הפוסט הזה מתבשל אצלי בראש כבר יותר משנה, והיה בעצם מקור ההשראה לסדרה כולה. אבל תמיד היו דברים בוערים יותר לכתוב עליהם, והוא חיכה בסבלנות של נזיר זן לימים רגועים יותר. איכשהו לא נראה לי שיגיעו ימים רגועים יותר בקרוב, אבל הפוסט כבר כל כך בשל, שאם לא אקטוף אותו הוא יירקב.

המרמיטה היתה הראשונה שהקריאה לזוֹזוֹ את דוקטור דוליטל בהמשכים, לפני השינה, מתישהו לקראת גיל ארבע. התגובות הנלהבות של שתיהן דרבנו אותי לנסות גם, ולהתאהב. בימים אלה אנחנו נמצאים בעיצומה של ההקראה הרביעית או החמישית, ועוד לא נס לחו.

לפני שנגיע לסיפור, כמה מילים על הספר. אנחנו קוראים מהספר שהיה של המרמיטה בילדותה: הוצאת מסדה, 1975, עם "ציורים מקוריים של המחבר" ועטיפה שציירה אלונה פרנקל. התרגום (ז. שביט) ארכאי למדי, שופע הטיות ומבנים שכבר אינם בשימוש רווח, בטח לא בספרי ילדים, לצד מילות קישור שיצאו מהאופנה.1 חלק מהארכאיות אנחנו מתרגמים לשפה פשוטה יותר, וחלק מבארים בעזרת טריק קטן שלמדנו מהגננות האנתרופוסופיות: כשמגיעים למילה קשה, להקריא אותה ואחריה את הפירוש שלה, מבלי לקטוע את הנראטיב הסיפורי. לא היינו בטוחים שהילדה קולטת הכל, אבל התגובות והשאלות שלה הראו שהיא מבינה את כל מה שחשוב.

ועכשיו, לסיפור עצמו ולגיבורו המהולל. עד שקראתי אותו עם הילדה, ההיכרות שלי עם דוקטור דוליטל הסתכמה בידיעה שהוא רופא שדובר בשפת החיות. תוך כדי הקראה, נפעמתי שוב ושוב לנוכח מעמקי החמלה והתבונה שהוא מגלם בדמותו. הגאונות של יו לופטינג, מחבר הספר, טמונה בהצלחה לשזור את התכונות הנאצלות האלה בסיפור שידבר אל ילדים ויעורר בהם עניין, פליאה והזדהות.

החמלה של דוקטור דוליטל גורפת, מכילה כל יצור חי. הוא מוכן להקריב את כל מה שיש לו לטובת יצורים זרים לחלוטין – כיאה לבודהיסאטווה ראוי לשמו.2 גם כשהוא נתקל בהתנגדות, הוא זוכר תמיד לחמול על אויביו. וגם כשהוא נאלץ להערים עליהם, הוא משתדל להסב כמה שפחות נזק תוך כדי כך.3 ולא רק הרופא הטוב עצמו: הספר כולו רווי חמלה מפוכחת, מהולה תובנה מרירה-מתוקה על דרכו של עולם ובעיקר של המין האנושי.

במקום להכביר מילים, אתן לטקסט לדבר בעד עצמו: כמה ציטוטים נבחרים מהפרק הראשון, וציטוט נוסף, לקראת הסוף דווקא, שתפס את עיני בקריאה ראשונה ומאז הולך וצובר רבדים ומשמעויות.



לפני שנים רבות רבות, כאשר אבות אבותינו היו ילדים קטנים, היה רופא אחד, דוליטל שמו, ג'ון דוליטל. הוא היה בעל תואר "דוקטור", כלומר רופא, מומחה לריפוי מחלות.

הוא גר בעיר קטנה, מדמנה שמה, מדמנה אשר בגיא השלוליות. כל יושבי העיירה, הצעירים והזקנים, הכירוהו. כאשר עבר ברחוב, חבוש מגבעתו הגדולה, נהגו לומר: "הנה הולך הדוקטור! הוא איש חכם מאוד". חבורת הילדים ולהקות הכלבים היו רצים בעקבותיו. אפילו העורבים, ששכנו במרומי מגדל הכנסייה, קרקרו לעומתו תוך כדי נענועי ראש.

דוליטל אהב מאוד חיות וגידל אותן בביתו… אחות הרופא, שרה דוליטל, באה אליו ואמרה לו, "ג'ון, הבאמת תחשוב שיבואו אליך חולים, כאשר הבית מלא בחיות האלה? …החיות האלה כבר גרשו ארבעה חולים. השופט ג'נקינס ומשפחת פרסון אמרו שלעולם לא תדרוך עוד רגלם על סף הבית הזה, ואפילו יהיו נוטים למות. אנחנו מתרוששים והולכים מיום ליום. אם תוסיף לנהוג בדרכך, שוב לא יבוא אליך אף לא אחד מן האנשים המכובדים האלה."

