[…]  לאחר נצחון המפלגה הלאומית החלה תקופת האפרטהייד שבישרה חקיקה הדרגתית של שורה של חוקי הפרדה גזעית מלאה (במגורים, במוסדות החינוך, בנישואין, בחדר המיטות, בשכר, ובזכות לבחור ולהיבחר). אין בכוונתי לסקור את כל חוקי האפרטהייד, וממילא אינני טוען שקיימת זהות מלאה בינו לבין המשטר בין הים לירדן, אלא "רק" דמיון רב בגורמים שאיפשרו את הקמתם ותחזוקם הן של האפרטהייד והן של המשטר הצבאי בשטחים. אך בהחלט אתמקד באבן הפינה שלו – מדינות הבנטוסטאנים – במיוחד כי במערכת הבחירות הזו עולה מפלגה חדשה-ישנה שמקדמת בדיוק את הרעיון הזה בגלגולו הישראלי (סיפוח שטחי C). להפרכה יותר יסודית של תוכנית הבנטוסטאנים של מפלגת הבית היהודי, קיראו את שלום בוגוסלבסקי. […]

[…] האהובים עליי, ביקורת מנומקת שלה. אני ממליץ לקרוא גם את רשימתו, ואשתדל שלא לחזור יותר מדי על הנקודות שהוא כבר […]

קרא בבקשה את המאמר "זעקי ארץ אהובה" של עזריאל קרליבך ותגיד לי האם אתה מסכים גם עם מה שכתוב שם.

