgHk&feature=related

        • נכון מאוד. בקרבות MMA ושות' הנוסחה שהוכחה האפקטיבית ביותר זה מיקס של מואי תאי, BJJ, איגרוף והיאבקות. זה הסטנדרט ומי שרוצה להתאמן במטרה להתחרות בזירת MMA, כדאי שיתאמן בדברים הנ"ל. אם יש לך מטרות אחרות, אולי יתאימו לך דברים אחרים.

          סילאט וקרוביה הפיליפינים (שאני מכיר טוב ומקרוב) הן שיטות שמתמחות בנשק קר ובטווחים קצרים. לכן אין להן מה לחפש בזירה. הגרסאות העכשוויות והמעשיות יותר של הנ"ל הן בסיס טוב אם אתה מתאמן לתסריטים בהם מעורב גם נשק. ולמרות שיש שם גם יד ריקה לא רעה. מבחינת יד ריקה צריך לעשות השלמות משיטות אחרות כדי להיות וול-ראונדד.

          בשורה התחתונה, כל אימון שאמור להיות יישומי למשהו ולא רק אמנות וכיף בשביל הנשמה יהיה מיקס של שיטות כזה או אחר. מה אתה מכניס למיקס ובאילו מינונים תלוי באופי הקרב אליו אתה מתכונן.

          • אלעד דקר says:

            מישהו יודע אם
            Remy “The Flying Gentleman” Bonjasky
            היה פעם בקרב נגד מישהו שמומחה בג'יאו-ג'יטסו ברזילאי?

            • אבי says:

              בוניאסקי הוא אחד ממתחרי ה-k-1 הבודדים שלא ניסו את מזלם ב-mma. אבל סמי שילט, באדר הארי, פיטר ארטס, מארק האנט, בראנקו סיקאטיץ' (האלוף הראשון של k-1), ארול צימרמן, פיטר גראהם, שטפן לקו, אלכסי איגנשוב וכמובן קרו-קופ השתתפו בקרבות mma.

        • עדו says:

          לגבי 'מי מחשיב אותו כ'טוב' בטקואנדו' תשאל את אלי לוי שהיה כמה וכמה פעמים אלוף הארץ.

  6. עדו says:

    אכן מעניין, אדם שהוא אמן לחימה בשיטות קוריאניות חוזר בתשובה, מתחיל להסתובב בחברת אנשים שבשבילם השיטות שהוא מלמד הן 'דרכי הגויים' ולכן פסולות, במיוחד אם יש תרגילי ריכוז ונשימה שמזכירים מאד יוגה ובודהיזם והופ צצה לה מנבכי הזמן שיטה יהודית לחלוטין, שמתחילה מאברהם אבינו וגם דוד המלך ידע אותה ועד היום איש לא שמע עליה והמקור שלה הוא אדם שהכינוי 'מוזר' הוא אנדרסטייטמנט מטורף במקרה שלו.

  7. תומסו says:

    תוציא ספר, אני קונה .

    הפוסט קצת הזכיר לי את הספר של אורסון סקוט קארד " תצפית עבר" ובו שולחים אנשים לתקופה בה הגיע קולומבוס לאיים שממול דרום אמריקה על מנת לשנות את ההווה. אחת הנשים שנשלחו, מטרתה לשנות את החברה שמאמינה בקורבנות אדם (וזה בין היתר מה שמחליש אותה ועוזר לספרדים להשתלט עליה) .

  8. איזה כיף זה לראות אצלך פוסט על אמנויות לחימה, וכמה מבעס לראות שחלק מהתגובות נופלות לאותו וויכוח טוקבקים ישן של MMA נגד אמנויות לחימה מזרחיות. אחלה פוסט.

  9. אורן says:

    תודה על הפוסט :) סיפור מעניין. סופיר בהחלט טוען שהוא נולד דתי (אני לא זוכר איפה ראיתי את זה בדיוק), אז אני לא יודע אם הוא חזר בתשובה או שהוא משקר. הוא גם מראה תמונה באחד הסרטונים שלו ושל אביו במדים המסורתיים של "אביר" בועטים ביחד.

