הסיבה שיש לישראל לפחד ממחאה בלתי אלימה היא פשוטה: כשזה יקרה, ישראל תתקפל כמו אקורדיון. ישראל לא רוצה להתקפל, לכן זה לא יקרה. אני יודע את זה כי כמה עיתונאים בשכר מינימום ובגיל שלי מינוס כתבו את זה, כמובן. וראשי הרבנים וההוגים בימין הדתי כנראה לוקחים את הגותם של הטוקבקיסטים ומפתחים אותה כדי לעשותה למעמיקה יותר, ולא להיפך, נניח.

שנתחיל להשוות אמירות של אנשי ציבור? בכיף.

טוקבקים משקפים את מה שבנאלי. התלהמות לא מזיזה לי, אבל כשבכל כתבה יש לך כמה עשרות טוקבקים שאומרים ששמאל הוא לא חלק מהמערכת הפוליטית אלא גורם זר שמטרתו להשמיד את המדינה על יושביה היהודים, ושיום אחד נעשה פה סדר ונטפל בהם, זה אומר משהו. במיוחד אם אתה מכיר את התשתית האידיאולוגית והתיאולוגית לאמירות הנ"ל.

וזאת הסוגיה האמיתית, תפיסת העולם. לאסוף שברי ציטוטים כל אחד יכול.

אתה באמת משווה בין המשקל הציבורי של טוקבק ממוצע לזה של סופר מעוטר כעמוס עוז?

ואני כבר לא מזכיר שזה די קל למצוא טוקבקים מתלהמים מהצד השמאלי…

הניסיון לייחס לישראל איזה פחד לא-נתפס מהפגנות לא-אלימות הוא דיי מגוחך. הדיווחים על "חשש בצה"ל מ…" באים בעיקר מעיתונאים שונים שמחזיקים בעמדות הדומות לאלה של כותב הבלוג. ישראל לא מפחדת מהפגנות לא-אלימות, אלה שמנסים לטעון שהיא כן מפחדת טוענים זאת בשביל להצדיק בפני עצמם ובפני השות' הפלסטינים שלהם למה הם לא נותנים להם להשתגע על ישראל באיתמר-סטייל פיגועים, למרות שתיאורטית בהתנגדותם לישראל הם כבר לחלוטין שם.
איזה סיבה יש לישראל לפחד מהפגנה לא אלימה באמת? מה אכפת לישראל גם אם כל ה-2 מיליון הפלסטינים בגדה ילכו להפגין, אם ההפגנה הזו באמת תהיה לא אלימה? הם מוזמנים לצעוד במעגלים בתור חיקוי סימלי לסיפור משה 40 שנה. זה לא מפריע לאף אחד. כמובן שבמציאות מה שברור לכם כמו גם לצה"ל זה שההפגנות הללו יהפכו לאלימות עוד לפני שתספיקו להגיד את השם "גנדי". ולכך נערכים.
יכול להיות שהאלימות תהיה בצורת ההפגנות בתחילת האינתיפאדה השנייה (כלומר – אש חייה על עמדות צה"ל מתוך קהל של מפגינים) ויכול להיות שהאלימות הזו פשוט תהיה התנפלות וניסיונות לינצ'ים שונים בחיילים. אך אלימות תהיה… ואם אכן למרבה הפלא אלימות לא תהיה, אז ההפגנות הללו לא מפחידות את ישראל (וסליחה לאלה שכל-כך מייחלים לכך).

בקשר לטיעון השני במאמר:
אכן הצלחת להציג בצורה משוכללת את העמדה של הטוקבקיסט הממוצע בynet – הידד!
כבר מחכים לניתוח שלך לעמדה של מוכר השוק הממוצע (אם כי ספק אם תמצא הרבה הבדלים).
מומלץ להבא בוויכוח עם יריבים פוליטים, לא להתנצח עם הטיעונים של הטוקבקים. כאלה יש גם בצד שלך.. ואני מבטיח לך שאפשר להציג בצורה שוות-ערך את השמאל ביחסו לישראל ולישראלים (כמובן, שגם ההצגה הזו תהיה מעוותת – בדיוק כמו מה שהצגת במאמר).

נכבש מירדן בזמנו (ומצרים במקרה של עזה), מן הסתם, וירדן ויתרה על תביעתה על השטח לטובת הפלסטינים. אבל זה ממש לא משנה לכלום. ישראל היא שמגדירה אותו כשטח כבוש כל זמן שהיא לא מספחת אותו או נסוגה ממנו. והבעיה היא לא למי השטח שייך אלא משטר האזרחות הדיפרנציאלי שאנחנו מנהיגים בו.

כבוש ממי בדיוק?

מרדכי, לצערי אני שוב מסכים עם שלום כאן. אין פרופורציות. יותר מזה, עדיף שתנסה לקחת אחראיות על מה שקורה אצלך.

אגב, גם גזענים הם אנשים כמונו, ויש אצלם כאלהחלקם היינו כולנו יכולים ללמוד שיעורים בלוגיקה, לא הייתי ממהר להפסיק לצפות מהם לרציונליות.

גזענות היא תכונה אנושית שמשותפת במידה זו או אחרת לכולנו, העניין הוא שכולנו מאוד טובים בלזהות אותה אצל אחרים ומאוד מתקשים להבחין בה אצל עצמנו.

אני חושב שהניתוח שלך לגבי השנים הרשונות ותנועת העבודה איננו נכון.

אפשר (וצריך) להתווכח עם מה שכתבת על המניע. השטחים שנכבשו ב 67 שימשו כחיץ בין ישראל לשכנותיה. זו היתה הדוקטרינה הבטחונית של מפלגת העבודה, ובגללה הם לא העלו על הדעת לסגת מהשטח.

כשהליכוד עלה לשלטון השתנתה החשיבה. לבגין לא היו עכבות מהסוג הזה בבואו לוותר על סיני, אבל היחס לגדה השתנה לחלוטין, והמניע הפך מבטחוני לרגשי/אמוני. תנועת ההתנחלויות שמפלגת העבודה התייחסה אליה בביטול הפכה לגורם מכריע בעיצוב פני המציאות, הזנב כישכש בכלב, והנה אנחנו כאן, נאלצים לבחור בין הרע לגרוע ממנו, ותמיד תמיד בוחרים בגרוע ממנו.