העניין הוא שמדינת ישראל הגדירה את הרכוש של ההקדש המוסלמי (הווקף) כ"נכסי נפקדים". איך זה מתיישב עם הבטחתן של ממשלות ישראל לדורותיהן לכבד את חופש הדת (שכולל, מטיבו, גם אי-פגיעה ברכושם של מוסדות דתיים)? ובכן, לא מתיישב.
אני לא רואה שום קשר בין הנושא של רכוש הווקף בתחומי מדינת ישראל לסוגיית הפליטים הפלסטינים, כשם שאין קשר בין רכושן של כנסיות נוצריות למיניהן בתחומי ישראל לעובדה שחלק ניכר מהפליטים הפלסטינים הם נוצרים.

זכות הציבור למידע אינה אבסולוטית ועומדת מול טובת המדינה (שאמורה לגלם בתוכה את טובת הכלל). היות ועניין הפליטים הפלסטינים עדיין עומד תלוי, וישמש כקלף במשא ומתן עתידי, יש הצדקה לא קטנה בהסתרת המידע.

"פגיעה ביחסי החוץ" זה מושג מוכר ואין בו כל חידוש. מושג זה משמש בין השאר לקביעת דרגות סודיות. ההצדקה של "פגיעה ביחסי החוץ" היא הצדקה מוכרת ומכובדת בכל העולם לצורך צנזור מידע שלטוני, ואני לא מכיר מדינה שבה זכות הציבור לדעת היא אבסולטית.

בארצות הברית, שאוהבת קטלוג וסדר אף יותר מהגרמנים, יש אפילו קטגוריות סיווג מיוחדות למידע שעשוי לפגוע ביחסי החוץ, עקב פגיעה באמנות בינלאומיות והסכמים עם מדינות אחרות.

כללי= הכוונה כלכלי

כולי תקווה ש "עמותת יפו לזכויות אדם" תפרסם את המקרה של דחיית התביעה שלה בנימוק של "פגיעה ביחסי החוץ של ישראל" בכל העולם, ותצליח לגרום לישראל נזק הרבה יותר גדול מהנזק שממנו פחדו בפרקליטות. אני מקווה שזה ילמד את הפרקליטות לקח לעולם לא לנסות להשתמש בטריק הזה עוד פעם.
כי אם לא אז השלב הבא הוא שאיזשהו אזרח (והוא לא חייב להיות ערבי), שהמדינה גרמה לא נזק כללי רציני, ירצה לתבוע את המדינה והתביעה שלו תידחה על הסף בגלל שהסכום שמגיע לו לפי החוק הוא בגודל כזה ש"תיגרם פגיעה ממשית בתקציב המדינה".

הטענה בתקשורת היא שהיא העבירה אלפי מסמכים שמסכנים את בטחון המדינה. אם היא הייתה מעבירה אלפי מכתבים של סיכומי ראיון עם "איחלתי לחייל בהצלחה" הזעקה הייתה פחותה בהרבה. השב"כ צייר בתקשורת שכמות + איכות המסמכים שהעבירה ענת קם לאורי בלאו היא הרסנית. מבלי לקיים את הדיון המייגע הזה על המסמכים עצמם ולהציגם בבית משפט להתרשמות, וכל עוד אין וודאות לגבי המסמכים (השב"כ טוען שיש עוד, בלאו אומר שזהו, או לפחות אלו הקריטיים) אי אפשר לקבל שום הצהרה של השב"כ בעניין הסכנה שנשקפה למדינה מאותם אלפי מסמכים "מסוכנים" כעובדה מוחלטת.

לא הבנתי מה אתה רוצה. מה שאמרתי הוא שהפרקליטות לא "הוסיפה סעיף של ריגול" – הוא היה שם מלכתחילה, *וגם נשאר שם*, כי איסוף חומר סודי שלא כדין מוגדר בחוק "ריגול חמור". כל שהשתנה בעסקת הטיעון הוא שאלת הכוונה של קם.

מה היא העבירה אי אפשר לדעת, כמה היא העבירה אפשר לדעת בקלות.

כמו שכתבתי קודם נציגיה של טרחו להכחיש את הטענה של העברת אלפי מסמכים, הם פשוט טענו שהיא צרבה אותם בלי לקרוא אותם, שלא הייתה לה כוונה לסכן חיילים וכו' – בשום שלב הם לא ערערו על עצם העובדה שהיא העבירה אלפי מסמכים.

כי השב"כ טוען שיש עוד (וזה נכון גם אם יש יותר והטענה היא שאין, וגם אם יש יותר והטענה היא שהוא העביר את כל מה שהתחייב).

אבל הנה החלק הבעייתי: בלי לדעת בוודאות מה יש או אין אצלו, איך אפשר לדעת מה וכמה היא העבירה?

גם רביב דרוקר מתייחס להכרעת הדין (וטוען בעקיפין שהתיק היה חזק וכל סימני השאלה נבעו בגלל אוזלת ידה של הפרקליטות)
http://israblog.nana10.co.il/tblogread.asp?blog=394281&blogcode=12040651

אני לא חושב שהוא טען שהוא העביר הכל. עד כמה שאני זוכר הטענה שלו היתה שהוא העביר את מה שהתחייב לפי העיסקה המקורית והשב"כ שינה את העיסקה מאוחר יותר. אם הוא העביר את כל המסמכים, למה היה צריך להשאר בלונדון?