תוכן הנאום של נתניהו בקונגרס, כבר אמרנו, לא מעניין. לא היה בו שום תוכן ותהיה זו טעות לחפש בו תוכן. החיפוש אחר תוכן מגיע מהשקפה חילונית שמכבדת מציאות קונקרטית ופעולה שמשפיעה עליה, רצוי לטובה. נאום שמגיע ממקום כזה יהיה הצהרת כוונות, שאמורות להיות מגובות במעשים. עניין די משמים בעצם, לא משהו שמצדיק את ההייפ. אין פלא שמי שציפה שנתניהו יפרוס איזו תכנית אופרטיבית כזו או אחרת, התאכזב. כי מעולם לא הייתה כוונה כזו. הנאום הזה מעולם לא אמור היה להיות תיאור של פעולה עתידית, הוא היה הפעולה עצמה, "הוקוס פוקוס".

במקור, זה שיבוש של הפראזה הלטינית HOC ES CORPUS, "זה הגוף (של ישו)". כשהמאמינים מתכנסים בכנסייה לטקס המיסה, הכומר הקתולי אומר את המילים ובאותו הרגע הקרקר שהם אכלו הופך לבשרו של ישו והיין לדמו של ישו. לא באיזה קטע סמלי, אלא על באמת. החומר עצמו משתנה באורח פלא, נס שנקרא "טרנס-סובסטאנטיו" שנגרם באמצעות אמירת המילים ע"י מי שהוסמך לכך.

מה שראינו בקונגרס זה טקס כישוף לכל דבר ועניין. ראש הממשלה שלנו, ואתו כנראה רוב הציבור, מאמין שאם יגיד את המילים הנכונות במהלך טקס מרשים במקום הנכון, איזו נקודת כוח, המציאות הממשית תשתנה. לא רק מפני שביבי אמר את המילים, כמובן. אפילו האפיפיור בעצמו לא יצליח להמיר קרקרים לנתחי פילה מהגוף של ישוע בר יוסף מנצרת שמת לפני 2000 שנה, אם בכלל חי אי פעם, אם ינסה לעשות את ההוקוס פוקוס מעל החבילה על שולחן הקפה אצלו בבית. כדי שהעניין יעבוד צריך את כל התפאורה וכל הטררם, אבל בעיקר, צריך קהל שיבלע את זה.

וזה עובד. הנאום של ביבי באמת ישנה את המציאות הקונקרטית. בזכות המילים, פוליטיקאים אמריקאים יצליחו אולי למנוע כמה מהשלכות מעשיו, השיתוק שאחז בישראל יימשך קצת יותר זמן ויעלה בחיי בני אדם אמיתיים, והנזק שהוא עשה לישראל כשהפך את תמיכת ארה"ב בה מקונצנזוס מקיר לקיר לעוד אג'נדה פרטית ושנויה במחלוקת של המפלגה הרפובליקנית יהיה ממשי ביותר.

אבל זה ממשי רק עד גבול מסוים. הנאום לא יגרום לפלסטינים להפסיק לרצות עצמאות, זכויות אדם ואזרח. גם לא יגרום להם להסתפק בקריקטורה נלעגת של הנ"ל בצורת כמה בנטוסטאנים. הנאום לא יגרום לאירופה להמשיך לתמוך בישראל, לא ימנע את הקושי הגובר והולך של ארה"ב לעשות זאת, לא את הקצנת חילוקי הדעות הפנימיים בה בנוגע לישראל והעיקר: הוא לא יצליח למנוע את תהליך ההתחרפנות של הציבור הישראלי.

כי התיאוריה של ביבי סובלת מכשל בסיסי של כלכלת אנרגיה, ואת זה גם אלף נאומים לא ישנו. משנתו הפוליטית דורשת יותר ויותר אנרגיה כדי להישאר באותה נקודה. האמונה שלו ושל המחנה שלו היא שאנחנו נדונים למלחמה מתמדת, או לפחות לעוד כמה עשורים. וזה אומר עוד מהכול. צריך יותר "חישול רוח האומה", יותר HASBARA, יותר משאבים, יותר "טיפול" ב"חוליות חלשות", "בוגדים" ו"חתרנים" מבפנים, יותר "מנהיגות", יותר "ציונות", יותר "תודעה יהודית", חברה יותר מגויסת, יותר מאוחדת, יותר מוכנה להקרבה. ואז עוד יותר, ואחר כך עוד יותר. לזה קוראים לרוץ יותר מהר כדי להישאר במקום, לעלות במעלה המדרגות היורדות. זה כמו עכבר שלא יכול לרדת מהגלגל כי הוא כבר מסתובב מהר מדי וכל מה שנשאר לו זה לרוץ עוד יותר מהר כדי להדביק את הקצב וחוזר חלילה. אם הוא יעצור, הוא יעוף קיבינימאט, אבל הוא לא מבין שעדיף לו לעוף קיבינימאט עכשיו מאשר להתמוטט באפיסת כוחות, ואז לעוף קיבינימאט.

