[…] הסיפוח של הגדה בלי הרצועה הולכים ונעשים זן חדש ומעניין בפוליטיקה הישראלית המשעממת, הרדודה ועמוסת הכחשות-המציאות עד לעייפה, ואני צופה […]

אז זהו, שאני מבוגר ממך בערך ב-5 שנים. ומה שאתה זוכר לפני האינתיפדה לא היה שום דו קיום – הפלסתינים בבית לחם אולי לא ירו בך או זרקו עליך אבנים, אבל שאלת את עצמך למה כולם נסעו לרמאללה לתקן את המכוניות? או לעשות קניות? גטאות של עבדים חסרי זכויות. אם לזה אתה שואף אני יכול להבין שאתה מתלהב מרעיון המדינה הדו לאומית. הרבה אנשים לא ראו את זה אז, כמו שלא ראו שגילה היא התנחלות. זה לא עושה את אותם ימים נופת צופים. לעם האדונים, מתוכו הצצת בתור ילד על המצב, כן. אבל למה בעצם פרצה האינטיפאדה אם הכל היה כ"כ טוב?

אין לי מושג, אני לא משתמש בו. אבל יש עליו מלא תלונות לאחרונה אז נראה שהוא השתגע קצת.

זה רק אני או שהרסס פה מפנה לפוסטים של גורביץ?

זה שאתה כותב על שיעמום לא אומר שאתה חייב לכתוב משעמם. אבל הפעם יצא קצת מצ'עמם…

ודאי שאתה לא מסוגל לדמיין. אלא אם כן אתה מבוגר ממני, אתה כנראה לא זוכר את ימי טרום אוסלו. אולי אפילו לא נולדת או היית ממש צעיר כשהתחיל משטר ההפרדה הנוכחי. גם לפני זה היה כיבוש ודיכוי, וערבים ויהודים שנאו אחד את השני. אבל הנוכחות שלהם בחיים אחד של השני הייתה גבוהה יותר.

אני גדלתי בגילה והפעם הראשונה שבית לחם נראתה לי מקום רחוק ולא חלק מהשכונה שלי הייתה לאחר פרוץ האינתיפאדה הראשונה. הראשונה.

בנוסף, מצב של שתי מדינות קל לדמיין כי יש לנו את התמונה, אנחנו יודעים איך הוא אמור להיראות. המון מיליונים נשפכו על כל מני צוותים של מומחים. יש מפות, יש חוברות עבות כרס עם כל ההסדרים יש עשרים וכמה שנים של דיבור מעשי על הנושא ועל הסדרים אחרים כמעט לא דיברו. אז קל מאוד להתייחס לראשון ככשהו ריאלי ולשני כפנטזיה, אבל אין בין זה דבר וחצי דבר ליישימות של מי מהם ובטח לא לאיכות או לצדק.

מה בדיוק "לא נופל למקום" בחיבור בין אותו אגף בשמאל הישראלי-פלסטיני הדוגל במדינה אחת ואותו אגף בימין הישראלי-פלסטיני שמעוניין במדינה אחת? תמיד אמרנו שהם שני הצדדים של אותו מטבע שחוק, באמת הגיע הזמן שהחברים הצפויים, חותמי העצומות הסדרתיים משני קבוצות הקצה הללו ימצאו סוף סוף אחד את השני.

כלכך יפה שראג'י בטחיש, שרה אליאש ויהודה שנהב חותמים על מסמך עקרונות משותף, עכשיו רק צריך שאיסמעיל הניה ודב ליאור (גם השניים הללו תומכים במדינה אחת מהים לירדן, או לפרת לא ממש סגור על זה. ותמורת שינויים קלים במסמך העקרונות אפשר לצרף גם אותם, אני בטוח) יחתמו אף הם ובא לפלסציון גואל. מי שמדמיין באיזו אונה במוחו שאשקלון ועזה הן חלק מאותה ישות מדינית, צריך להתייצב בהקדם האפשרי במציאות הקרובה למקום מגוריו. או לחילופין לצאת מהבועה המנטלית בה הוא חי ולשאול אשקלונים למשל או עזתים אם זה נראה להם.