מאמר של דר' עזריאל קרליבך. פורסם בעיתון "מעריב" ב-7 לאוקטובר 1955
————-
"לא עניין הגבולות הוא מקור הסכסוך בינינו לערבים, אלא הפסיכולוגיה האסלאמית. הערבים הם בני האסלאם, ואיתו, כתפישת עולם, אי אפשר לדבר. עם האסלאם לא חיים בשכנות של שלום".
אמת פשוטה וברורה זו היא, כי בין עולם האסלאם לעולם המערב והתרבות אין אף מילה משותפת אחת, ולא היתה ולא תהיה ולא תוכל להיות כל הבנה. הכוונה בכך איננה לדת, שכל דת יכולה להיות טובה או רעה, לפי מה שיגשימו או יזניחו מאמיניה את עקרונותיה המוסריים. הכוונה להשפעת האסלאם על החיים החברתיים והסוציאליים, על תחושת העולם ועל היחסים עם שאר בני האדם.
…..חמישים –שישים דורות בזה אחר זה חונכו באסלאם לאנוס את טבע האדם – לא להשתמש בכוח המחשבה, לא לרצות בזכויות הפרט, לא להתאוות, לא לדרוש, לא לזקוף קומה.. בעצם האסלאם מולך הרצון המעומעם, האפל, הבלתי מוסבר של אללה. מולך קפדן וקפריזי, מוסתר, חולני.. זו עיקרה של הדתיות האסלאמית – לא לשאול. אדם מקבל על עצמו אמונה זו, במה שהוא אומר: אללה איל אללה", לא במה שהוא משתכנע מרעיון, אלא במה שהוא מפקיד על עצמו עריץ.
אמונה כזו מעצם טבעה אין להפיצה בדרך השכנוע השכלי או המופת המוסרי, זו עבודת הרוח והגוף-ואין להפיצה אלא בכוח האגרוף. ועל כן יש לנהל מלחמת קודש מתמדת נגד ב"בלתי מאמינים" ולהביאם אל חיק האמונה הנכונה בכוח הסייף אל-איסלאם-אללה אוהב דם…..לעולם אין הסכנה ברובה כשל עצמו, אלא באצבע הדבוקה אל ההדק ופצצה קטנה בידי מטורף אחד יכולה להשמיד עדת פילוסופים שלמה.
…הסכנה הטמונה בשביל המערב באסלאם גדולה לאין ערוך מזו שבקומוניזם. כי בדת הקומוניסטית מרובים הגרעינים השכלתניים מאשר בדת המוסלמית. עם הקומוניזם אפשר להידבר על יסודות קח ותן, הוא מתחשב גם בשל חומרנותו במציאות, מודד כוחות, מגבש דרישות, שוקל הצעות לפי התועלתיות.
כל הנתונים הללו אינם קיימים באיסלאם. מוסלמים עוד לא הסכימו מעולם על שום דבר, יהיה אשר יהיה – אף בינם לבין עצמם…והם אינם יכולים לקיים כל דבר – לא רק בענייני ישראל; כל העולם המוסלמי האדיר יחד עוד לא היה יכול ליצור הסכם על בול דואר משותף אחד. תגובותיהם – על כל דבר – אין להם כל שייכות אל השכל הישר. הן כולן רגשניות בלתי מחושבות, רגעיות, חסרות שחר…עם הכל אתה יכול לדבר "ביזנס", אף עם השטן, אך לא עם אללה….
…אנחנו עשינו – ומוסיפים לעשות שטות לא תסולח, אם גם אנחנו מסייעים לעולם לצייר לפניו ערבים שאינם קיימים כלל ושהם פרי דימיון משאלותינו. ואנחנו מוסיפים חטא על פשע כשאנחנו מסלפים את התמונה ומצמצמים את הוויכוח לסכסוך גבולות בין ישראל לבין שכנותיה.
מעל לכל- אין זה תואם את המציאות. לא עניין הגבולות הוא מקור הסכסוך, אלא הפסיכולוגיה האיסלאמית. אילו היו שכנינו אנשי מערב, אילו היו פרוטסטנטים – היינו מזמן חיים לידם בשלום כדרך הנורבגים והשבדים. או אילו היו אפילו קתולים – היו יחסינו מסתדרים כדרך שהסתדרו צרפתים ואנגלים בקנדה, ואף מדינות דרום אמריקה רבות בינן לבין עצמן. ואילו כאן אנחנו מנסים מזה חמישים שנה בכל הדרכים האפשריות להגיע לידי הסדר שהוא, ומעולם לא הופיע באופק אף כצל תקווה – משמע הדבר אינו נעוץ במעשים ובעובדות ובפחדים.