אחת הטעויות המובנות במחשבה הישראלית על הסכסוך היא שהזמן עובד לטובתנו. כולנו היינו בשיעורי היסטוריה, "ציונות" או "מולדת" בבית הספר. תפיסת הזמן של הסכסוך מוכתבת מסדרת המפות ההיא: החלוקה של ועדת פיל, אחר כך של 47, ואז של הקמת המדינה ואז של 67. בכל פעם, אנחנו נהיים יותר גדולים. זה כל כך עמוק, שאנשים פשוט לא מצליחים להתנער מהתחושה שפשרות כלשהן הן איזו טובה שאנחנו אמורים לעשות לפלסטינים, "לגלות נדיבות" אמר ביבי, ולא עניין קיומי.

המציאות, כמובן, הפוכה. מיד אחר מלחמת 67 היינו יכולים לסגור דיל עם המנהיגות הפלסטינית המקומית. הם היו מקבלים סוג של מדינת חסות, אנחנו היינו נשארים עם ירושלים השלמה בריבונות ישראל ובלי שום פליטים וכל העולם היה מוחא לנו כפיים. ראשי גופי המודיעין כבר סידרו הכול, אבל זה אפילו לא עלה לדיון בממשלה. תירצנו את זה בשלושת הלאווים של חרטום.

בשנות השמונים עוד יכולנו לסגור דיל עם ירדן, כשהמלך חוסיין האב היה בשיא כוחו ולפני שהפלסטינים התקוממו. באוסלו כבר היינו צריכים להרשות למנהיגות אש"ף להגיע, ועכשיו אנחנו נדרשים לדבר גם עם החמאס. המחיר עולה בכל סיבוב, וימשיך לעלות. וזה קורה כי הפלסטינים מבינים שהזמן עובד לטובתם ולרעתנו, ואנחנו חיים בסרט. הדבר היחיד שגורם לפלסטינים בכלל לרצות להגיע איתנו להסכם הוא עיקרון ה"טוב ציפור אחת ביד משתיים על העץ". הם מעדיפים לקבל איזה מינימום סביר אבל היום, מאשר לדון את עצמם לעוד עשורים של המתנה,  מלחמה, כיבוש וסבל עד שישראל תקרוס תחת נטל הבולשיט של עצמה והיהודים לא יהיו חזקים מספיק אפילו כדי לדרוש זכויות קולקטיביות במדינה אחת משותפת. אנחנו, עושה רושם, רק מנסים לגרום להם לחכות.

אם נצליח, עליית המחיר הבאה תהיה דיון על מדינה דו לאומית עם גבולות פנימיים רכים והגדרה עצמית לשני העמים במסגרת פדרטיבית. עליית המחיר שאחריה תהיה דיבור על זכויות של מיעוט לאומי ליהודים תחת שלטון פלסטיני. אנחנו חייבים להחליט באיזו נקודה אנחנו רוצים לעצור את הסיפור הזה.

מנהלי: התקבלה תרומה לתחזוקת הבלוג. אני מודה לתורם ומאחל לו לא ליפול במדרגות.

אם יש סיבה טובה באמת לסיים את הסכסוך הישראלי פלסטיני, זה כנראה כדי לפטור אותנו ממראות כמו שנראו במוקטעה אתמול. החלק המעניין היה הנסיעה לשם. מגבעת התחמושת, ממש על צדו המערבי של הקו הירוק, ועד לב רמאללה זה רצף עירוני אחד, בערך כמו לנסוע מתל אביב לפתח תקווה. הסימנים היחידים לזה שאנחנו כבר לא בירושלים, טוטו, זה מחסום, שלטי חנויות בערבית בלבד במקום השלטים בערבית ובעברית כמו בשכונות הפלסטיניות של מזרח העיר וקלצ'ניקובים במקום M-16 על הז'נדרמים. מבוא נהדר לפער בין מציאות בשטח למציאות של לובשי חליפות שרכונים על מפות.

ספי רכלבסקי כבר כתב מאמר קולע על הכשל היסודי של "הלא ימין". החלק הממוסד יותר בו אפילו לא מנסה להיות אלטרנטיבה פוליטית. יותר ויותר הוא ממצב את עצמו בתור איזה פורום מומחים שמחלק לממשלה עצות שהיא ממש לא רוצה לקבל. "ביבי לא הסכים להיפגש איתנו", אמר ראש השב"כ בדימוס דני יתום, "אבל אבו מאזן הסכים".