אהבתי במיוחד,
"היא תשמש מולדת לערבים ויהודים כאחד ותבטיח את זכויותיהם של היהודים כמיעוט במזרח התיכון." אני מתקן את עצמי, איסמעיל הניה יכול לחתום בלי שום שינוי.

אני כן חושב שבבלקן, ההפרדה כן הועילה, אם לקחת מודל אחד, עקוב מדם ומאוד לאומני.

אבל חוץ מזה: אני לא מאמין באידאלים. אין לי חזון אליו אני חושב שצריך לשאוף – יש לי פחד קטן מאנשים שיודעים את הדרך, ופחד גדול מאלה שיודעים את המטרה. אז הפרדה בעיני זה לא איזשהיא אידאה שאני רוצה להתווכח עליה.

אני משתדל לבחון כל רעיון מול המציאות (כפי שאני רואה אותה), באמצעים המוגבלים שלי. הייתי שמח לברך את הרעיון של מדינה דו לאומית, כרעיון, כאידאל אפשר לשאוף הוא נראה יפה מאוד. אבל אם אני מסתכל על מי מדובר, ואני שואל את עצמי איך יראו פני החברה הדו לאומית, לא רק שאני לא מסוגל לדמיין את התגשמותו, אלא הוא נראה לי כ"כ הזוי שאני אפילו לא מסוגל להאמין שיוזמי הרעיון מביאים אותו בכנות, ובגלל זה: ספין. הרי הגענו לזה שאפילו בין השמאל והימין היהודי אין פה דו קיום, והם מנסים לנשל זה את זה מזכויותיו הפוליטיות! מצטער, אני לא מסוגל להבין על מה אתם מדברים. ברמה הרעיונית כן, אבל רק ברמה הזאת. ואותי אישית, הרמה הרעיונית מאוד משעממת.

כשאת כותבת "המדיניות הכי אנטי הפרדתית שיש: התנחלות" למה את מתכוונת? (כתבתי בלשון נקבה כדי שלא יהיה משעמם ואולי אני אקבל כוכב מהמורה) —

כנראה שאנחנו מסתכלים על הפרדה בצורה שונה. כי אם התנחלויות היו צורת התישבות דו לאומית, שם גרים ערבים ויהודים זה לצד זה בשכנות טובה, הייתי מסכים איתך. בעיני, התנחלויות הם הדבר הכי הפרדתי שיש. הפלסתינים באים לידי ביטוי שם רק כעבדים. הם שמחים לעבודה במשכורת עבדות שההתנחלויות מספקות להן בבניה וכו' – כי חוץ מזה אין – אבל שילוב (כהפך של הפרדה) זה ממש לא…

נראה לי שאתה מדבר על התנחלויות כאנטי הפרדה טאיטוריאלית? או שאני לא מבין. אז זהו שבעיני הטרטוריה לא מעניינת. בגלל זה הבאתי את הדוגמא של פסגת זאב. יש שכנות, אבל אין שום דו קיום, אז הסמיכות הפיזית לא משחקת בעיני שום תפקיד. למעשה, בראש של האנשים, אין להם שכנים פלסתינים, הם לא רואים אותם, לא חיים איתם וכו'

מעניין יהיה לראות איך הסיפור של הרכבת ימשיך הלאה, כי כל נסיעה לפסגת זאב וממנה מעמתת את הנוסעים (במקרה הזה אני מדבר על היהודים, בשם הערבים קצת קשה לי לדבר) עם השכנים הערבים שלהם. במובן הזה, תוואי הרכבת הוא גאוני. הדחקה של שנים, בניית כבישים עוקפי ערבים, בריונים בקניון וכו' וכו' – נמחקים במחי תוואי רכבת קלה אחת.

כיף לקרוא אותך שוב