[…] ככה עושים מהפיכה (ניאו-)ציונית שנייה – שלום בוגוסלבסקי, תניח את המספריים, 18 באוגוסט, 2010. […]

מאמר מעניין, אבל יש לציין שהוא נכתב ב-1995. כיום חלק מהאמירות האופטימיות של המאמר הזה התבדו לחלוטין.
א-פרו-פו גורבצ'וב, בשלב מסויים קיוויתי שהוא ימונה לשליח הקוורטט הבינ"ל למזרח התיכון. הוא יכול היה להועיל בתפקיד הזה הרבה יותר מטוני בלייר — בעיקר בכך שהיה מאתגר כל מיני סרבני שלום באזור.

בדיוק שם, בוורד-פרס. ורשימות רק גוסס, הוא עדיין סוג של סוחב.
נ.ב – תודה

הסתכלות חשובה (ונדירה בישראל) על גורבצ'וב:

http://blog.meirstieglitz.net/?p=20

אני מבין את ההבדל. אני פשוט לא מפרש את דבריהם באותה צורה כמוך.

בהחלט פוסט לעניין. איפה אתה כותב עכשיו, אחרי ש"רשימות" מת?

אני חושב שאלו אמירות שונות מאוד. אתה באמת לא רואה את ההבדל בין "אתה דפוק ואני לא מסכים אתך" ל"המטרה שלך היא לפגוע במדינה"? הראשונה היא ויכוח פוליטי לגיטימי, השניה היא דה-לגיטימציה.

התופעה איננה אקסקלוסיבית, אבל בקריאה שלי של המציאות, זאת התופעה הבולטת ביותר, עד כדי השתלטות על כל השיח של הימין, כמו שהוא מונכח בציבור. גם השמאל הולך לכיוון הזה בשנים האחרונות, אבל בהחלט מפגר מאחור.

למה שמכונה "ימין" (החלוקה הפוליטית בארץ היא לא באמת לימין ושמאל) יש כל מני אידיאולוגיות שלא מי יודע מה מסתדרות אחת עם השניה. זה המצב גם ב"שמאל". אבל השנאה מחזיקה את הימין, במיוחד הדתי, איכשהו ביחד, ושום דבר לא מחזיק את השמאל ביחד חוץ מאיזה מאבק אופנתי פה ושם, וגם זה רלוונטי בעיקר לחלק הרדיקלי יותר.

אני לא סבור שאתה צודק. משפט כמו "ב'פוסט הציונות המודחקת', תופעה שבה רעיונות וגישות הסותרים את עקרונות הציונות אומצו על יד אנשים המזהים עצמם כציונים אך אינם חשים בסתירה" זה בדיוק כמו להגיד "אתם ציונים אבל הרעיונות שאתם דוגלים בהם יביאו להרס הציונות".

אתה באמת סבור של"ימין" אין שום אידאולוגיה פרט לשנאת ה"שמאל"? אני לא סבור כך. ואכן זאת לא מלתאר את התופעה של שנאת השמאל, אבל הבעיה שלי שאתה מתאר תופעה שהיא נכונה בצורה שגויה ע"י תיאורה כתופעה אקסקלוסיבית.

אולי יעניין אותך – פוסט בכיוון דומה:
http://yarivmohar.wordpress.com/2010/08/07/%D7%94%D7%9D-%D7%97%D7%95%D7%AA%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%AA%D7%97%D7%AA-%D7%96%D7%94%D7%95%D7%AA%D7%94-%D7%A9%D7%9C-%D7%94%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%94/