מאז התרסקות הסכמי אוסלו, זאת סוג של מכת טבע מחזורית. באים כמה אח"מים מהאולד בוייז קלאב: בדימוסים, לשעברים, במיל'ים ואוליגרכים עם כוונות טובות, מוצאים כמה אפראצ'יקים של אש"ף מהדור של תוניס על תקן פרטנרים, עושים איזה אירוע חגיגי שבו כולם חותמים על טיוטת הסכם ואז רצים לממשלת ישראל כדי להגיד לה, שוב, שזה אפשרי וצריך רק לקשקש חתימה כאן, כאן וכאן והכול יהיה בסדר. לפעמים זה גם מלווה בקמפיין פרסומי. אבל אף פעם לא בעבודת שטח אמיתית.

סירבתי להתרשם מזה גם בפעם הראשונה. אם ביילין, ממציא השיטה, היה מניח את גביע השמפניה, מוריד את העניבה ושם את התחת שלו על מטוס מז'נבה לירושלים, עושה את האירוע שלו בכיכר ציון או בבנייני האומה, אולי הייתי מתרשם קצת.

אבל הפגישה במוקטעה הייתה צל חיוור אפילו של הנ"ל והאירוע היה רחוק מלהיות חגיגי. אם יש אמת בסיפורים על הניואנסים השונים במסורת הכנסת האורחים הערבית, אז זאת לא הייתה הכנסת אורחים מהסוג שבו מבשלים בשבילך קפה חדש ומגישים בפינג'אנים קטנים, אלא מהסוג שבו משקים אותך ב"סעדה" שעל הגחלים, מכוס גדולה. הכנסת אורחים של לצאת ידי חובה, לזכר הימים ההם.

הפלסטינים, עושה רושם, כבר לא שם. קטונתי מלספק פרשנות ראויה על המהלכים הפוליטיים הפנימיים שלהם אבל תודעתית, לפחות, הם במקום אחר. הצבע הבולט בתזמורת הפלסטינית הוא כבר לא ההתקרבנות הפרנואידית בסגנון ערפאת, לא ההסתקבקות על תקן ערבי מחמד עם בכירים ישראלים סטייל ג'יבריל רג'וב של ימי אוסלו העליזים, מתי שהישראלים כינו אותו "גבריאל רגב", ואפילו לא המאצ'יזמו המתלהם והמגוחך של החמאסניקים. כל זה עוד שם, ברקע, אבל הקול המרכזי שעולה מזכיר יותר ויותר את התנועה הציונית של תקופת "המדינה בדרך".

הם כבר הפסיקו לחכות לישראל, הם מתעסקים בעצמם. ישראל, לעומת זאת, לא רק שלא השכילה להניח מאחוריה את אתוס המדינה בדרך לטובת אתוס של מדינה ריבונית קיימת ומבוססת, אלא נסוגה אחורה מהמדינה בדרך לשטעטל ולגטו. בזמן שהפלסטינים משלימים את הפיכתם מאוסף מקרי למדי של שבטים וחמולות לישות פוליטית, היהודים מתפרקים מישות פוליטית לאסופה של קהילות שמה שמגדיר אותן זה דת או הימנעות מדת.

הטענה שנשמעת נגד הימין, לפיה אין לו מדיניות אלא רק ערימה של תחושות בטן עממיות היא נכונה. אבל הצד השני של המטבע הוא הלא-ימין, שכל מה שיש לו זה מדיניות. זוהי פוליטיקת טפטוף שמאמינה שאם רק יעשו שלום אי שם למעלה, ברמת המנהיגים, הוא יטפטף מטה גם לציבור. לא לחינם הכינוי מושאל מ"כלכלת הטפטוף". דור אוסלו הישראלי הוא גם הדור שהביא את הכלכלה הכושלת הזאת לארץ, וה"שלום" שלו הוא "פאקס-מק'דונלדס", האמונה שהצמיחה הכלכלית שאמורה "לטפטף" מטה ולהועיל גם לעניים, גם תוציא להם את החשק להרוג אחד את השני.

אני חושב שההנשמה המלאכותית הזאת, המחזור החוזר והנשנה של פתרונות פוליטיים ישנים שכבר לא תואמים את המציאות, היא לא בריאה. אני חושב שזוהי תגובה פסיכולוגית. אם לא יהיה לנו פיתרון מוכן בכיס, אנחנו נצטרף פשוט להתייאש. אבל לפעמים, ייאוש זה בריא. כשאתה מיואש מהיאחזות במוכר, אתה לפחות מוכן נפשית למשהו חדש, גם אם אין לך מושג מה.

