לא השמאל – אותו אוסף מעורפל של אנשים שמחזיקים בעמדות שעיקרן חירות, שוויון ואחווה – שלט במדינה שלטון ללא מצרים ועכשיו מתבכיין ש"לקחו לו אותה", אלא האליטה הישנה ההיא. ומה שנשאר מאותה אליטה אכן התמקם בכל מני מוקדי כוח, יחידות צבאיות מסוימות (8200 בראשן), תקשורת, אקדמיה, בתי משפט וארגוני חברה אזרחית. רשת הקשרים שטוו והנכסים שצברו במשך כמה עשורים אכן מקנה להם מעמד מועדף וכוח בלתי פרופורציונאלי לשיעורם באוכלוסיה.

עבד כי ימלוך.

כדי להבין את מהותו של הגל האנטי-דמוקרטי הנוכחי, שמובנה ומוסבר – באופן שקרי ומניפולטיבי – כמלחמה נגד "השמאל", צריך לספר את כל הסיפור:

פעם, אותה ציונות דתית שממנה צמח הימין שאנחנו מכירים היום, הייתה הסייד-קיק של תנועת העבודה. הם היו כלבלב המחמד שלה, משגיח הכשרות של קרון המסעדה ברכבת של מפא"י, חבורה של מלחכי פנכה. עבד. עד היום, הם לא התגברו על רגשי הנחיתות  מהתקופה ההיא.

האליטה ההיא הצליחה להשניא את עצמה באופן עמוק ביותר על שאר הציבור – ובצדק. בסוף שנות השבעים, אנשי מורשת ז'בוטינסקי רכבו בהצלחה על גלי השנאה, הזעם והניכור, אל השלטון. באותו זמן, האליטה הישנה התפצלה לשתיים: אנשי תנועת העבודה שנושלו מהשלטון הפכו לאופוזיציה ואימצו עמדות שמאליות יותר, ואילו מלחכי הפנכה שלהם מצאו כוחות חדשים בלהט המשיחי של תנועת ההתנחלות והקצינו ימינה. העבד נפרד מאדונו הישן.

אבל מאז הנסיגה מסיני, הימין הדתי הבין שהוא בסך הכול החליף אדון אחד באחר. מאז, הוא עוסק בהגברת נוכחותו בתוך הימין בהצלחה מרובה. היום, הם השאור בעיסה, מרכז הכובד של הימין, מי שנותן את הטון. את אנשי מורשת ז'בוטינסקי אפשר לספור היום על יד אחת: רובי ריבלין, מיכאל איתן, דן מרידור. נתניהו וסביבתו כבר לא שם. כולם כבר הבינו על איזה צד מרוחה החמאה ואכן, ביום ירושלים האחרון נתניהו נאם בישיבת הדגל של הציונות הדתית – מרכז הרב – והתרפס לפניהם עד עפר.

הפריווילגיה הגדולה ביותר של כל אליטה היא ההזדמנות לרכוש כרטיס למחלקה הראשונה בסדר החדש. שני חלקי האליטה הישנה עשו זאת בדרכם, הפלג הדתי שלה התבסס במפעל ההתנחלויות של המדינה, בממסד הדתי של המדינה, בצבא ולבסוף גם בשלטון עצמו. החלק החילוני שלה התבסס באקדמיה, בתקשורת, ביחידות צבאיות יוקרתיות, בבתי המשפט, בארגוני חברה אזרחית וכו'. ומה יכול להיות מתוק יותר עבור העבד לשעבר, שנעשה למלך, מאשר לנקום באדונו לשעבר ולהתעלל בו?

וזה מה שקורה כאן. הימין חותך מה"שמאל" חתיכה אחרי חתיכה, ונהנה מכל רגע. בכל פעם, הוא דופק עוד איזה חוק שעל פניו וכשלעצמו נראה די סביר ולגיטימי, אבל מהווה חלק ממגמה של חיסול הדמוקרטיה שהאליטה האחוס"לית ניכסה לעצמה. האחרונים צועקים ובוכים, מנסים להסביר למה זה לא בסדר ונגררים למלחמה של נימוקים ארכניים ומלומדים נגד סיסמאות קצרות וקליטות. הם מנסים להפחית את הכאב באמצעות פנייה לבג"צ, מפנטזים על הצלה פלאית מ"העולם הנאור" והסדיסט נהנה אפילו יותר.

לבגוד במגזר שלך.

אני זוכר שיחה עם קולגה, בחורה ימנית מאוד, מסורתית ומזרחית. דיברנו על ענייני שמאל-ימין ושמה של קולגה אחרת עלה. הקולגה האחרת נחשבה כ"שמאלנית" של מקום העבודה ובת שיחי אמרה לי שהיא לא רואה בי שמאלן, או לפחות לא שמאלן כמו הבחורה ההיא. זה היה די מצחיק כי בכל הנוגע לעמדות, אני כנראה שמאלן הרבה יותר ממנה. אבל היא קיבוצניקית אשכנזייה ואני מהגר דובר רוסית מירושלים.

