תודה על פוסט מצוין. ושתי הגהות על מין העצם: שני צמתים; ארבע שדרות.

אני לא מוצא סיבה לא להאמין לויסגלס, במיוחד לאור העובדה שמה שהוא אמר תואם את הכרוניקה של האירועים.

ולגבי יוזמת ז'נווה- הדיון הוא לא על סיכויי ההגשמה של היוזמה, והכלים שנחוצים כדי לקדם אותה, אלא על הפוטנציאל הפוליטי/ מדיני שלה, ובנקודת הזמן ההיא הפוטנציאל היה גבוה מאד.

השאלה אם אפשר להאמין לוויסגלס, נראה שהסיבה שהוא אמר את זה הוא כדי להצדיק את ההתנתקות בעיני הימין (ולו אם המתון שבהחלט יש סיכוי שיצביע קדימה).

אין מחלוקת על כך שלביילין יש גיבוי בינלאומי כבד (בתוסף מימון בינלאומי) אבל הקשרים האלו לא מתרגמים לכוח פוליטי וזה מה שצריך בדיוק כדי להגשים את התוכנית המהוללת שלו.

You're right not only because there's nothing wrong with it, but because this is the direction politics in most democracies have been going through the last couple of decades

Obama seemed, at least for a while, a refreshing diversion from this trend but even if he succeded I doubt he'd be remembered as a turning point back to issue-driven politicians

נכון לסוף 2003 אריק שרון עמד בפני 2 גורמים: קריסת האסטרטגיה המדינית שלו- התפטרות אבו מאזן מראשות הממשלה, ומחסור מוחלט במגעים ישראלים- פלסטינים שיובילו לאיזשהו מקום מחד, ויוזמת ז'נווה, שהיתה הפעם הראשונה מזה שלוש שנים שלשמאל הישראלי היתה ביד אג'נדה שקשורה לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני מאידך. כדי לא למצוא את עצמו במסלול מדיני אלטרנטיבי מתודלק בחסות בינלאומית לתהליך שלום ישראלי- פלסטיני, שרון הגה את ההתנתקות (ומילא אם אני הייתי אומר את זה כספקולציה, אבל ויסגלגס, הוא ולא מלאך, אישר את התזה הזו).

7 שנים אחרי, "יוזמת ז'נוה" היא קוריוז, נפיחה חסרת ערך כלשהו של שמאלן ממושקף ותחמן, מה שמצביע על הצלחת ה"התנתקות" במשימתה העיקרית- הפיכת השמאל הישראלי ללא רלוונטי (אמנם ה"התנתקות" לא קידמה, שלא לומר הסיגה לאחור, את מערכת היחסים בין שני העמים, אבל ממילא זאת לא היתה המטרה שלה).

האמת, נטען שזה היה אחד השיקולים שעלו בפורום. גם לי זה נשמע תמוה, למרות שהעובדה שיוזמת ז'נבה לא היוותה סכנה, עוד לא אומר שהם לא חשבו שהיא מהווה סכנה.

ז'נווה הייתה סכנה? אתה מתכוון ליוזמה ההיא שנרקחה במחשכים ע"י הפוליטיקאי הכושל ביילין, אותו פוליטיקאי שציבור בעט אותו מהכנסת בגלל כישלון אוסלו (עוד רעיון מבריק שלו…)?

הייתי אומר שאתה קצת מגזים…

א. רק אחרי שהגבתי הלכתי לראיון עם ויסגלס, והסתבר לי שמה שתמיד חשבתי לתובנה עצמית מוצלחת שרק אני הגעתי אליה (קרי- מניעי ההתנתקות) נאמר בקולו של הסוס עצמו, ובזחיחות אופיינית. אני מתנצל (בעיקר כלפי עצמי).

ב. אבל אני רוצה לחדד את הנקודה שלי (למרות שלא אימתתי את זה מול כותרות עיתוני התקופה, ואני נסמך על זכרוני): המניעים הראשוניים של ה"התנתקות" היו פוליטיים/מדיניים, ולא אישיים. החקירות של שרון ובניו (בע"מ?) נשזרו במהלך התקופה שבין ההכרזה הראשונית לביצוע. הספין של הימין הקיצוני הוא "עומק החקירה כעומק העקירה"- ההשמה של המניעים האישיים של שרון בפרונט של שיקולי ההתנתקות. שוב, אני בטוח ששרון נהנה מאד מהשילוב של השניים, ו"נאום האתרוגים" של אמנון אברמוביץ' בטח גרם לו לעונג כפול ומכופל, בסדר גודל של איזה 10 אורגזמות רצופות (שרון היה אדם אינטילגנטי, ציניקן, וחסר מעצורים, עם חוש הומור מצוין. הוא בוודאי העריך את האירוניה של הגנת עיתונאים בכירים עליו ועל מעשיו).

האם, ברמת המיקרו, במהלך התקופה של התכנון והביצוע, התקבלו החלטות שנבעו, בין השאר, ממצב החקירות? אולי, אבל הן היו בשוליים. לשרון היו מספיק אפשרויות להתנתק מה"התנתקות" (כל תקופת שלטונו מתאפיינת בקבלת החלטות שרירותית, נטולת הסברים, ובספינים אינטנסיביים ומוצלחים ששכנעו את הציבור המותש), אבל הוא האמין, באמת ובתמים, שיוזמת ז'נווה היא היא הסכנה האמיתית, וסיכל אותה בהצלחה.

בדיוק מסוג המילים שעושות לי חשק להיות אבשלום קור. וזה בכלל לא כיף.

תפקידם של פוליטיקאים למלא את רצון הבוחרים, ותפקידם של מנהיגים למלא את צרכי הבוחרים. לעתים קרובות הבוחרים רוצים דברים שלא טובים להם.
מנהיגים, למרבה הצער, לא נשארו לנו כמעט.