אני חושב על הרצל. לא על הרצל הפלקטי שהונחל לנו ע"י המדינה כלוגו גנרי של "ציונות", זה שמדפיסים על חולצות של "אם תרצו", אלא על ההוא שיושב לבד בבית קפה בווינה בפרק הפתיחה של "אלטנוילנד". הוא מסתכל לצד אחד ורואה את היהודים ה"מתקדמים", מתוחכמים וציניים, חושבים את עצמם אנשי העולם הגדול, סוג של היפסטרים נוסח תחילת המאה העשרים, ונגעל מהם. מסתכל לצד השני ורואה יהודים מנוונים שמתבשלים במיץ של עצמם ומעלים קורי עכביש בשטעטל ונגעל מהם גם כן. אחר כך, בייאושו, יעלה על אנייה ויפליג למציאות עתידנית. אחרי מאה וקצת שנים, המציאות שהוא דמיין תספיק לעבור לשלב המימוש רק כדי לעשות מעגל שלם ולחזור בדיוק לאותה הנקודה.

ובעניין אחר…

הסאטיריקן האמריקאי סטיבן קולבר טבע את מונח ה"אמיתנות" (על משקל "בריאתנות"). זוהי תפיסת המציאות לא כפי שהיא באמת אלא כפי שהיא צריכה או אמורה להיות לאור האידיאולוגיה. הימין בארץ – חקיין ידוע של כל דבר שמגיע מהימין בארה"ב – אלוף באמיתנות, ולאחרונה ראינו הפגנה אחת מני רבות: פעילי ימין הדביקו ברחבי גוש דן שלטי הכוונה מזויפים כגון "לחתונה של יעלי ומוחמד" או "לחתונה של באסמה ויוסי". חתונות כאלו הן נדירות, ורחוקות מאוד מלהתקבל בזרועות פתוחות גם במחוזות החילוניים ביותר של הציבור היהודי. לכן גם אין בנמצא שלטים אמיתיים כגון אלו.

אבל במציאות כפי שהיא צריכה להיות שבמוחם הקודח של אנשי הימין, לא רק שמדובר במכת מדינה שנעשתה מקובלת ומובנת מאליה עבור כולם חוץ מיהודים אמיתיים שכמותם, מדובר גם בעניין ש"השמאלנים" מקדמים כדי… ובכן, כדי להשמיד את העם היהודי. ממתי הם עושים משהו מסיבה אחרת?

עבור שמאלנים, חתונה זה בעיקר עניין פרטי שבין בני הזוג ולכן גם אף אחד לא ייכנס לזולתו לתחתונים ויתעסק בלהטיף למישהו עם מי להתחתן ועם מי לא. אבל בעולם האמיתנות, "השמאל" הוא תמונת ראי של הימין. אם הימין שונא ערבים – השמאל אמור לאהוב ערבים. אם הימין מתנגד להבאת עובדים זרים ופליטים – השמאל אמור לרצות להביא כמה שיותר מהם וכמובן, אם הימין מתעסק ב"מניעת התבוללות" אז ברור שהשמאל אמור להתעסק ב"עידוד התבוללות".

אז חסרונם של שלטים כאלו במציאות האמיתית פשוט לא הסתדר עם המציאות כפי שהיא צריכה להיות, והדיסונאנס נפתר בפשטות: הם תלו שלטים כאלו. עצם זה שהם תלויים מוכיח ש"מדובר במציאות כואבת", וסביר להניח שזה בכלל קמפיין של שמאלנים.

מה שעושה את העניין ליותר משעשע, או נוגע ללב, זה שכמה שמאלנים ראו שלט אחד, חשבו שזה מאוד חמוד שבמציאות של ישראל 2011 ערביה ויהודי יכולים להתחתן ולשים שלט הכוונה, כאילו שאנחנו במדינה נורמאלית, והפיצו את העניין ברשתות חברתיות. אמנם לשמאל המקומי יש מסורת ארוכה מאוד של ריקוד לפי החליל של הימין, פעם אחר פעם הוא נופל לספינים שלהם, אבל רבאק. איפה אתם חיים? זה שהשלטים הודבקו ע"י פעילי ימין זה ניחוש מושכל שלי, כמובן. אם במקרה שמאלנים עשו זאת, אז האמור במשפט הקודם נכון אפילו יותר.

מינהלי: ביום רביעי הבא יתקיים באוניברסיטת ת"א פאנל של בלוגרים פוליטיים על "תג מחיר", בניסיון להעמיק קצת בהבנת התופעה וההקשר הרחב שלה, ולא להסתפק רק באזכורים הספוראדיים שלה בתקשורת. ידברו שם איתמר שאלתיאל, יוסי גורביץ ואנוכי. בואו בהמוניכם.

