כי פתאום מתגנבת ועולה ההרגשה שכל ההתגייסות הזאת היא בסך הכל עוד סיבוב של הגלגל, עוד שמן על מדורת ההבלים.

הזמן עובר ככה
והאדמה נחה
אז מה? אז מה?
אז ככה

הצולעת הזכירה לי את השיר הזה יום אחרי פרסום הפוסט הראשון בסדרה. בארבעת החודשים שעברו מאז ניסיתי לרכז עוד חומרים של ע. הלל לפוסט הזה, אבל נתקלתי בקשיים כי זוֹזוֹ לא מתלהבת במיוחד מהשירים שלו. לשמחתי, היא כן חולקת איתי את האהבה לדודי שמחה, גיבור נעוריי, שהיה מבולבל כשיובל עוד היה בשא"ש.

בכלל, נראה שע. הלל אהב אפופים, או ליימעכים כמו שהם בטח נקראו בזמנו. אפשר לראות את זה באחד השירים הכי ידועים שלו, שקיבל פרשנות אקטואלית מצמררת בביצוע הזה:

ובנימה קלילה יותר:

נפגשו בטח ואולי

אמר בטח: הַי!

ואולי אמר: הַי-הַי!

יעל סלע כתבה לא מזמן פוסט לכבוד הוצאה מחודשת של יוסי-ילד-שלי-מוצלח, ובו היא מצטטת את מזבוב ועד פיל, מלנקקת לקריאה נוספת, וכותבת:

ציפיתי לעוד ספר ילדים חביב אך מרדים-מבוגרים. פתחתי, התחלתי לקרוא, והתחלתי לצחוק. משחקי המילים, החריזה השנונה והרמיזות, שלל הקריצות למבוגרים, לביטויים כבולים וכדומה, ממקמים את ע' הלל בשורה אחת עם טיפוסים כמו לואיס קרול, מאיר שלו ויוצרי "שרק".1

רוח הנונסנס הפרועה שורה על רוב שירי הילדים של ע., שכוללים משחקי מצלול מתנגנים וניסויים נועזים (בטח לזמנו) בעברית גמישה. הנה, למשל, משהו שהיה יכול אולי להיכנס לשער האחורי של עוזי וייל:

מעשה נסים

-כיצד חצה משה את הים?

-זה מה שמשה שואל את עצמו כל הזמן.

.

-ולמה עמדה השמש בגבעון?

-כי הירח לא זז מעמק איילון.

.

-ואיך הכה דוד את גולית?

-קצת מהצד.

אבל מעל ומעבר לכל הנונסנס והקריצות התרבותיות, לטעמי ע. הלל מגיע לשיאו כשהוא מתבונן בטבע. השירים שלו מלאים חיות וצמחים, מזברה ועד בולבול-למה-ככה. מוטיב חוזר בשירים הוא החיפוש של החיות אחר מקומן "הנכון" או ההוגן, חיפוש שמסתיים תמיד בנקודת ההתחלה. כך בשיר מזבוב ועד פיל המגולל את המשל הידוע על הזבוב שלא היה מרוצה מזבוביותו, ועבר את כל מעגל הבריאה עד הפיל כדי לגלות שבעצם הוא כן רוצה להיות זבוב. שלא לדבר על מעשה בחתוליים, שבו החתול השחור והחתול הלבן מתקנאים זה בזה ומחליפים צבעים סימולטנית.2 והמסקנה? מזל שאני – אני (ולא גוזל דוקרני!).

אצה אצה

-מה את אצה אצה?

-אני לביצה אצה, ואתה,

מה אתה מקרטע, צפרדע?

-אנ'לא יודע.

ע. הלל לא מפחד מאי-הידיעה, ולא מתיימר להציע תשובות, בניגוד למאלפי ילדים דכאנים כמו מרים ילן שטקליס או לאינדוקטרינטורים ציונים מסוגה של נעמי שמר.3 הוא לא מפחד להשאיר קצוות פתוחים, לערער על קשרי הסיבתיות המקובלים ולרמוז שיש דברים נסתרים, לא נבין לא נדע. הייתי יכול להמשיך לעבור על שיריו ולהציע פרשנות זנית, אבל תוך כדי כתיבת הפוסט החלטתי להרחיב את ה"תחקיר" בקריאת הערך על ע. בוויקיפדיה, וגיליתי שתי עובדות מעניינות:

א. הוא היה גנן (ואף אדריכל נוף), וזה כמובן הולך טוב עם זען.

ב. הוא כתב גם שירים למבוגרים. את הניתוח של יצירתו אשאיר לכם לקרוא לבד, ואסתפק בציטוט שממחיש יותר מאלף מילות פרשנות שאכן, הבחור היה עמוק בזען, גם אם הוא עצמו לא היה משתמש במילה הזאת:

הִרְגַּשְׁתִּי מִבְּלִי מֵשִׂים שֶׁמִּישֶהוּ מְחַיֵּךְ אֵלַי.
אֶפְשָׁר שֶׁהָיִיתִי אֲנִי זֶה וְאֶפְשָׁר זֶה הָעוֹלָם,
וְאֶפְשָׁר שֶׁנִּתְעַרְבַּבְנוּ שְׁנֵינוּ.


הו, איזה כיף, פוסט של מרמיט בלי אף מילה על פוליטיקה ושוועת העולם וכל הבאסה הזאת.

נראה לכם?

אז קבלו את הטריגר שהושיב אותי סופסוף לכתוב את הפוסט הזה.

