עוז,

אם המידע כל כך זמין לך באינטרנט, למה שלא תלך ותקרא קצת? תגלה לא מעט מאמרים שמשתמשים במשחקי מילים (לקאן, דרידה, פרויד) ואפילו כאלו שכתובים בחרוזים (אני זוכרת מאמר כזה של בחור אמריקאי ששכחתי את שמו).
אפילו בתלמוד חכמינו היקרים לא סתם ניחשו מה שנוח היה להם לחשוב, אלא היו צריכים להביא אסמכתא או נימוק.

בקיצור, אתה ההוכחה הטובה ביותר למה ששלום כותב – שזמינות של מידע והיכולת להשתמש בו הם שני דברים שונים.

לא, אני מתכוון שבכל דיסציפלינה יש כרייה של מידע ועיבוד שלו בכל מני רמות. ככל שהמידע עמוק ביותר בשלב העיבוד, הוא מתרחק מההארדקור של הדיסציפלינה ומתקרב לאחרות. אנשים שונים, באותה הדיסציפלינה, נוטים להתמקד בשלבים שונים בתהליך. אבל כמובן שזה רק הנראטיב שלי וכל היקום זה טוקבק שמטקבק את עצמו:)

לא, כל דיסציפלינה לא רק כורה מידע, אלא מעבדת אותו (ואיש לא יכול לעשות את זה במקומה כי העיבוד תלוי בשיטת האיסוף). אחרי זה יש שלב נוסף, שהוא שלב אינטגרציה. כאן השילוב.

אם אתה רוצה דוגמה של ארגון אינטרדיסציפלינרי – המכון למדעי המח בגבעת רם. אתה יכול לעשות בו דוקטורט אם אתה בא מתחומים של מתמטיקה, סטטיסטיקה, מדעי המחשב, ניורוביולוגיה, פסיכולוגיה ועוד. זה ארגון אדמיניסטרטיבי על פי נושא ולא על פי שיטה.

אכן, בשביל זה צריך התמחויות. אבל זה שלוקח הרבה זמן להתמחות בעבודת הנמלים של השגת מידע גולמי עוד לא אומר שזה העיקר, אלא רק שצריך שיהיה מי שיעשה את זה.

נראה לי שהחשיבות של מיומנויות הליבה הדיסציפלינריות עולה ככל שהחוקר עוסק בכריית מידע, וחשיבות המולטי-דיסציפלינאריות (על חשבונן) עולה ככל שמדובר בעיבוד מידע. אני חושב שלרוב, אלו לא אותם אנשים. קשה מאוד לכסות תחום גם אנכית וגם אופקית.

מסכימה.
לגבי פילולוגים והיסטוריונים שקוראים טקסטים – זה מה שאמרתי: מדעי הרוח הם באופן כללי "קוראי טקסטים" ומדעי חברה הם באופן כללי "חוקרי חברה" ז"א עובדי שטח. לגבי הקשר בין הסטוריונים ואנטרופולוגים – ראשית, יש ביניהם מחלוקות לוהטות. שנית, בדיוק כמו שכתבתי בדוגמה הקודמת – אתה כהסטוריון משתמש בנתונים מעובדים ומנותחים – ולא נתונים גולמיים – של אנתרופולוג, ואגב המסקנות שהסטוריון יכול להסיק מנתונים אנתרופולוגיים הן תמיד בערבון מוגבל ("הכל זורם").
ולמה שיטות מחקר הן העיקר? הרבה סיבות, אחת מהן היא שכל שיטה כזו לוקח שנים ללמוד בשביל באמת להיות בה טוב.

זאת נקודה טובה וחשובה, שמצדיקה חלוקה דיסציפלינארית לפחות בשלב ההתמקצעות וזאת אכן שאלה. האם העיקר זה שיטות המחקר, או שמא מה עושים אתן?

טקסטים קוראים לא רק היסטוריונים אלא גם פילולוגים, אנשי ספרות ופילוסופים, אבל לא לאותה המטרה. ואלה יכולים להיות גם אותם הטקסטים.

באותה המידה, הסטוריון יכול להשתמש בכלים של כלכלנים כדי לבדוק את הסחר בימי הביניים, וזה עוד לא עושה אותו כלכלן.

בקיצור, התמחות זה חשוב, אבל בתור מצע לעבודה משותפת.

רק בשביל להבהיר: כמו שכתבתי, העיקר באוניברסיטה זה שיטות מחקר ולא הנושא. אחד ילמד הסטוריה וילמדו אותו לקרוא טקסטים, אחר ילמד ארכיאולוגיה וילמדו אותו לחפור, ובסוף שניהם יחקרו שימוש בחרבות, אבל בשיטות שונות. אתה בתור הסטוריון ידעת לקורא טקסטים וידעת גם שאתה צריך להשתמש (מילת המפתח) בתוצאות (מילת מפתח שניה) של ארכיאולוגים, אבל אתה לא יודע לחפור בעצמך.

נכון. למעט זה שהיסטוריונים משתמשים באנתרופלוגיה ולהיפך כדבר שבשגרה. אמנם אי אפשר לעשות עבודת שטח ברומא העתיקה, אבל אפשר להשתמש במודלים שלקוחים מהמחקר האנתרופולוגי ואפשר להשתמש בשאלונים ועבודת שטח וכו' כשחוקרים היסטוריה עכשווית. הקו בין הסטוריה וסוציולוגיה בכלל מטושטש מאוד. האם "מהגרים, מתיישבים, ילידים" של קימרלינג, למשל, הוא מחקר סוציולוגי או היסטורי? גם וגם אני מניח.

לא יודע, אני מסיים השנה תואר בפילוסופיה, ורוב חבריי לתואר עובדים בעבודות מכובדות למדי שאינן כוללות רוטב בלסמי בכלל.

לא מפרידים כמובן ומחקרים מסוג זה הם יותר ויותר מולטידיסציפלינרים. היסטוריה ("מדעי הרוח"), ארכיאולוגיה (בהרבה מקרים מסווגת תחת "אומנויות" כנראה בגלל האיקונוגרפיה) ובמקרה זה אתנוגרפיה (מדעי החברה) כמובן הולכות ביחד המון פעמים. (מה שלא יכולת לעשות במחקר שלך זה משאל דעת קהל, למשל, או מחקר אוכלוסייתי כמותי אחר, שזה מה שעושים במדעי החברה באופן כללי – סוציולוגיה וכו').
חוץ מזה יש הרבה נושאים שעליהם עובדים גם אנטרופולוגים וגם היסטוריונים, אבל בגישות מאוד שונות.