הוא נעוץ אך ורק בכך שהערבים הם בני האסלאם. ואיתו, כתפישת עולם, אי אפשר להידבר. לא חשוב כלל מי, לא חשוב כלל על מה, עם איסלאם לא חיים בשכנות של שלום.
ומלבד זאת – הצגת הבעיה כסכסוך בין שני צדדים דומים מציידת את הערבים בנשק של טיעון שאיננו שלהם. אם הוויכוח עמהם הוא באמת פוליטי, כי אז יש פנים לכאן ולכאן. או אז אנו מופיעים כמי שבא לארץ שהיתה כולה ערבית וכבשנו והכנסנו עצמנו כטריז בינותם, והעמסנו עליהם פליטים, ומהווים סכנה להם בצבאנו וכו' וכו' – ויכול אדם להצדיק צד זה או אחר. כלומר: בהצגה הזאת, השכלתנית והמדינית של הבעיה, היא נעשית מובנת למוחות אירופיים – לרעתנו.
הערבים טוענים טענות המתקבלות אף על דעת מערבית במריבה משפטית רגילה. אך לאמיתו של דבר,מי כמונו יודע, שלא זהו מקור עמדתם העויינת. כל המושגים המדיניים והחברתיים האלה אינם מעולם המושגים שלהם.
כיבוש בכוח החרב, בעיניהם שלהם, בעיני האיסלאם, איננו כלל בגדר עוולה; להפך, הוא בגדר זיכיון והוכחת בעלות ניצחת. דאגה לפליטים, לאחים מנושלים – איננה מתחום עולם מחשבתם; אללה גירש, אללה ידאג.
מעולם עוד לא התרגש מדינאי מוסלמי על כגון זה (אלא אם כן הפורענות סיכנה את מעמדו האישי). ואילולא הכיבוש ואילולא הפליטים- היו מתנגדים לנו באותו תוקף ממש. על ידי מה שאנו מתדיינים עמהם על בסיס מושגים מערביים- אנו מלבישים פראים גלימת צדק אירופית. ובכך- במקום להזעיק את עמי העולם, אנו מרדימים אותם.
זהו יסוד טעותנו, ולעניות דעתי; סוד בדידותנו וכישלונותינו.
שאנחנו, אף אנחנו זועקים על הדקירה שדוקרים בבשרנו ולא – על לוע התהום הפעורה לשלום תבל. שאנחנו מבקשים תחבושת לנשיכה שנושכנו, ואיננו מזהירים: הנה מסתובב בין רגלי כולכם כלב מטורף!!
משל למה הדבר דומה?- אילו,שעה שהיטלר עלה לשילטון, היינו אומרים שהוא אמנם במקרה אנטישמי, אבל בדרך כלל הוא מייסדה של דת נבונה ומכובדת שאין לחשוש בפניה – וידינו מושטות אליו לשלום, ועז רצוננו לסדר בינינו את החשבונות הקטנים הפרטיים, אחרי כן להתקשר איתו בברית שלום, לעזור לו בפיתוח תורתו ובהתפשטות השפעתו…..
אנו חוטאים לא רק למאבקנו אנו, לקיומה של המדינה הזאת ולחיי בנינו ובנותינו, אנו חוטאים לעולם כולו אם אנו מעלימים את האמת הפשוטה, השוכנת בלב כולנו, לרבות דוברי הממשלה, כשהם קוראים הצהרות שלום- האמת,שהאוייב הוא רוח האיסלאם.
הוא איננו רק האוייב שלנו מכיוון שאנו יושבים במקרה כאן. הוא אוייב לנו גם אילו ישבנו בקוטב הצפוני. כי הוא אויבו של כל אדם חופשי. הוא אויב של כל מחשבה פורייה, כל יוזמה טובת לב, כל רעיון יוצרני. הוא אוייב בנפש לכל יהודי, כל נוצרי – ולכל מוסלמי. כל אשר יינתן בידו, אם חרב של עץ אם טנק של פלדה אם כד מים-הופך בידו לאיום על רעו האדם.
הוא לא תרם מעודו ולא יתרום כל מאומה לטובה; הוא לא הוציא אף דמות אדם אחד שהצעיד את העולם קדימה, בכל שטח שהוא; הוא החשכה, הוא הריאקציה, הוא הכלא ל-500 מיליון בני אדם מעונים; הוא המוקש הטמון לשלום תבל.
וכל עוד לא נתאמץ ולא נצליח להנחיל לעולם החופשי את הידיעה הזאת-נהיה אנחנו תמיד הקורבנות הראשונים של אי ידיעתו.

