את הפתיל אפשר להמשיך מהתגובה האחרונה אליה אפשר להגיב.

"העיתון של המדינה" זה סלוגן של פרסומת. אני לא קונה את הקישקוש על "העיתונות השמאלנית", בין השאר, משום שאף אחד ושום דבר לא מונע ממישהו לפרסם עיתונים ימניים, "אובייקטיביים" לשיטתם וכו' בכל מספר שירצו.

והימין, כאמור, מוציא שורה שלמה של עיתונים כאלה. אממה? אף אחד חוץ מהחונטה המצומצמת שלהם לא קורא אותם. הציבור אולי אוהב ללכלך על YNET, אבל לא רוצה להחליף אותו במאמרים חסודים של הרב לבנון שליט"א.

אז בדיוק כמו בחינוך, הדרישה להשתתפות "שווה" בתקשורת נוגעת רק לתקשורת של מי שמחווץ לציבור הליבה שלהם. מה שנקרא: שלי-שלי, שלך-שלי.

אם תהיה אפשרות לחלק את הארץ, אני אתמוך בה. מדינה אחת אינה אידיליה (גם שתיים לא, אגב) אלא המציאות אותה אנחנו יוצרים בפועל. ועם כל הכבוד, לתמוך בביבי כי אני ארגיש עוד יותר מודר תחת ליברמן זה קצת מצחיק.

אי אפשר להמשיך את הפתיל שלך…
שלכל כלי תקשורת תהיה דעה מוצהרת זה בסדר גמור, רק שיהיה מגוון לבחור ממנו, מסתבר שכאשר יש בחירה, ה"עיתון של המדינה" הולך לפוליטיקאים שלו להציל אותו, ערוץ 2 ו10 הם "ידיעות" רק במדיה אחרת, "ישראל היום" זה נצחון בקרבות האתמול, אולי אדלסון יציל את ערוץ 10, אני כבר שומע את היללות של נערי נבזלין. גם בנושא ביזור החינוך אני מסכים אתך, זה חלק מאותה מגמה.

ליברמן אמור להפחיד אותך כי אתה תומך בקונספט נעלם של מדינה אחת וליברמן יחלק את הארץ הזאת וביותר ממובן אחד. זה יהיה עצוב ומסוכן אם חלקים שונים בציבור ירגישו עד יותר מודרים או נדחקים לפינה, זה נכון לערבים, זה נכון למצביעי הימין, זה נכון גם למצביעי השמאל.

הגיע הזמן גם לייצוג של רפורמים, קונסרבטיבים ואתאיסטים ברבנות, לא? גם לאתאיסטים מגיע ייצוג ברבנות. לא ייתכן שהרבנות תתנהל ע"י איזושהי אליטה אורתודוקסית מטעם עצמה על פי שיטת "חבר מביא חבר". הגיע הזמן לתת גם מקום לקול האתאיסטי בפסיקות של הרבנות.

נו, אני אף פעם לא האמנתי ב"אויבי של אויבי הוא ידידי".

אני לא מצפה משום גלי תקשורת להיות "מאוזן" או "אובייקטיבי". לא יזיז לי אם ידיעות תיפול, ומבחנתי שלכל עיתון יהיה קו פוליטי ברור וגלוי כמו שמקובל באירופה וארה"ב (שלא לדבר על ערוץ7, כיפה, הקול היהודי, ישראל היום וכו') ושיפסיקו לצפות מידיעות ומעריב להיות "של כולם".

הימין והדתיים מחזיקים בתקשורת ובחינוך אוטונומיים, ושלל מוסדות אחרים. מהמוסדות החילוניים מצפים, משום מה, ל"ממלכתיות". אין לזה שום סיבה.

חוץ מזה, למה בדיוק אני אמור לשקשק מליברמן?

מסכים שהדנונים הם לא הבחירה המועדפת, היה נסיון של כוחות דמוקרטיים יותר להכניס את רות גביזון לעליון, החונטה דחתה אותה בשל "אג'נדה" (יום מכונן לתודעה הפוליטית שלי) אז עכשיו יקבלו את סולברג. התקשורת הכתובה שחטה כאן מועמדים לפי העמדה הפוליטית שלהם, אז עכשיו יש "ישראל היום" והוא מפרק את ידיעות . הצבועים כמובן מממשיכים לילל, הארץ גייסו אוליגרך פושע נמלט למימון, מעריב את דנקנר אבל אדלסון הוא כמובן מוקצה. לא אכפת לי מי ייבש כאן את ביצות הצביעות, אם ציפי לבני לא הצליחה, אולי דנון יצליח, מישהו ישבור את אחיזת החנק הזו שלא מאפשרת לחברה נורמאלית להתפתח כאן, לא אכפת לי מי. אני אקבל את הבשורה גם ממצורע.

