[…] כהרגלו, ואחרי שיוסי גורביץ נתן את התשובה שלו, וגם אחרים התמודדו עם השאלה מזוויות שונות, אני מרגיש שגם לי יש מה […]

ענבר, לכל אחד מגיע לחיות את חייו איך שהוא רוצה, ואל לך להתנשא או לפקפק במי שלא רוצה לחשוב ולהגיע למסקנות. וזאת החילוניות האמיתית בעיני, והזיקוק שלה. להבין שכל אחד יכול לעשות כרצונו (כל עוד לא פוגע באחד וכו…), בלי שמישהו יניח, על סמך מערכת האמונות שלו עצמו, שמשהו חסר בחיים שלו.

וכל אחד יחליט לבד מה חסר לו בחיים.

הילה, מה שכתבת מזכיר לי כתבה הומוריסטית בנושא (קישור לכתבה בשם שלי, אני חושב) על משהו שנקרא "ספרת הקוף." זה מדבר על היכולת המוגבלת שלנו להתחשב באנשים אחרי מספר קבוע מסוים של אנשים.
כלומר, למה קשה לנו לחשוב על המנקה בתור אדם מוחשי וקיים ולא רק "מישהו/משהו שינקה את השרותים" אבל הרבה יותר קל לנו לתפוס את יוסי שעובד פה ועישנו איתו סיגריה בחוץ איזה פעם בתור בן אדם אמיתי.

בכלל נראה לי שזה יעניין חלק מהקוראים כאן.

אני חושב שהיופי בכל העניין הזה, הוא שעד עכשיו הסכמתי בצורה כמעט מלאה עם כל המכתבים שקראתי. אז אני חושב שהפרויקט כן נוחל הצלחה בניסיון להגדיר חילוניות. אם תזקק את כל המכתבים שתקבל אני חושב שאיפשהו שם תהיה לך את התמצית של החילוניות הישראלית הזאתי, או לפחות את זאת של קוראי הבלוג שלך.

יש שני דברים שקצת הפריעו לי כאן…
הראשון הוא שכל מי שכתב פה על דת, נשמע כאילו הוא (או היא) תופש אותה כדבר אחיד וקיצוני יחסית, בזמן שבתוך הדת יש זרמים מזרמים שונים, פתוחים יותר ופחות, שכל אחד מהם מגדיר עצמו בצורה אחרת, אם בכלל.
השני הוא שאפילו בדת האורתודוכסית, יש לאנשים את היכולת ואף החובה לבחון את הערכים הבסיסיים שלהם. אדם דתי שלא חשב והגיע למסקנה שהוא רוצה להיות דתי ועושה זאת מתוך בחירה ואמונה, בדיוק כמו אדם חילוני שלא חשב והגיע למסקנה שהוא רוצה להיות חילוני, חסר בחייו משהו.
חיים מתוך הרגל ומסורת (לאו דווקא דתית- זה משהו שקיים בכל חברה), בלי מחשבה על מה שאנו עושים, הם חיים ללא בחירה ואין זה משנה אם האדם שחי אותם הוא דתי או חילוני.
ישנם אנשים שלא רואים בעיה בחיים כאלה, אפילו טוב להם מאוד איתם והם מרגישים מסופקים לחיות מתוך הרגל. אשריהם. לדעתי זה חבל, ואפילו מאוד, כי לכל אדם מגיע לחיות את חייו בידיעה שאלה החיים שבחר בהם, מתוך אמונה שככה הם צריכים להראות.

יפה.
רק משהו קטן – אני משתדלת לא ללכלך את השירותים כי *מישהו* ינקה אותם אחרי, וזה לא צריך להיות ראש הישיבה כדי שיהיה לי אכפת.