נו, אמרתי שזה סיפור מרתק, ואתה משטח אותו לכדי בנאליות. לא יפה.
אם כבר, אז את סיפור התפרקותה של בריה"מ צריך להתחיל משנות ה-70 של המאה הקודמת. לכאורה, מדובר בעשור הטוב ביותר שהיה לבריה"מ מאז הקמתה. המדינה לא הייתה מעורבת בשום מלחמה, הרדיפות של השלטון נגד מתנגדיו היו מצומצמות ביותר, הכלכלה צמחה, התנהל תהליך של נירמול יחסים עם ארה"ב, ובמספר מקומות בעולם קמו או התחזקו משטרים שהיו די אוהדים כלפי בריה"מ, לפחות בתקופה מסוימת (לא רק בעולם השלישי אלא, למשל, במקומות כמו יוון ופורטוגל). זה שמוסקווה מבחרה כמקום שבו יתקיימו המשחקים האולימפיים של 1980, לא היה במקרה.
ואז המשטר הסובייטי ירה לעצמו ירייה גדולה ברגל. הוא הכניס את צבאו לאפגניסטאן. אלוהים יודע למה: אפגניסטאן הייתה באותה תקופה ארץ שכוחת-אל בעלת פוליטיקה פנימית מסוכסכת, ששום ניסיון של כוח חיצוני להתערב בה ישירות היה צפוי להסתיים בכישלון. אם לבריונות הסובייטית של 1956 בהונגריה ושל 1968 בצ'כוסלובקיה עוד ניתן היה למצוא איזשהו הסבר אסטרטגי מניח את הדעת, לפלישה לאפגניסטן היה הרבה יותר קשה למצוא הסבר כזה. גם דעת הקהל העולמית עברה אי-אלו שינויים בשנות ה-70, והפלישה הסובייטית לאפגניסטאן חיסלה במחי יד את כל הרווחים בזירה הזאת שבריה"מ צברה במשף עשור. המלחמה באפגניסטאן גם סיפקה לתושבי בריה"מ סיבה טובה להתמרמר נגד השלטונות ונגד פיקוד הצבא (שנתפסו כמי ששולחים את הצעירים הסובייטיים למוות ללא תכלית). משמעות הפגיעה בתדמית הפיקוד הצבאי תתברר בסוף שנות ה-80, כאשר הצבא יידרש לדכא מהומות בין-אתניות או ביטויים נלהבים מדי של דרישה לעצמות מצד רפובליקות שונות, ולא צליח לעשות זאת, בין היתר, בגלל תדמיתו הירודה.
אני מתעכב על הפלישה הסובייטית לאפגניסטאן כי היא הראתה בבירור שההנהגה הסובייטית סבלה מקשר רופף למדי עם המציאות. בעיית הקשר הזאת צפה ועלתה בהמשך — למשל, כאשר משטרו של גורבצ'וב ניסה להכניס מרכיבים של שוק בכלכלת בריה"מ, ובמקום להגביל את הניסוי לפעילות יצרנית בלבד, העניק לעסקים הפרטיים (שכונו להלכה "קואופרטיבים") פריבילגיות דווקא בכל הנוגע לסחר בטובין שיוצרו ע"י מישהו אחר. ומצד שני, תוך ניסיון לשוב לעקרונות של דמוקרטיית פועלים, ניתנו לוועדי עובדים במפעלים גדולים סמכויות נרחבות — למשל, הסמכות לבחור את מנהלי המפעלים. כמובן, כדי לזכות בתפקיד הנכסף, המנהלים היו צריכים להיטיב עם הפועלים — בעיקר ע"י הגדלת משכורות. כך, תוך שנים ספורות, התמלאה הכלכלה הסובייטית בכמויות של כסף שלא היה לו שום כיסוי ממשי. מה זה עשה ליכולתם של תושבי בריה"מ לרכוש מוצרי צריכה בסיסיים, לא קשה להבין.
הבעיות הכלכליות, שרובן היו מעשה ידיו של המשטר עצמו, נתנו דחיפה רצינית גם לשאיפות בדלניות של כל מיני רפובליקות סובייטיות. הרבה מאוד אנשים ברפובליקות אלה היו משוכנעים שהם מייצרים יותר ממה שהם צורכים, ושאת עודפי הייצור גוזל מהם המשטר המרכזי הרשע. אבל גם בלי המרכיב הכלכלי, הטיפול של משטר גורבצ'וב בבעיות היחסים הבין-אתניים היה נבון בערך כמו הטיפול שלו בבעיות הכלכלה וכמו הטיפול של המשטר הסובייטי עשור לפני כן בבעיית אפגניסטאן.
בקצרה, החלק הגדול של האחריות לפירוק בריה"מ מוטל על כתפי ההנהגה שאיבדה קשר עם המציאות. אישים כמו ילצין (פקיד קומוניסטי אפור, שחיפש נקמה נגד גורבצ'וב בעקבות השפלה אישית שספג ממנו ב-1987 ואימץ קו אנטי-קומוניסטי רק כשהתברר לו שזו הדרך הטובה ביותר לטפס אל השלטון) מילאו רק תפקיד משני.
האם ראוי להצטער על התפרקותה של בריה"מ? תלוי מאיפה מסתכלים. אני, למשל, משוכנע שאילו בריה"מ המשיכה להתקיים ושמרה על מעמדה כמעצמה, הדרך לשלום בין ישראל לשכניה הייתה קצרה ופשוטה הרבה יותר. הישראלים התפנקו מדי מאז הסרתו של האיום הסובייטי (ליתר דיוק, איומן של מדינות ערב שנשענו על תמיכה סובייטית), ומדינות ערב עצמן, כמו גם התנועה הלאומית הפלסטינית, איבדו את הצורך לבחור באיזה צד של מתרס המלחמה הקרה הן צריכות להתייצב — אותו צורך שדחק באנוואר סאדאת לבוא לישראל.