הבריחה של ברק לא הייתה צפויה, אם כי בחוכמה שלאחר מעשה לא ברור למה, אבל סופה של מפלגת העבודה היה צפוי גם צפוי. ובכל זאת, כמה דברים מעניינים יש כאן.

הפליק-פלאק של ברק פתח רשמית את המרוץ לבחירות הבאות. עד עכשיו, ההיערכות נעשתה בשקט, בלחישות בין עסקנים ומקורבים ובשינוע ארגזי טפסי התפקדות. עכשיו המערכת הפוליטית תהיה קן נמלים שחטף בעיטה. ברק עצמו (ותסלחו לי שאני מוותר על כללי הטקס ומתעלם לגמרי מהח"כים הנלווים אליו וממה שהם מכנים "תנועה"), עושה רושם, לא יעבור את אחוז החסימה בבחירות הבאות.

אלא אם כן תהייה איזו מלחמה טובה שתאחד את העם ותראה לו שאי אפשר, פשוט אי אפשר להתמודד עם איומים שכאלה בלי שר ביטחון מפרק שעונים שכזה. עוד שנה ככה, יהיה הזמן הכי טוב למלחמה. אני גם בספק אם יהיו לברק מספיק קוחונס כדי לרוץ לכנסת עם הרפיוטיישן שלו וארבעה גמדים שאף אחד לא מכיר. אם הייתי צריך לנחש, הייתי אומר שהצטרפות לליכוד או ל"קדימה" היא אפשרות סבירה יותר, אלא אם כן שאול מופז יצליח למנוע זאת.

אנחנו יודעים שמשהו נעשה למטבע פוליטי בעל ערך כשכולם משתמשים בו כל הזמן. אז כמו השמאל הלאומי לפניו שדרך על ראשם של מי ש"שמאלה" ממנו כדי לנסות להרים את הראש של עצמו מעל פני המים, ברק עושה זאת למפלגת העבודה שנסחפה, לדבריו, "אל מחוזות הפוסט-מודרניזם והפוסט-ציונות". האמת היא שהמקום היחיד שמפלגת העבודה נסחפה אליו, כיאה לדג מת, זה לתחתית ועם הזרם ישר לממשלת ליברמן. אבל ברק מסתכל מסביב, רואה שכולם לוקחים סיבוב על הסמולנים, מגרד את גלגלי השיניים במוח ומגיע למסקנה שמה שעובד בשבילם, יעבוד גם בשבילו. שני דברים שווה להגיד על זה:

כשמתחילים עם טריק הזזת הגדר פנימה כדי להשאיר אנשים בחוץ, הוא לא עוצר בקלות. מה שהתחיל עם ארגוני השמאל העמוק, או "רק מי שקוראים להחרמת ישראל" זוחל לאט ובטוח לכיוון המרכז. זה עבר את "שלום עכשיו", תנועה שתמיד הייתה מזוהה עם מפלגת העבודה ומרצ, והשבוע ראינו שוותיקי הליכוד ומפלגת העבודה מצאו את עצמם בסכנה להישאר בצד הלא נכון של גדר הלגיטימיות. נשאר רק לראות כמה פוליטיקאים עוד ייקחו סיבוב על הסמולנים כדי לקושש חצי כותרת, ואילו יריבים פוליטיים מהאמצע של מרכז המיינסטרים יתגלו פתאום כמי ש"נסחפו לפוסט-ציונות".

בתחום המעודד, אם יש איזה קטע אופנתי שכולם עושים, יש רק דבר אחד שאפשר להיות בטוחים בו: כשסבתא שלכם מתחילה לעשות את זה, הגיע הזמן לחפש את הדבר הבא.

מרוץ עכברים שלם יתחיל במפלגת העבודה. חבל, עדיף היה לסגור את הבאסטה ולהתחיל מחדש, אבל עוד לא נולד המנתח שיפריד את אנשי המפלגה, ובמיוחד פואד, מהמנגנון המפלגתי. שלי יחימוביץ' מתמודדת על כיסא הקברניט של הספינה הטובעת מול אחד שקוראים לו בוז'י (סוג של גרסה צעירה של פואד). היות שארגזי מתפקדים וסכינים בגב קובעים את תוצאות הדברים האלה, לא אנסה לנחש מי תצא עם ידה על העליונה.

אחר כך, תגיע השאלה הגדולה: האם על הספינה הטובעת לאחד כוחות עם הרפסודה של רובינזון קרוזו שנסחפת לצידה, ועליה ג'ומס (גם כן סוג של פואד, אבל ממרצ) וחבריו. או שמא, לקחת עליהם סיבוב ולהגיד שהם נסחפו לאוקיאנוס הפוסט-ציוני ואילו אנחנו, מפלגת העבודה, מפלגת מרכז ציונית שפויה שהמצע שלה הוא מה שטוב לישראל. שזה, לגמרי במקרה, גם מה שטוב לקריירה של ראשי המפלגה.

