הדבר שכולם שוכחים כשהם מצטטים את קיר הברזל, זו האמירה שכשהערבים יבינו שהם לא יכולים לזרוק אותנו בכוח, הם יתחילו לחשוב במונחים של שלום. אפעס, זה כבר קרה לפני שלושים שנה.

לזאב ז'ובטינסקי הייתה תכנית פעולה שעוד יש ח"כים שרוצים לבצע אותה (מצד אחד "גירושם של הערבים מארץ ישראל באיזו צורה שהיא נחשב בעיני לבלתי־אפשרי בהחלט; בארץ ישראל [ירדן וישראל של ימינו] יהיו תמיד שני עמים", "ארץ ישראל מזה ומזה לירדן – שטחה מספיק בהחלט בשביל מיליון ערבים, בשביל מיליון נוסף של צאצאיהם… בשביל הרבה מיליונים יהודים – ובשביל השלום" ו"ככל היהודים מוכן אני להישבע בשמנו ובשם צאצאינו, שלעולם לא נפר שיווי־זכויות זה ולא נעשה ניסיון לגירוש או לדיכוי" ומצד שני "הדרך היחידה להגיע להסכם היא קיר הברזל, כלומר כוח בארץ ישראל, אשר שום השפעה ערבית לא תוכל לקעקע את יסודותיו" ו"ואם העניין צודק הוא – הרי על הצדק לנצח, מבלי שיושם לב להסכמתו או אי־הסכמתו של מישהו. ואם יוסף, או שמעון, או איוואן, או אחמד רוצים למנוע את נצחונו של העניין הצודק, מכיוון שאין הדבר נוח בשבילם, הרי חובה היא למנוע בעדם שהפרעותיהם תוכתרנה בהצלחה; ואם ברצונם להשיג את מבוקשם על ידי שימוש באלימות, יש להשתמש בכוח הביצוע הממלכתי ובהגנה עצמית, כדי לסכל את מזימתם. זהו מוסר בכל חברה הגונה – ומוסר אחר איננו בנמצא").
ואם ציטטתי ממנו יותר מדי (אני מודה, העתקתי מויקיציטוט) מצטער, זה רק בגלל שאני מקנא בימים שככה נראה ההדר הבית"רי (לא שאני תומך בתנועה), ולא ככה;
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2928805,00.html

זו בדיוק הייתה הנקודה שלי. הנסיגות השיגו שקט רגעי לטווח הקצר אבל בטווח הארוך הם יצרו אויבים חזקים יותר ובסופו של דבר הביאו למלחמות שהיו הרבה יותר הרסניות לשני הצדדים הלוחמים מאשר המצב המלחמתי לפני הנסיגה.

השאלה היא מה יקרה בכל אחד מהמצבים בטווח הארוך. האם יכולנו – לטווח ארוך – להמשיך להיות בלבנון? כנ"ל לגבי השטחים. אי אפשר להמשיך לחשוב רק על הטקטיקה.

לגבי מצב אי לוחמה אני בטוח לא מניח כלום. אבל אי שליטה של ישראל בפלסטינים שאינם אזרחיה בהחלט תגביר את לגיטימיות. נסיגת הצבא מעזה, שבה חיים רק שליש מהפלסטינים, בלי הסכם, בלי שתוקם שם מדינה ריבונית ועם המשך שליטה שלנו על המרחב האווירי והימי, ודאי שלא תעשה זאת.

לא ממש. בשני המקרים היתה תמיכה רשמית או בעצימת עיניים מרב המדינות. אפילו מדינות ערביות. רק בעקבות הפעולות שלנו החלה ההתנגדות בעולם. במיוחד בלבנון הלגיטימציה שלנו היתה הרבה יותר מבוססת מאשר בתקופה שלפני הנסיגה.

אתה יוצא מתוך נקודת הנחה שנסיגה ישראלית מהשטחים תביא למצב אי לוחמה ותגביר את הלגיטימיות של ישראל. הניסיון של הנסיגות מלבנון ומעזה מבהיר שבשתי הנקודות אתה טועה.

נדמה לי שרוב הימנים חושבים כמו שאתה מתאר — נמשיך לדכא, לגנוב אדמות, וכו'… ואם מישהו יתלונן על ההתחרבנות המסיבית של החיים שלו נקרע מעליו את השפתיים – אבל יש כמה תוכניות די מגובשות בימין: טרנספר מרצון (פייגלין הציע רבע מיליון שח מענק לכל מגורש מא"י השלמה) ורצח עם (כל מילה מיותרת). הכרתי גם ימנים כאלו וגם כאלו.

אני משתמש בשמאל וימין לצורך נוחות בלבד. אבל לצורך העניין,לימין בהחלט יש אג'נדה, ואפילו כמה. הייתי אומר שהכי נפוצה היא זאת שציינתי, אין "פיתרון" בעתיד הנראה לעין, ולכן אנחנו נמשיך ליישב את א"י ולתת לפלסטינים בראש אם יעשו בעיות. אם לא יעשו בעיות, ניתן להם איזה ניהול עצמי ברמה המוניציפאלית פלוס.

לגבי מצב נפשי גלותי, כל הצדדים הפוליטיים לוקים בזה, כל אחד עם הביטוי שלו לעניין. קולקטבית, עוד לא הפנמנו את הקטע הזה של "ריבונות".

הי עופר.

1. אישית, אני בעד לפעול כאן ולא דרך קידום סנקציות מבחוץ. יש לי בעיה עקרונית עם נושא ה"שמישהו יציל אותי מעצמי", אני חושב שסנקציות הן כך או כך חלק מהתהליך המדובר ואני לא רואה סיבה מיוחדת להאיץ או להחמיר אותו (זה לא שמשהו טוב מחכה בהמשך), ובאופן כללי זאת.

2. אם שתי מדינות זה הקטע, בהחלט צריך לנתק את סוג הקשרים הנוכחיים. הפלסטינים מתעסקים בזה עכשיו, למשל. במעט שהם יכולים.

3. הסכמי אוסלו היו, במקור, הסכמי ביניים קצובים בזמן בדרך להסדר קבע.