  10. עלמה says:

    זה כתוב יפה, אבל אני לא בטוחה שאפשר בכלל להפריד את הבולשיטולוגיה משאר סוגי הלוגיות שבונות את חיינו. הרי זיכרון (אם בכלל קיים דבר כזה, וזו לא רק מטאפורה נפוצה מידי שלא ממש מדמה כלום, ואני לא בטוחה שזה לא) נבנה תמיד וכל הזמן לפנים ולאחור, וכל דבר נדמה לנו כנצחי. ברור לי שהקריצה בסוף הפוסט גם מכוונת לכך, אבל באיזשהו מובן, אם כל דבר הוא בולשיט, האם ההגדרה של משהו כבולשיט שווה?

    • זאת אכן הנקודה של הפוסט, אבל זה לא פוסט-מודרניזם. בנאדם יכול להיות מודע לבולשיט של עצמו ולא להניח לו לצאת מכלל שליטה.

      • עלמה says:

        מסכימה, ובכל זאת, אתה נוגע כאן בחיבור המדהים בין קוצר הראייה שלנו מחד, והנטייה להשליך "נצחיות" על המציאות הנתונה לנו מאידך. זה די מגניב.
        אני לא יודעת אם בנאדם יכול להיות מודע לבולשיט של עצמו ולא להניח לו לצאת מכלל שליטה, זה קצת כמו פיטר פן שרודף אחרי הצל של עצמו (כלומר, מאבק ארוך ומתמשך שבו לכל אחד קל הרבה יותר לדבר על זה שהמלך עירום מאשר ללבוש בעצמו תחתונים).
        והעניין הזה תקף גם בדברים הרבה פחות איזוטריים מאומנות הלחימה העתיקה של אביר.
        אני חושבת על זה הרבה מאוד בהקשר של האינטרנט לאחרונה, כמה שאנחנו באמת-באמת בקושי מסוגלים לדבר יותר על עולם שבו התקשורת של אימייל, נניח, לא הייתה אופציה. למרות שכל אחד מאיתנו זוכר ברמה הביוגרפית תקשורת שאינה מבוססת מייל, עדיין הרשת נראית לנו נצחית. אני לא יכולה אפילו לחשוב על זמן שבו היא תיגמר.

        • את לגמרי צודקת. כשמדובר בבולשיט פרטי זה אכן על גבול הבלתי אפשרי. עם קצת מאמץ, אפשר לשלוט בבולשיט במעגלים רחוקים קצת יותר, הדברים שאני מאמין בהם והמעגלים שאני משתייך אליהם וככל שזה פחות קרוב ופחות פרטי, יותר קל להחזיק את הבולשיט תחת שליטה. היות שהחזקת בולשיט תחת שליטה אינה מובנת מאליה באף אחד מהמעגלים הנ"ל, שווה להזכיר. עם כל הכבוד לרמה הפילוסופית, אם אנשים אשכרה חושבים שיצאנו ללבנון2 בשביל לעצור את ירי הרקטות מלבנון, וזה היה רק לפני 4 שנים, בהחלט יש מקום לדבר על בולשיט.

        • עדו says:

          לגבי עולם בלי E-MAIL יש סיפור של אימא אמריקאית שהבנים שלה החליטו לשחק בחלוצים. הם בנו לעצמם עגלה מכיסאות וכריות, התיישבו עליה והצליפו בסוסים הדמיוניים והתחילו לחצות את המישורים הגדולים של אמריקה, כשהילדה הקטנה הסתובבה וצעקה אליה 'להתראות אימא, נשלח לך E-MAIL כשנגיע..'

        • אבי says:

          עלמה, יש הבדל בין דברים לא מודעים שאין לנו שליטה עליהם, לבין דברים שהם במסגרת הונאה ורמאות. יהושע סופר יודע שהשיטה היא לא מימי בר-כוכבא. הוא המציא סיפור כדי להתפרסם ולמכור. זה דומה לכך שאני אכתוב ספר ואגיד שהוא ספר עתיק שנכתב על-ידי אלכסנדר מוקדון. מדובר ברמאות פשוטה ומודעת.