"אבל אני אוהב את החיות פי אלף מאשר את האנשים המכובדים האלה," אמר הרופא.

אתה מגוחך," אמרה אחותו ויצאה מן החדר.

וכך אסף אליו הרופא עוד ועוד חיות, ואל ביתו באו פחות ופחות חולים. לבסוף חדלו החולים לבוא, ורק ספק המזון לחתולים, אשר החיות לא הפריעו לו, המשיך לבוא אל הרופא. אולם ספק המזון לא היה איש עשיר וחלה רק פעם בשנה, בחג המולד. אז בא להיבדק על ידי הרופא ושילם לו שישה פני תמורת צנצנת תרופות.

…הכסף שחסך הלך ואזל… המחסור בבית גדל מיום ליום… כאשר היה עובר ברחוב, חובש את כובעו הגדול, היו האנשים אומרים זה לזה: "הנה דוקטור ג'ון דוליטל. פעם היה רופא מפורסם בכל הארץ. הסתכלו עליו עכשיו. אין לו פרוטה בכיס והגרביים מלאים חורים." אולם הכלבים, החתולים והילדים נהגו כדרכם להתלקט ולרוץ אחריו בכל העיר – כשם שעשו כאשר היה עשיר.

"זכור היטב," אמר הרופא. "אם לא תקיים את הבטחתך, אם שוב תתחיל להרוג ולשדוד, אדע על כך מיד, כי הכנריות יספרו לי ואמצא דרך להעניש אותך. אתה יכול להיות בטוח בכך. אמנם אינני מיטיב להשיט את הספינה כמוך, אולם הציפורים, הדגים והחיות הם ידידיי. וכל עוד הם ידידיי אינני חושש מפני איש, גם אם הוא מכנה את עצמו 'דרקון ברבריה'. עכשיו הסתלק מכאן, ולך לעבוד את האדמה. שלום שלום."


דפדוף מהיר קדימה, על פני מסעו של הדוקטור עם חיותיו לאפריקה, אל ההיתקלות בלב ים עם שודד הים הנורא בן-עלי, הדרקון הבֶּרבֶּרי.4 דוליטל והחיות מצליחים להערים על הפיראטים, שמוצאים את עצמם במים שורצי כרישים בעוד הרופא וחבריו משתלטים להם על הספינה. הכרישים מביעים נכונות לטרוף את השודדים בו במקום, אבל יוחנן הצדיק רק מורה להם להביא אליו את מנהיגם לשיחה.

וכה אמר הבודהיסאטווה:


.
"ובכן, בן-עלי, הטה אוזן ושמע את אשר אומר לך," אמר ג'ון דוליטל, כשהוא נשען אל דופן הספינה. "במשך שנים רבות היית בן-בליעל, ויש להניח כי גרמת למותם של אנשים רבים. הכרישים הטובים האלה הציעו לי לאכול אתכם למעני. זה באמת רעיון טוב, כי כך ייפטר העולם ממך ומחבריך אחת ולתמיד. אולם, אם תבטיח לי למלא אחר כל מה שאומר לך, אציל את חייך העלובים ואתן לך ללכת לחופשי."

"ומה אתה רוצה שאעשה?" שאל שודד הים והסתכל בפחד למטה אל הכריש הגדול, שבאותו רגע הריח את קצה רגלו הימנית.

"מעכשיו אסור לך להרוג אנשים," אמר הרופא. "מעכשיו אסור לך לגנוב ספינות ולטבע אותן. מן הרגע הזה ולתמיד, עליך להפסיק להיות שודד ים."

"ומה אעשה?" שאל בן-עלי. "ממה אתפרנס?"

"אתה וכל אנשיך תחיו באי הזה ותגדלו מזון ציפורים," אמר הרופא. "זכור, אתם תגדלו מזון ציפורים בשביל הכנריות."

הדרקון הברברי החוויר מרוב כעס. "אני… לגדל מזון ציפורים?" הוא כמעט הקיא מגועל נפש שאחז בו. "ומדוע אני לא יכול להיות ספן?"

"לא," אמר הרופא. "בשום פנים ואופן לא. כבר היית ספן במשך זמן רב ושלחת אוניות חזקות ורבות ובני אדם טובים אל קרקעית הים. עליך להיות איכר שליו עד סוף ימיך. הכריש עדיין ממתין להחלטתך. אל תבזבז את זמנו. ובכן, עליך להחליט מיד."

"חזיז ורעם!" רטן בן-עלי, "עסק חדש, מזון ציפורים". שוב הביט בפחד למטה וראה את הכריש כבר מריח את רגלו השמאלית.

"מילא, יהיה כדבריך," אמר בעצב. "נהיה איכרים."