אבל אני לא באמת קונה את ההסברים וההצטדקויות הנ"ל של הרשות הפלסטינית. אם הירי לא היה מכוון להרוג, הרי שהוא היה בבחינת אצבע קלה הרבה יותר מדי על ההדק, ושני הדברים כרוכים בהיותו של הירוי יהודי וישראלי. על פלסטיני היו נזהרים יותר. ייתכן גם שמדובר במדיניות. לא בהכרח רשמית, אבל מתוקף "רוח המפקד". ייתכן שהפלסטינים, אולי לרגל הספירה לאחור לספטמבר הקרוב החליטו "לצרוב תודעה" לישראלים ולהבהיר להם שגבול זה גבול, ולא כל ארחי פרחי יכול לעשות בטריטוריה שנשלטת בידי הפלסטינים כבתוך שלו.

מיותר לציין שכל הנ"ל נכון גם לגבי אותם מקרים מרובים בהם פלסטינים חוסלו בנסיבות דומות וחיסולם הוצדק באותם תירוצים קבועים בדיוק. לא רק פלסטינים, אגב. מדיניות צה"ל לירות על כל מי שנקלע ל"מקום שהוא לא אמור להימצא בו" לא פוסחת גם על יהודים. העיתונאי גדעון לוי, הצלם מיקי קרצמן ונהג המונית הישראלי שהסיע אותם ניצלו בעור שיניהם (דבר שמצער, בוודאי, את רוב היהודים בישראל) מירי כזה. הם פנו, בהתאם להוראות שקיבלו מקצין, בפנייה הלא נכונה. בסוף הרחוב הייתה עמדה מבוצרת והחייל בה, לאחר שביקש וקיבל אישור, השחיל כמה כדורים היישר לתוך השמשה הקדמית. למרבה המזל, המונית הייתה ממוגנת ירי.

פחות מזל היה למאבטחי מאחז ששהו באזור בו צה"ל חיפש מבוקשים. מבחינת צה"ל, הם "לא היו אמורים להיות שם" אז הוא פתח עליהם באש. המאבטחים ניסו לברוח ונורו ע"י יחידה שלמה ואף ע"י מסוק שהוריד עליהם טיל. היה אפשר לצפות שיחידת עילית + מסוק קרב ינסו לזהות את מי שיורים עליו, אבל הם חשבו שמדובר בערבים, אז הם לא הטריחו את עצמם.

בתקשורת הישראלית (השמאלנית כמובן), חיסולי הפלסטינים ש"היו במקום שהם לא אמורים להיות בו", ש"ניסו לפרוץ מחסום" ונורו ע"י חמושים ש"חשו סכנה סובייקטיבית לחייהם" מבליחים לרגע ונעלמים, אף פעם לא מתגבשים לכדי תמונה שלמה של תופעה. כשזה קורה ליהודים, זה נשאר באוויר טיפה יותר זמן, אבל כטעות מבצעית מבודדת ש"תיבדק". מה עלה בגורל הבדיקה, לא מספרים לנו. מדהים ככל שזה ישמע, מה שאנחנו עשינו מאות פעמים יכול להיתפס כ"טעויות שקורות לפעמים". כשפלסטינים עושים זאת, מדובר ב"פיגוע".

קשה להאמין שהזהות בין חיסול לבנת לחיסולים רבים של פלסטינים בנסיבות דומות תחמוק מעיניו של צרכן התקשורת הישראלי, ושזהות זו לא תגרום לו לבחון מחדש את ההצדקה האוטומטית שהוא מקריץ בכל פעם שחיילים יורים בפלסטינים, אבל זה בדיוק מה שקורה. זוהי עוד הזדמנות להיווכח באמת המצערת שלעולם, לעולם אין לזלזל ביכולת של בני אדם להאמין בבולשיט של עצמם.

ואפרופו תקשורת…

צווי איסור פרסום מחולקים כמו סוכריות בימינו. זה לא צריך להפתיע, כי כשמרגילים אותנו לצא"פים מופרכים שוב ושוב, אנחנו לא נעשה עניין גדול גם כשהתירוץ הרגיל: "שיקולי ביטחון", לא יופיע. ככה מדרונות חלקלקים עובדים. מי שביקש את הצא"פ הוא כתב ידוע למדי בערוץ 2 שנאשם באונס אכזרי במיוחד. הברנז'ה התקשורתית ממש לא נעמדת על הרגליים האחוריות לטובת זכותה לפרסם את הסיפור העסיסי, כפי שהייתה עושה אם האנס לכאורה היה, נניח, איזה רב מזוקן שממלמל פסוקים ולא עיתונאי צעיר מהחבר'ה עם פטיש לפרסום תצלומים "סקסיים" של עצמו בפייסבוק. כך שהעבודה המלוכלכת נופלת, כמו תמיד, על כתפי התקשורת הבלתי פורמאלית. את השם, כמובן, אסור לי לפרסם שמא אתחייב בראשי, אבל בשביל למצוא אותו צריך רק לדעת שהמקרה קיים, כמה דקות פנויות ואת החבר גוגל.