ביום ראשון, בזפזפי מול טלוויזיה שאין בה מה לראות, נפלתי לכמה דקות על ערוץ 1 ששידר את "הסיפור האמיתי" על עמוס עוז. ראו שם את עמוס עוז יושב מול מה שנראה כמו קהל של שבתרבות באיזושהי רשות מקומית, ומסביר להם בכריזמתו המתנופפת ש"הפוסט-ציונים – שהם למעשה אנטי-ציונים – רוחשים סלידה עזה לכל מה שקשור לישראל."

וכדי שלא יהיו אי הבנות, איש הרוח הוורבלי מרחיב ומפרט: "לא רק הכיבוש, לא רק הנישול, לא רק העוולות – הם סולדים מכל מה שיש לו איזשהו קשר להוויה הישראלית".

שני ביטויי קוד משמשים להבעת הסלידה הזאת: הראשון הוא "במדינה מתוקנת", והשני הוא "מדינת עולם שלישי".

(ע. עוז, שם)

וזה מעניין, כי את הביטוי "במדינה מתוקנת" ראיתי לאחרונה בדף הפייסבוק הרוחש של קמפיין "לא נסתום את הפה" (הקשר לנטולי פייסבוק). המשפט המלא, אגב, היה "במדינה מתוקנת כבר היו תולים את כולכם מזמן, בוגדים." כמו שאפשר לנחש מהניסוח, התגובה הזאת נכתבה דווקא על ידי טרול ציוני נלהב.

ולגבי הביטוי "מדינת עולם שלישי", לא נותר לי אלא להגיד שאם כל מי שאומר אותו היה אכן פוסט-ציוני, חד"ש ובל"ד כבר היו מחלקות ביניהן את משרדי הממשלה.

אז אני רוצה לחרוג לרגע מהנימה הממלכתית שהבלוג הזה לבש לאחרונה ולהגיד לעמוס עוז בעברית צחה ושורשית: לך תזדיין. או לפחות לך לעוד סיבוב "פה ושם בארץ ישראל" ותריח את הוורדים, וגם את הביוב ברחובות. הניסיון שלך ושל צאן מרעיתך להחזיק במקל משני הקצוות הביא עלינו ארגוני "שמאל" כמו "עתיד כחול-לבן" שכל ההצדקה לקיומם מתבססת על האיום הדמוגרפי. ומדינה שבה הדמוגרפיה נתפסת כאיום היא לא מדינה דמוקרטית. לא באמת.

כן, עמוס, אני פוסט-ציוני. מבחינתי מדינת ישראל היא לא משאת נפש אלא, בפשטות, מקום הולדתי. לא מקובלת עלי היהירות האדנותית שבה אתה מתיימר לקבוע עבורי את מידת הזיקה שלי לארץ הזאת, לנופיה ולאנשיה ולשפתה. ואפרופו שפתה, צריך לראות את המורה לספרות מאל-עראקיב מדקלם את "לא זכיתי באור מן ההפקר" על הריסות ביתו (בכתבת הווידיאו המפליאה באנושיותה שבתחתית הכתבה הזאת) כדי להבין שהשפה הישראלית היא כבר לא השפה היהודית בלבד.

אוהב את הארץ, לא אוהב את המדינה. המדינה, ולא משנה איזו, היא הרי הכנופיה החזקה מכל. (זה בולט במיוחד, דרך אגב, במדינה שהפריטה את עצמה לדעת, כאשר אפשר לראות גם בעין בלתי מזוינת את ניגוד האינטרסים בין הרשויות והציבור.) אם זה מנחם אותך, עמוס, מצאתי את עצמי מפגין נגד הממשלה4 גם כשהייתי באנגליה. כי עוול זה עוול, ולא משנה איזה דגל מתנופף מעליו, או איזו בלורית.

אוהב את הארץ, אוהב את האנשים. גם את אלה ששבויים בתודעה כוזבת, גם את אלה שנשטף להם המוח ואלה שהמוח שלהם עדיין נקי-כמו-חדש מחוסר שימוש, גם את אלה שנקרעים מבפנים ובכל זאת בוגדים בכל ערך. אוהב אפילו אותך, עמוס, למרות שאתה כזה מעצבן.

I've seen the nations rise and fall
I've heard their stories, heard them all
But Love's the only engine of survival

[ככה זה אצלנו בסמול הפוסט-ציוני. מערבבים השפעות תרבותיות]

תישן, ילד, תישן

במסורת הסדרה, וברוח ישראל סבא וההתרפקות על ילדות-ישראלית-לפני-שזה-היה-שם-של-ערוץ-בטלוויזיה השורה על הפוסט, זה השלב שבו אתם מוזמנים להמליץ בתגובות על שירי וסיפורי ילדים עבריים שמתאימים להגדרה הרופפת והכוללנית של רוח הזען, כמו שניסחתי אותה בפוסט הפתיחה של סדרת הדגל המפוארת הזאת:

המילה "זן" משמשת כאן כמפתח לקשת רחבה של גישות וערכים, המזוהים עם טאואיזם ובודהיזם למשל (אבל לא רק), שהמשותף להם הוא כנראה בעיקר שהם מוצאים חן בעיניי.

בין המשתתפים תוגרל אהבת חינם.

.

-מה אתה מתנשא, תרנגול?

-אני בלול הכי-הכי גדול!

-ואתה – מה?

-ממני אין לחשוש:

אני פשוש

(ע. הלל, אני פשוש, והשורה האחרונה מופיעה במקור בפונט קטן, כיאה.)

  1. אני אישית, בתור המרמיט, חשבתי על דוקטור סוס []
  2. יין-יאנג, או מה? []
  3. שבסוף כל שיר שלהם מסתתר דוד גיבור אשר על המשמרת, או לחילופין ציוני נלהב עם טורייה שלהוט להותיר טביעת רגל אקולוגית גדולה. []
  4. או הG8 []