[…] צפייה בסרטון של בנט מומלץ ביותר לקרוא את הפוסט המצוין של שלום בוגוסלבסקי. הרצף הטריטוריאלי של הפלסטינים לפי […]

היחס לפליטים הוא לא רלוונטי להאשמה באפרטהייד. המושג "מדינת כל אזרחיה" הוא סתם מניפולציה פוליטית טיפשית שלא מועילה לאף אחד חוץ מקידום האגו של פוליטיקאים מימין ומשמאל שמשתמשים בה.

1. "מדינת כל אזרחיה" נחשב לדבר רדיקלי.

2. היחס לפליטים.

9) אם השליטה בפלסטינים היא מצב קבע, אז זה אומר שגם הדורות הבאים של פלסטינים יחיו כחסרי זכויות תחת שליטה ישראלית. ואז כבר אי אפשר להצדיק את הכיבוש בטענה שזה בגלל הפלסטינים, כי אתה דן גם את הדורות הבאים של פלסטינים לאותו מצב.

1) העובדה שאי אפשר להימלט ממנה היא שבשטחים לישראלים יש זכויות אזרח ולתושבים הערבים אין. כלומר יש מערכת שלטון נפרדת לשתי קבוצות אוכלוסיה שנותנת עדיפות משמעותית ועקרונית מבחינה דמוקרטית לקבוצה אחת על פני אחרת.

2) לכך נוסף המאפיין הלאומי/דתי של הסכסוך. מכוון שאנחנו נאבקים לקיים כאן מדינת לאום יהודית מול לאומיות ערבית/מוסלמית, כאשר אנחנו יוצרים משטר מפלה, זה נראה כמו אפליה על רקע לאומי או דתי, כלומר אפליה על ידי יהודים של לא-יהודים, אפילו אם מניעים שלנו אינם גזענים.

3) בנוסף לכך צריך לזכור שהמדיניות של התנחלות ומחיקת הקו הירוק תוך כדי שימור האוכלוסיה תחת שלטון כיבוש צבאי התחילה שלב קצר לאחר 67 ונמשכה מאז. אז ישראל לא יכלה לטעון שהמצב נכפה עליה בגלל הנסיבות. ישראל תרמה ליצירת הנסיבות האלה מתוך מניעים אירידנטיים — אידיאולוגיית ארץ ישראל השלמה — ותוך התעלמות מההשלכות הדמוקרטיות והדמוגרפיות.

4) בנוסף לכך הטענה שישראל מחזיקה אוכלוסיה חסרת זכויות תחת שליטתה מנימוקים ביטחוניים ולא גזעיים היא בעייתית מכמה סיבות.

(א) כפי שאמרתי, ישראל התחילה את מדיניות ההתנחלות בשלב מוקדם וממניעים אידיאולוגיים ובתקופה של שקט בטחוני יחסי (בתוך השטחים). אז היא לא יכולה לטעון שהכיבוש הוא לגמרי תגובה למעשי הפלסטינים. ישראל לא שקלה מדינה פלסטינית ברצינות עד לאינתיפדה הראשונה, והיא גם ביזבזה הזדמנויות להגיע להסדר עם ירדן כשעוד היה אפשר. היום, כשזה מאוחר מדי, כולם מתגעגעים לאופציה הירדנית.

(ב) גם למשטר האפרטהייד ומשטרים מפלים אחרים היו טיעונים בטחוניים. הם חששו שהסרת השליטה באוכלוסיה המופלת (שחורים, אלג'ריים) יגרום לאוכלוסיה הזו לאיים על האוכלוסיה הלבנה. הטיעון הזה לא היה בלתי סביר. מאבק אלים בין שתי קבוצות שנמשך שנים בדרך כלל יוצר עוינות שלא נעלמת במהירות, אז החשש מאלימות הוא סביר. אבל כאשר אתה הצד השולט באוכלוסיה מופלת, התלונות על העויינות כלפיך אינן נשמעות משכנעות, ולעומת זאת לצד השני קל לטעון שהעויינות שלו נובעת מהדיכוי גם אם יש לו סיבות אחרות (כמו במקרה של הפלסטינים). במילים אחרות, כאשר אתה מתלונן שהפלסטינים שאתה שולט עליהם רוצים להרוג אותך, אתה משחק ישר לתוך התדמית של השליט הגזעני שמתלונן שהעבדים שלו רוצים להרוג אותו.

ג) בנוסף לכך, אם ישראל טוענת שהיא צריכה לשלוט בפלסטינים חסרי זכויות מסיבות בטחוניות, מה שהיא בעצם אומרת זה שהקיום שלה תלוי בהמשך קיום של משטר מפלה ולא דמוקרטי. יש בכך הצדקה של כל הטענות האנטי-ציוניות והאנטי-ישראליות שאומרות שישראל היא בהכרך מדינה מפלה וגזענית. אנחנו רוצים לטעון בדיוק את ההפך. שישראל יכולה להתקיים כמדינת לאום יהודית ודמוקרטית חזקה שאינה מפלה ערבים. כלומר, הטיעון הבטחוני לא מחזק את הלגיטימיות של ישראל, הוא מחליש אותה.