הקרדיט על הסקופ מגיע לרוטר-נט, ולקריאה נוספת מוזמנים לפנות לחנה בית הלחמי ולרוני אלוני סדובניק.

מינהלי: התקבלה תרומה לתחזוקת הבלוג והכותב. אני מודה לתורם ומאחל לו לקבל כדורים רק עם מרשם.

אני שואל את עצמי האם קלינטון, כשהיא מדברת על מנהיגים שמאמינים שלהם זה לא יקרה, מתכוונת גם לאלו שלנו. אני לא מפנטז, כמו כמה, שאזרחי ישראל יצאו לרחובות בגלל מחירי הדלק או כדי להפיל את הדיקטטורה הנוראה של שדרני גלי צה"ל. אם אלו היו הצרות של המצרים, גם הם לא היו יוצאים לרחובות.

כאן, אולי, קבורים שורשי משבר הדמוקרטיה הישראלית. מוגבלת וחלקית ככל שתהיה, הדמוקרטיה הישראלית היא סוג של מובן מאליו, עבור יהודים, ונמצאת בסביבה מספיק זמן כדי שאנשים יגדלו בה ולא יחוו מציאות אחרת. לכן, מרבית תומכי הדמוקרטיה בישראל הם כאלו שהדמוקרטיה היא חלק מזהותם, שאותה הם תופסים כמערבית וככזו תמיכתם בדמוקרטיה היא פרקטיקה זהותית, משהו כמו השתתפות בהילולא של הבבא סאלי. הם בעדה, אבל לא חשים על בשרם את הצורך בה.

הדמוקרטיה איננה זהות ואיננה שיטת שלטון או ניהול, כפי שמפמפם הימין הישראלי בלי לקבל מענה הולם. היא רדודה מכדי להוות זהות ולא אפקטיבית מספיק כדי לבחור בה על פני שיטות ניהול אחרות. הטעם היחיד לדמוקרטיה וההצדקה היחידה לקיומה היא ההגנה שהיא אמורה לספק מפני דיכוי. לכן המדוכאים הם אלו שיוצאים לרחובות, ולא המדכאים. כשאלו שנהנים מדמוקרטיה רואים בה בעיקר מטרד, מי שסובל מהיעדרה לומד להעריך אותה, לפחות זמנית, אפילו אם היא איננה חלק מהשקפת עולמו.

שלל הפרשנים שמהמרים על אבן הדומינו הבאה שתיפול באזורינו נוטים לשכוח שבתחום שליטתה של ישראל יש מיליוני אנשים שבשבילם אין דמוקרטיה. רובם נשלטים ע"י ישראל בעקיפין, ב"תחום מושב" שנקבע על ידה ובאמצעות רשות שלטונית אוטונומית שמתקיימת רק בגלל שישראל מרשה לה להתקיים. וישראל מרשה לה להתקיים רק משום שזה מאפשר לה להתנער מאחריותה כלפי הנשלטים. את הרוחות שמנשבות בימינו במזרח התיכון אי אפשר שלא לקחת בחשבון כשמדברים על קיץ 2011. תשננו את התאריך. בספטמבר הקרוב, ככה זה נראה, עומד ליפול דבר.

בציבוריות הישראלית, המעט שבא לידי ביטוי מהמתרחש בצד הפלסטיני הוא ההכרזה החד צדדית הצפויה על הקמת מדינה פלסטינית עצמאית, שתוכר ע"י האו"ם. לתרחיש זה, עושה רושם, גם מתכוננת הממשלה הנוכחית ויש לה מענה בקנה. מי שמוביל אותו הוא ליברמן, אבל הוא מוסכם על כל המרכז הפוליטי והוא נקרא "מדינה בגבולות זמניים".

לפי תסריט זה, ישראל תפגוש את הכרזת העצמאות הפלסטינית בתכנית שאכן מעניקה עצמאות לפלסטינים, בגבולות אזור A. הגבולות הללו יהיו "זמניים" כמו שמשטר הכיבוש היה "זמני". כלומר, הם מיועדים להישאר אתנו עוד כמה וכמה עשורים, עובדה שליברמן לא טורח להסתיר. כך, לשיטתם, תוסר הבעיה העקרונית ביותר של "הכיבוש" – השליטה בעם אחר, והסכסוך יהפוך להיות סכסוך טריטוריאלי רגיל כמו שיש בין מדינות רבות.