המילים "ימין" ו"שמאל" בישראל לא מציינות עמדות פוליטיות אלא הביטוס. מערכת של התנהגויות תרבותיות. לכן, ברגע שמזהים "שמאל" עם הביטוס של אחוס"לים, פתאום שמרנים כמו יאיר לפיד נתפסים כ"שמאלנים". ובאותו הזמן, אנשים בעלי עמדות שמאליות מובהקות אבל דתיים, מזרחים או דוברי רוסית, מוצאים את עצמם על תקן לא קיימים אלא אם כן יצליחו לסגל לעצמם הביטוס אחוס"לי משכנע.

הימין, למרות היומרות שלו, איננו "העם". רוב הציבור חש ניכור עמוק כלפי האחוס"לים וכל מה שהם מייצגים (ניכור שאני מבין ושותף לו במידה רבה) אך המהלך הנוכחי איננו שלו ויש לו בעיות דחופות יותר מעיסוק בסדיזם לשמו. פשוט לא אכפת לו. הוא לא מזדהה עם הנפגעים וכל זמן שימשיך להתקיים זיהוי בין האחוס"לים ו"השמאל", רוב הציבור יהיה נגד שמאלנים ולא יעשה מזה עניין. זה עד כדי כך פשוט.

השמאל טוען בלהט שעל ישראל ללכת "עם כיוון ההיסטוריה" ולא נגדו. הוא צודק. אבל החלקים הדומיננטיים בו, אלו שחושבים שהשמאל הוא "שלהם" כמו שהמדינה "שלהם" ("לוקחים לנו את המדינה", מכירים?) לא יודעים ליישם את העיקרון על עצמם. כיוון ההיסטוריה המקומית הוא שקיעת האליטות הישנות והסתערות הפריפריות על המרכז. הימין השכיל לרכב על הנמר הזה, השמאל לא. רוב השמאלנים חושבים, כנראה, שאם הם ייעלמו, פשוט לא יהיה שמאל בארץ. הם טועים בגדול.

הנחשול העכור שהימין מביא עלינו מסוכן ולא נעים באופן קיצוני, אבל אני מוצא את עצמי מודאג פחות ופחות. ככל שהגל מתקרב לשיאו, אני יודע שמשם הדרך תוביל אותם למטה. המערכת לא סובלת ואקום. לכן, כשיחסלו את השמאל הנוכחי, כל מה שהם יקבלו זה שמאל אחר, טוב יותר.

תחשבו על זה כך: הימין הוא להקה של להיט אחד. "השמאלנים" קוראים לו. לא חינוך ולא בריאות, לא תרבות ולא רווחה, לא שלום ולא ביטחון, לא כלכלה, לא מגדר ולא איכות סביבה. לאנשים האלה אין כלום, הם לא יודעים לעשות כלום, הם בשלטון והם לא עושים כלום חוץ מאשר לנהל מסע נקמה מטורלל בשרידי מגזר שאתו יש להם חשבון היסטורי ישן. שמאלנים פה ושמאלנים שם, השמאלנים ככה והשמאלנים ככה, זה כל מה שיש להם.

אז תנו להם לעשות את הקטע שלהם. בסוף, הם יאכלו את עצמם. כשייגמרו השמאלנים באקדמיה, בתקשורת ובבתי המשפט, הם יתחילו לחפש שמאלנים בצבא, במשטרה, בשלטון, בישיבות שלהם. זה כבר מתחיל לקרות. ולכל "שמאלן" שהם "יחשפו" וימררו את חייו, יש משפחה וחברים, וזה לא ימצא חן בעיניהם.

בינתיים, כמו כל מהלך, גם זה יצמיח מתוכו את האלטרנטיבה. אני לא יודע איך היא תיראה, אבל כמה דברים אני יכול לנחש. שמאל אמיתי, שאיננו איזה מעמד חברתי אלא השקפת עולם, נפוץ יותר ממה שנראה. הבעיה היא שרוב האנשים ששותפים לה בכלל לא נספרים או אפילו רואים את עצמם ככאלו, שכן אין להם מקום בהגדרות הסוציולוגיות המתחזות לפוליטיות של היום. יש כאלה בכל מגזר. יש שמאלנים ערבים, שמאלנים דתיים, שמאלנים מזרחים ושמאלנים דוברי רוסית. הם מיעוט בתוך כל מגזר, ולכן קולם לא נשמע. אבל אם יתאחדו, קולם יישמע בגדול.

בשביל זה, כל אחד שיודע שהמציאות כאן יכולה וצריכה להתנהל אחרת צריך לבגוד במגזר שלו וליצור שותפויות עם אנשים ממגזרים אחרים. זה קשה, אבל מחויב המציאות כי זה המהלך שיעבוד. סיפור של אחוס"לים נגד כל השאר לא יעבוד אף פעם. קואליציה חוצת מגזרים, ואפילו קטנה, לא רק תתמודד טוב הרבה יותר, היא גם תפרוק את הימין מנשקו היחיד.

אני לא מאמין בקרבות בלימה אבודים מראש, בטח לא בבג"צ או ב-BDS. העבודה הזאת, של איחוד הכוחות הדמוקרטיים מכל המגזרים לקואליציה אחת ועיסוק משותף בעתיד שיהיה פה אחרי שהימין ירד מהפסים סופית ויתרסק תחת מטען הבולשיט של עצמו, היא העבודה שראוי לעשותה. אני מציע להתייחס אליה כמו אל חקלאות בדואית. כשזורעים במדבר, שום דבר לא צומח. אבל ממשיכים לזרוע למרות זאת והמדבר יפרח כשיגיע הגשם.