מה שכן ארשה לעצמי לנחש זה שמדובר בשעתו הגדולה של "השמאל הלאומי". התפרקות מפלגת העבודה שברה את הקרח בדיוק מעל הראש שלו ומאפשרת לו לצוף ואני בטוח שאלדד יניב מבין זאת היטב וברגעים אלו ממש כבר מתרוצץ כמו תרנגולת ערופה. יש הרבה פוליטיקאים נואשים שיחפשו לחבור אליהם, כך או אחרת, כדי להישאר במשחק.

המהלך הפוליטי הנכון עבור הצד השמאלי של המפה יהיה ליצור חיקוי מקומי של המפלגה הדמוקרטית בארה"ב. מדובר במסגרת רחבה הרבה יותר מזו של מושג המפלגה המקומי ואפשר להגיד שמדובר בארגון גג שתחתיו יש סיעות שונות שהמרחק האידיאולוגי ביניהן יכול להיות גדול. אם דבר כזה ייעשה, השמאל ירוץ בחזית אחת שתסחוף, בנוסף על האלקטוראט הקיים, קולות של מי שלא טרחו להצביע או שהצביעו עבור רשימות שלא עברו את אחוז החסימה. ניצחון בבחירות הבאות זה לא יהיה, התחלה של שיקום, אולי.

הוצג לנו סיפור פנטסטי לגמרי. השב"כ בכבודו ובעצמו נקרא כדי למצוא את העובדת הפיליפינית ההיא ואיכשהו, אופס, נכשל. בהיותו אחראי על אבטחת האישים, אני יכול להניח שהשב"כ תיחקר את העובדת לאורך ולרוחב. אם לא, יש לנו בעיה. מי שנכנסת ויוצאת מביתו של נאמבר-טו בשרשרת המזון הישראלית צריכה להיבדק, במיוחד כשהיא אזרחית זרה שמגיעה מארץ שהיא ביתו של אבו סאיאף, ארגון ג'יהאדיסטי שעליו מספרים שאפילו הקולגות באל-קעידה חושבים שהוא קצת מטורלל.

אבל גם עם היכרות עם הפאשלות והחובבנות שלא ייאמנו שאנחנו פוגשים בשירותי הביטחון שלנו, אני מאמין שהשב"כ בכל זאת תיחקר את העובדת. את השם שלה, לפחות, אני בטוח שהוא בירר. אפעס, מסתבר שבחורינו המצוינים עשו ימים כלילות כדי לאתר את העדה הפוטנציאלית, אממה, חיפשו פיליפינית בעלת שם אחר. אם היו מחפשים איזה ערבי, בטח היו מוצאים שפן ומאלצים אותו להודות שהוא שועל, כמו בבדיחה שמספרים עליהם. אבל כנראה שלמרות היותם סכנה קיומית למדינה היהודית היחידה בעולם, השב"כ פשוט לא מבין בפיליפינים.

מה שמעניין בסיפור המגוחך הזה זו לא השחיתות. העסקת עובדת זרה ללא אישור היא לא בדיוק פשע חמור, ואני בטוח שלא זה הדבר שהיה מרסק את הקריירה של אהוד ברק (אם מישהו יודע, אגב, מה הדבר שירסק את הקריירה של ברק, זוהי חובתו האזרחית האלמנטארית להגיד את זה). 15,000 שקל זה בערך מחירו של מחוג השניות בשעונים שברק נוהג לענוד, לא בדיוק הדבר שימנע לחם מפיות ילדיו. אז השאלה היא, למה, לעזאזל, הוא טרח להביא עלינו את הפארסה הזאת?

כן, ברור, הזיכרון הציבורי קצר, הציבור אדיש, הוא יכול להרשות לעצמו ולא יקרה לו כלום, כל התשובות הידועות. אבל בשביל מה? נכון, הסכנה קטנה, אבל איפה לעזאזל הרווח? הסכנה לקריירה שלו מחשיפת הנ"ל אכן מזערית, אבל היא בכל זאת קצת פחות מיקרוסקופית מהסכנה של הרשעה. בכל זאת, ברק היה יוצא יותר טוב אם היה בא, משלם את הקנס, מתנצל וממשיך הלאה.

מה יכול להיות האינטרס לעשות את השטויות האלה. מה מתרחש בנבכי גלגלי השיניים העדינים והמורכבים של המוח האנליטי של אהוד ברק. מה כבר יכול לשכנע גאון שכזה לשכור עובדת לא חוקית, ואחרי שנתפס, להפעיל את השב"כ ואת היועץ המשפטי לממשלה כדי למנוע מעצמו קנס זניח ובידיעה שציבורית, זה יהיה חמור יותר מהעבירה עצמה?

לי, אמנם, אין את המוח של אהוד ברק אלא סתם מוח, עם כמה דפיקות פה ושם, מתניע בקושי (במיוחד בקיץ ובחורף) וגם זה בעזרת קפאין ולפעמים גם ריטלין, אז התשובה היחידה שהמוח שלי יכול לספק להפגנה התמוהה הזאת של קבלת החלטות לא סבירה בעליל בעניין פעוט ופשוט שאפילו אני הייתי מצליח לא לסבך היא, שבדומה לראש הממשלה, גם שר הביטחון שלנו פשוט לא שפוי.