ההתנחלויות, שאחרי שלוש דורות של תושבים כבר הפסיקו להיות אמצעי להגשמת רעיון ארץ ישראל השלמה והפכו למטרה בפני עצמה, יישארו במקומן. האזורים שנמצאים בקונצנזוס יחסי, ירושלים המורחבת עד זרא, בקעת הירדן והגושים הגדולים של התנחלויות "איכות החיים" יישארו בידינו. כך תוגשם תוכנית הבנטוסטאנים ששרון הגה עוד בשנות השבעים, זאת שכדי להגשימה בישל את "המפץ הגדול" ועשה את ההתנתקות. ובעיקר, בהיעדר עניין השליטה בעם אחר, המגמה העולמית של הפיכת ישראל למדינה מצורעת, שהם מזהים בצדק כסכנה קיומית, אמורה להיבלם. נושאי גבולות וזכויות קניין על אדמה כשלעצמם אכן מעוררים פחות אמוציות, ובצדק. הרבה חורים יש בתכנית הנכלולית הזאת, וספק אם תעבוד אפילו אם תוגשם. אבל השאלה הגדולה יותר היא האם בכלל תהיה הזדמנות להגשים אותה.

הפלסטינים מחזיקים בקלף נוסף בשרוול – פירוק חד צדדי של הרשות והחזרת המפתחות לישראל. אין זה סוד שהרש"פ איננה פופולארית, שכן היא נחשבת ע"י הפלסטינים כמעין משת"פ של הכיבוש הישראלי. נזכיר שהרשות, לפי הסכמי אוסלו, היא שלב מעבר בלבד לפני הקמתה של המדינה העצמאית, שהיא קיימת זמן ארוך פי חמש מהזמן המיועד לה ושפתרון הקבע לא נראה באופק. ברגע שהזמניות של הרש"פ תיעשה לעניין קבוע היא תאבד את שאריות הלגיטימיות שלה, ואני חושב שראשיה מבינים זאת היטב.

אני מנחש שהפוליטיקאים הפלסטינים מסתכלים על מה שקורה בתוניסיה ובמצרים ויודעים שהעם שלהם מסתכל על זה גם כן. הם ודאי יודעים שכשאפקט הדומינו יגיע אליהם, הם יצטרכו לבחור האם להיות היעד של המתקוממים, או לעמוד בראשם. מבחינתם, הדבר הנכון לעשות, הן למען הישרדותם האישית והן לטובת המטרה הלאומית, יהיה הטריק הערפאתי הישן – לרכב על הנמר.

אימוץ המאבקים העממיים סביב חומת ההפרדה ונוכחות הפוליטיקאים של הרש"פ בהם מצביעה על נטייה לבחור במסלול זה. העניין הוחמץ ע"י הציבוריות הישראלית שמייחס את השקט הביטחוני הנוכחי למבצע "חומת מגן" ההוא ולחומה הפיזית שבנייתה עוד לא הסתיימה. אך אין שום סיבה לחשוב כך. הפיכת המאבק הפלסטיני מטרור רצחני למאבק עממי בלתי אלים ברובו תוך בניית מוסדות "מדינה בדרך" הרי השיג עבור הפלסטינים את המטרה האסטרטגית המרכזית ביותר שלהם, זו שהם ניסו להשיג מאז 1948 – בינאום הסכסוך. וכצפוי, זה מלחיץ את ישראל יותר מהפדאיון, יותר מחטיפות המטוסים ואפילו יותר מאוטובוסים מתפוצצים במרכזי עריה. לא במהרה הם יוותרו על ההישג הזה ואפילו החמאס נזהר מלפגוע בו באמצעות חידוש פיגועי ההתאבדות. הם לא נסוגו מהצדקת השיטה ומ"זכותם" לפעול לפיה, אבל הם מכירים בכך שזה "לא משרת את האינטרס הפלסטיני".

אם מנהיגי הרש"פ עוד התלבטו האם עליהם להכריז על מדינה עצמאית או שמא להחזיר את המפתחות לישראל, האירועים האחרונים במזה"ת בהחלט מטים את הכף אל האפשרות השנייה. לפי תסריט זה, החזרת המפתחות תובנה ותוצג כעוד התקוממות נגד רודנות בשרשרת, אך הרודנים שנגדם מתקוממים לא יהיו מנהיגי הרש"פ שמושלים באדיבות ישראל, אלא ישראל עצמה. להתקוממות זאת יצטרפו, אני מניח, גם הערבים אזרחי ישראל וכמה יהודים, והאהדה הבינ"ל אליה תהייה חד משמעית.