          • ג'ו says:

            להפך, אתה מייחס לו מודעות עצמית שלא בהכרח קיימת.

            אנשים שבודים סיפורים לעיתים קרובות מאמינים בסיפורים המומצאים שלהם בלב שלם.

            • אבי says:

              סופר למד אומנות לחימה קוריאנית ואח"כ המציא שמדובר באומנות לחימה מימי בר-כוכבא. מדובר בהמצאה למטרות שיווקיות. הרי אף אחד לא שמע על "אומנות הלחימה" הזאת לפני סופר ולא היה אפילו דוג'ו אחד ללימודה.

  11. אור שחר says:

    מאכזב למדי.
    מיתוסים הם חלק בלתי נפרד מכל חברה. גם אם קשה לנו להאמין כי את רומא יסד רומולוס שהיה בנה של זאבה, וסביר להניח שרבים מן הרומאים עצמם לא האמינו בכך, אין בכך להפוך את המיתוס לדבר שלילי או מסוכן בהכרח. איני רואה את הפגם בכך שמסורות מבקשות "להמציא" עצמן אחורה (וגם יש לי ויכוח עז עם המושג "להמציא". האם יש הסטוריה שאינה בגדר "המצאה" כלשהי? ). גם המדע המודרני במשך שנים דרך חינוך ומתודה מבקש להראות כי ניתן לראות את ראשיתו אצל אריסטו, אף כי תומאס קון נתן מכה הגונה למודל הזה ב"מבנה של מהפכות מדעיות".

    היסטוריון טוב יודע שהשאלה האם המיתוס נכון או לא אינה משמעותית יתר על המידה. יותר משמעותית השאלה על מה מצביע המיתוס בחברה בה הוא נוכח.

    • גיל ב' says:

      לא הגזמת קצת עם המיתוס? יש הבדל בין מיתוסים מלפני 500 שנה לבין "מיתוס" בן שבועיים.

  12. יובל says:

    נקלעתי לכאן במקרה, מצויין!
    אני מתאמן בקונג פו ולא מזמן החלטתי שכמעט כל מה שמספרים לך על ההיסטוריה של אמנויות לחימה הוא בולשיט. איך כל סגנון של קונג פו מוצאו באחד מחמישה נזירים שברחו ממנזר השאולין?
    ואיך תמיד אותו נזיר ראה איזו חיה וחיקה אותה. שאולין היה אולי חשוב בהיסטוריה של הקונג -פו , אבל לא מה שעושים ממנו היום. די ברור שזה מהלך שיווקי של השנים האחרונות, שכל המורים נתפסו אליו. גם המורים הסינים אני חושב, לא כל כך אמונים על היסטוריה מדויקת.
    כמוך אני חושב גם על נין ג'יטסו. יותר מדי טכניקות מקראטה וגו'דו שם. אין סיכוי שאיזו שיטה שרדה מהמאה ה- 15. גם אם היתה שורדת, כנראה ש 90% מהטכניקות של נינג'ה זה דברים כמו הסוואה, שימוש ברעלים, תצפית, וכו'. איך פתאום זה נהיה 90% קרב ביד ריקה?
    פוסט מצוין

  13. יובל says:

    עוד דוגמה נחמדה מעולם הקונג פו:
    מי שמסתובב במזרח וודאי ראה בובה סינית פוצה של "הגנרל קוואן". זהו גברתן מזוקן האוחז ב"קוואן דו" חרב כבדה על מקל ארוך, דומה לנגינטה היפנית או להלברטה האירופית.
    שיטוטים באינטרנט העלו שמדובר באנרכוניזם, בתקופתו של הגנרל (אם אכן היה אדם כזה), לא היה כלי נשק כזה. היה איזשהו גרזן קטן שנראה שונה לגמרי.