בוא אני אגלה לך סוד, אנחנו צריכים להתפלל להצלחתו של ביבי, כי אם הוא יכשל מול החונטה, הבא בתור לנסות יהיה ליברמן.

נא להתעלם משני המשפטים האחרונים (הציטוט מהפוסט), שכחתי למחוק….

ראשית, הרשה לי לשבח את האתר בכלל ואת הפוסט הזה בפרט.
ההבחנות שאתה יוצר הן מדויקות וחשובות לעין שיעור.

הערה אחת: תחושת האיום היא לא רק תוצאה של הגלובליזציה המהירה, אלא גם של "הבעיטה" של הציונות המודרנית במסורת היהודית – בעיקר בהדרת תכנים אלו ממערכת החינוך. הנ"ל הביא ליצירת דור שאינו מכיר את בסיס הזהות שאיחד אותנו כעם אלפי שנים מחד, ומאידך בסיס הזהות הציוני "הקלאסי" (סוציאליזם, סולידריות קהילתית וכו') אינו רלוונטי עבורו בעולם אינדיבידואלי קפיטליסטי.

אחרי עשורים בהם היא דוכאה, התרחשה מהר מדי והציפה בבת אחת, במקביל לתחושת השחרור, תחושת איום מאובדן זהות והיטמעות בהמון הגלובאלי

If we should elect judges and journalists, why stop there? I say that everyone should get to vote on how's allowed to be rich. Put it to a referendum whether Tshuva can keep all the wealth he's grabbed over the years via his shady deals.

And after that, let's start referendums about rabbis. Let's say that every yeshiva leader and chief rabbi will be prohibited from making political statements, and instead required to give equal time to all points of view, including Reform and Conservative Judaism. Fair's fair, no?

המחאה של הימין היא לא על היעדר "שליטה", אלא על היעדר *נוכחות*. אלוהים, כאמור, נמצא בפרטים הקטנים. הגופים השונים בחברה דמוקרטית אמורים לשקף נאמנה את המגזרים השונים שמרכיבים אותה: חילונים, דתיים, חרדים, ערבים, ימנים, שמאלנים וכן הלאה. בתקשורת ובבתי-המשפט האיזון הזה אינו קיים, והם מוחזקים בידי קליקה קטנה, סגורה והומוגנית למדי. אותה "אליטה" מטעם עצמה כופה את ערכיה ודעותיה באופן בלתי-דמוקרטי, תוך השתקת והלעגת הדעות שכנגד, אשר למרבה האירוניה משקפות את דעת *הרוב* במדינת ישראל. פוליטיקאים נבחרים ומתחלפים אחת לכמה שנים, ואילו את העיתונאים והשופטים איש אינו בוחר. בשיטה הקלוקלת של "חבר מביא חבר" לקדנציות בלתי מוגבלות בזמן שנפרשות על פני עשורים, יש יותר מאשר טעם לפגם – ועל כך ההתרעמות ההולכת וגוברת. דווקא אלו הקובלים על "דיקטטורה" – הם-הם הדיקטטורה! וייטב אם יתבוננו סביבם בעבר הרחוק והקרוב (כמו גם בהווה), וילמדו שיעור מגורלם המר של רודנים לאורך ההסטוריה.

העניין הוא, חיים, שאני לא קונה את הטענה שהדרך הנכונה לגוון את הדוגמטיזם נמוך המצח של חלקים נרחבים באקדמיה, לאוורר קצת את המקהלה התקשורתית המנוונת וכו' זה לתת למאורות הדמוקרטיה ואבירי המגוון, הפלורליזם והשוויון מסוגם של ביבי, דנון וקירשנבאום להחליט מי יהיו הפרופסורים, העיתונאים, השופטים והפעילים, מה יהיה מותר להם להגיד ובמה יתעסקו. מה כל כך קשה להבין כאן?