התכנית הישראלית של הקמת מדינה פלסטינית בגבולות זמניים תהפוך באחת לניסיון עלוב לתקוע אצבע בחור שבסכר, בדומה ל"רפורמות" עליהן הכריז דיקטאטור תוניסיה לפני שעלה על המטוס ואלו שמנסה להציע הדיקטאטור המצרי כיום. לא יהיה בה כדי להרגיע את ההתקוממות.

לדעתי, מדובר בתסריט סביר מאוד, ואף מתבקש. תוצאותיו, לעומת זאת, קשות יותר לחיזוי. נראה שאזורינו נכנס לעונת הנדידה של הברבורים השחורים. המציאות נהפכת לבלתי צפויה, אבל אפשר בהחלט לחזות את הפיכתה לכזו. קשה לצפות האם החמאס ינהג כמו תנועת האם שלו במצרים ויישאר בצד בתקווה להשיג את מטרותיו במסגרת דמוקרטית, או שמא יאמץ את דוגמת 1979 של פטרוניו האיראנים וינסה להשתלט על המהפכה.

השאלה האם תוניסיה ומצרים יצליחו להכיל את האסלאם הפונדמנטליסטי בתוך מסגרת דמוקרטית היא שאלת מפתח. ולא רק שלהם, שכן אין שום הבדל בין האחים המוסלמים במצרים לפונדמנטליזם היהודי שמתגבש בישראל בהובלת מטורללים כמו שמואל אליהו. ההבדל הוא שהאחים המוסלמים קיימים יותר משמונים שנה ואולי למדו דבר או שניים על גבולות הכוח, בזמן שהפונדמנטליזם היהודי רק התחיל בתהליך בדיקת הגבולות שלו. השתלטות האסלאם הקיצוני על ההתקוממויות במדינות ערב תתווה, כנראה, גם את דרכה של ההתקוממות הפלסטינית הקרובה, וזה הדבר היחיד שעשוי להציל את המדיניות הנוכחית של ישראל. ואת המשפט הזה כדאי לקרוא שוב. מה זה אומר עלינו ועל המדיניות שלנו, אם השתלטות השקפת עולם מהמטורללות שידעה האנושות משרתת אותנו?

התגובה הישראלית, לצערי, איננה ברבור שחור כלל וכלל. עבור הציבוריות הישראלית, מובן מאליו שהפונדמנטליזם האסלאמי ישלוט בכיפה. מה שעבור כל השאר הוא אפשרות, עבור הישראלים הוא מציאות. ומן הסתם זה לא מפני שהישראלים חכמים יותר משאר תושבי כדוה"א, אלא מפני שהישראלים מכורים לפחדים של עצמם ולכן לא נותר להם אלא לממש אותם. פחד נוצר לא מאפשרות אובדן הקיום הפיזי אלא מאפשרות אובדן הזהות, מה שאנחנו חווים כ"עצמי". כש"עצמי" מורכב בעיקר מפחדים, והמוטו היהודי המקובל בישראל הוא "בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו", קל יותר לאשש את הזהות באמצעות מימוש הפחדים הגרועים ביותר מאשר להפוך את הזהות עצמה לבריאה יותר.

לכן, התגובה הצפויה תהיה ניסיון לדרדר את ההתקוממות העממית למלחמת טרור, בדומה למה שעשינו באוקטובר 2000. זה יאפשר לישראל לשמר את הפנטזיה שהתחזקות הפונדמנטליזם האסלאמי תגרום למערב לתמוך ללא תנאי בכל גחמה שלנו, בסיוע ריכוך ההתנגדות ע"י יצירת סטטוס קוו חדש של מדינה בגבולות זמניים, שתחליף את הסטטוס קוו הישן של "תהליך שלום" שלא נגמר אף פעם שבעצמו החליף את הסטטוס קוו הקודם של שטחים "בתפיסה לוחמתית זמנית". כמובן שעתידו של הסטטוס קוו הזה הוא כעתידם של הקודמים. אם אתם לא חושבים שהמשיח יגיע בשנים הקרובות, נשאר רק לקוות שהתגובה הישראלית הצפויה פשוט לא תצליח.

מנהלי1: התקבלה תרומה לתחזוקת הבלוג והכותב. אני מודה לתורם ומאחל לו שיזכה לא להיות פטיש ולא מסמר, במהרה ובימינו.

מנהלי2: חיבור האינטרנט שלי מקרטע קשות בשבוע האחרון, כך שאתרים רבים, כולל הבלוג שלי, לא עולים. אני מודה לאיתמר שאלתיאל שהעלה את הפוסט עבורי, ומתנצל מראש על עיכובים באישור תגובות (אם הן כוללות קישורים, נדרש אישור) וכיו"ב.