5) השליטה באוכלוסיה חסרת זכויות גורמת ישראל להשתמש בכלים שנראים דומים לכלים ששימשו משטרים מדכאים כמו משטר האפרטהייד. זה לא עוזר להפרכת הדימיון בין ישראל לדרום אפריקה. (זה נכון שהקלישאה "הכיבוש משחית" סובלת משימוש יתר, אבל היא לא מופרכת לגמרי).

6) אחת מתופעות הלוואי המצערות של הכיבוש במהלך שנת ה-70 וה-80 היה שישראל התחילה להזדהות ולשתף פעולה עם משטרים מדכאים כמו למשל דרום אפריקה. אנחנו התחלנו להאמין בתדמית שניסו להדביק לנו.

7) השליטה באוכלוסיה חסרת זכויות ועויינת, והצורך להצדיק את השליטה הזו, גורמים לכך ששיח גזעני מחלחל לתוך ישראל, גם אם לא זו הייתה הכוונה הראשית. זה לא מקרה שבקרב המתנחלים קמו תופענות כמו התמיכה בכהנא, תג מחיר, ושאר ביטויים של גזענות. המתנחלים לא התחילו ממניעים גזעניים כמובן, אבל הגזענות הפיעה בכל זאת. הבעיה הזו יותר חמורה כאשר מדובר בצורה שישראל מציגה את עצמה מול העולם. אם ישראל מנסה להצדיק את המשך הכיבוש בטיעון שהפלסטינים הם ברברים או פרימיטיביים או רצחניים וכד' היא שוב פעם משחקת בדיוק לדימוי שהאנטי-ציונים מנסים להדביק לה, של האדם הלבן ששולט על ילידים וקורא להם ברבריים. עצם העובדה שאנחנו שולטים בהם מאפילה ומסתירה את הכיעור הרב, השנאה והגזענות שקיימים בצד הפלסטיני.

8) אי אפשר להתעלם מהצד הדמוגרפי. בסופו של דבר אנחנו צריכים להבטיח רוב אזרחי יהודי כדי לקיים מדינה יהודית. זו הסיבה האמיתית שאנחנו לא נתנו זכויות אזרח לפלסטינים בשטחים (כפי שעשינו ב-48). וֹזו גם הייץה אחת הסיבות העיקריות לאפלייה בדרום אפריקה ובמקומות אחרים. המשמעות בשבילנו היא שהשליטה בפלסטינים חסרי זכויות אזרח נהייתה קשורה באופן מאד מהותי עם הקיום של מדינת לאום יהודית בארץ. וזה בדיוק הדבר שאנחנו רוצים וחייבים להימנע ממנו. כל הלגיטימציה של הקיום שלנו פה — מאז תחילת המפעל הציוני — מבוססת על היכולת שלנו להראות שאנחנו יכולים לקיים מדינת לאום יהודית שבה גם לערבים יש זכויות אזרח מלאות. אם הימין צודק, ואנחנו לא יכולים להתקיים פה בלי לשלוט על ערבים חסרי זכויות, אז המפעל הציוני נכשל. (לא חסרים אנשי שמאל רדיקלי שישמחו לחתום על התפיסה הזו.)

אשמח אם מישהו יסביר לי את ההשוואה למשטר האפרטהייד בדרום אפריקה, אני יודע שכיף להשוות את ישראל למשטרים חשוכים, אבל לדעתי יש הבדל בין מדינה הבוחרת להפלות חלק מאזרחיה בגלל תאורייות גזע ואפילה על בסיס גזעני למדינה שנקלעה למצב של שליטה על קבוצה של אנשים {לאום פלסטיני} ששמה לה את מטרתה הלאומית להשמיד את המדינה ולטבוח בכל אזרחיה על בסיס דתי…