הצחיק אותי הציטוט: "כשאני נכנסת לתא בשירותים ציבוריים אני משאירה אותו מעט יותר נקי ממה שהוא היה כשנכנסתי אליו". נזכר אני שבימי ראשון שהיינו מגיעים לישיבה, ראש הישיבה בעצמו היה שוטף את השירותים ואומר לנו תמיד: "תלמיד חכם לא נמדד בכמה תורה הוא יודע אלא באיך נראים השירותים שהוא יוצא מהם" עכשיו לך תלכלך את השירותים אם אתה יודע שראש הישיבה שוטף אותם.

ועל כך אומרים הצעירים: לגמרי.

הרשי לי להכליל את דברייך בתוך הנקודה שלי. את צודקת כשאת מאבחנת את המיליטריזם, והרשי לי להוסיף, את הלאומנות, כדתות. יש להם קנון, ואוי למי שסוטה ממנו. אם נקבל שמיליטריזם הוא דת, אם כן, כאשר את אומרת שאדם שלא שירת בצבא מוקע ומוקא מן החברה, זוהי ביקורת על החברה הדתית, במובנה הרחב יותר. מי שמבצע בבנו את טקס בטלת המום הפומבי שנקרא "ברית מילה" שבוי בחבלי הדת בדיוק כמו החרדי ממאה שערים. "עוכרי ישראל" הוא הרי הביטוי המקביל ל"כופר" עבור דת הלאומנות. הדוגמאות שנתת הן כולן דוגמאות מן הדת (כפי שהסכמנו, אני חושב?), ולכן אני מרגיש שאת בעצם מחזקת את הטיעון שלי.

הרשי לי גם לחזור שוב על נקודה קודמת, את מדברת על הרוב, ואיך שרובנו לא משתמשים בחופש שניתן לנו, שרובנו לא מפקפקים בהנחות היסוד שלנו. אני יודע. זה נכון, וזה נכון בכל חברה, חילונית, דתית או מיליטריסטית. לכן היה לי חשוב להדגיש, גם במקור, שהחופש הזה חשוב בשביל המיעוט, עד כדי אדם בודד, שכן יש לו את המוצא הנכון, הגישה הנכונה, הידע המתאים, המוטיבציה, האמצעים והזמן כדי להטיל ספק בדברים הנכונים ולהביא לשינוי. כך חברות מתקדמות.

נקודה אחרונה לסיכום. גם אם לוקחים את המיליטריזם והלאומנות בתור לא-דת, בתור אמונות חילוניות, כביכול, ישנן אם כך חברות חילוניות שהן חברות סגורות, ויש כאלה שהן פתוחות וניתנות לשינוי. כל חברה דתית היא סגורה מכיוון שכל דת זקוקה מעצם קיומה לקנון מקובל ומחייב.

הי מוקס, תודה על תגובתך. דבריך בהירים ונהירים, ואני גם מסכימה עימם, רק רוצה להאיר במעט את האשליה החילונית שאנו נוטים להישבות בה ולא לשים לב כיצד אנו כלואים גם כן ברשת מגבילה של חוקים ושל קאנון (שירות בצבא, ברית מילה) שהמעיזים להטיל בהם ספק נחשבים לתמהונים במקרה הטוב ולעוכרי ישראל במקרה הרע. גם החילונים יודעים היטב להוקיע ולהקיא מקרבם את מי שמערער על אמיתות יסוד מקודשות, גם להם יש דתות (דת המיליטריזם אמרתי?). בסופו של דבר, אנו נהנים מלגיטימיות גדולה יותר ומרחב מחשבתי והתנהגותי גדול יותר (וכאשה, אני יודעת להעריך זאת ביותר), אבל הטבע האנושי והחברתי בגילוייו הבעייתיים יותר משותף לכולם.
אני חושבת שהחופש והיכולת להטיל ספק הם פריבילגיה של קבוצה מצומצמת באוכלוסיה, שייתכן שחלק הארי שבה חילוני, אבל זה לא מה שמאפשר לה לעשות כן; אני סבורה שמדובר יותר בנסיבות סוציו-אקונומיות וגיאוגרפיות. לדעתי, בקרב הרוב הגדול של האוכלוסייה קיים דמיון רב ביותר בין אופן המחשבה ואורח החיים של דתיים וחילונים.