התכוונתי לצטט קטע קצר יותר, אבל לא רציתי להפסיק. איזה תענוג. כשקראתי את הקטע הזה לראשונה, המחשבה שעלתה בי היתה: הייתי שמח אם מישהו היה אומר דברים דומים לשודדי הסאבפּריים והקרקעות. אסוציאציה אקטואלית יותר מובילה אותי לפעולה הפיראטית בלב ים שביצעו בחורינו המצוינים מהשייטת5 הבוקר. אבל בעקבות ריטריט "חמלה בפעולה" שעברתי לא מזמן6 נוספה לקטע הזה אסוציאציה נוספת, עמוקה ומהדהדת.


לחמול על הפיראט

אחת משיחות הדהרמה שהותירו בנו חותם עמוק במיוחד עסקה בקטע שכתב טיך נהאת האן, אולי האב המייסד של הבודהיזם האקטיביסטי.7 זאת היתה תגובתו לדיווח מזעזע שהתקבל מווייטנאם מולדתו, על פליטה ילדת-סירות בת 12 שנאנסה על-ידי פיראט ו"טיבעה עצמה בים".

את הקטע המלא לא טרחתי להשיג עד עכשיו, ועמכם הסליחה אפשר לקרוא בלינק (קובץ doc). אציין רק שמהות הדברים היא הכותרת לעיל. הפיראט לא בחר להפוך לפיראט, כמו שהנאנסת לא בחרה להיאנס. הוא קורבן של נסיבות שהופכות מספר מסוים של ילדים ממקום הולדתו לפיראטים בבגרותם. כמו שאמר טיך, אם הייתי נולד לנסיבות חייו, אולי גם אני הייתי הופך לפיראט. המעגל הזה לא התחיל בו ולא ייגמר בו. הוא לא אשם, פשוט כי אין אשמה, יש רק סיבות ותוצאות.8

חמלה אין פירושה רחמים, שמבטאים התנשאות ויוצרים התקרבנות. גם אין פירושה הפניית הלחי השנייה: דוקטור דוליטל דיבר מעמדת כוח, לא חולשה, אבל הוא ידע לרסן את הכוח הזה בשם החמלה, מתוך ניסיון לעצור את גלגל האלימות והסבל. כוח זה לא דבר רע כשלעצמו, נהפוך הוא – החוכמה היא לא לתת לו להשחית אותך.

וכן, אני זוכר שהצהרתי פעם שהייתי יורה בפורץ, אם הייתי תופס אותו בביתי.9 וכך, למרות שהתובנה הזאת של טיך נהאת האן לא חידשה לי כלום מבחינה אינטלקטואלית, השיחה והמדיטציה שליוותה אותה שלחו אותי לפשפש במעמקי נפשי ולהאיר ללא רחמים את המקומות שבהם לא חמלתי על הפיראט, את המקומות שבהם הייתי פיראט בעצמי. ומה, אני לא ראוי לחמלה?

כולנו ראויים לחמלה. כולנו זקוקים לחסד. גם הפיראטים.

ואם נחזיר את ההרהור הזה לכיוונים אקטואליים יותר, הרי אפילו מפרק השעונים האנליטי אהוד ברק פלט פעם, ברגע10 של כנות בתחילת דרכו הפוליטית, שאם היה נער פלסטיני היה מצטרף לארגון טרור. אם אהוד ברק הפלסטיני הצעיר היה על סיפון האוויה-מרמרה אמש בארבע בבוקר, טעון אדרנלין ושנאה ופחד, אפשר בהחלט לדמיין אותו מטפס אל הסיפון עם לוֹם ביד ואש בלב. זה מה שעומד אולי מאחורי האסוציאציה החוזרת ונשנית לספינת המעפילים אקסודוס: הידיעה שדי בטוויסט קטן של הגורל כדי שהתפקידים יתהפכו והתוקפן ימצא עצמו מזדהה עם הקורבן. אפילו את הרטוריקה לא צריך לשנות כמעט.

הצבא של אהוד ברק טוען שהוא הופתע לנוכח הלהט והאלימות של אנשי הספינה. אני תוהה מה יותר גרוע: להאמין לו, ובכך להכיר בחוסר היכולת המוחלט שלו לאמפתיה – במובן של היכולת להבין לנפשו של אויבו, לראות את עצמו בעיניים אחרות – או לא להאמין לו, ולהמשיך לטפח את החשד שלי שהמשטר הישראלי מוביל אותנו לפיצוץ בעיניים פקוחות ובכוונה תחילה. בואו נראה לו מקום שבו עוד אפשר לנשום. כי הדלת מסתובבת.

  1. "אולם" במקום "אבל", "משום" במקום "בגלל" וכו'. []
  2. ויש שיגידו, כיאה לנוצרי טוב; אני לא מתווכח. []
  3. ובכל מקרה, את רוב עבודת הרמייה עושה בשבילו התוכי הזקן והחכם פולינזיה. []
  4. הוא לא פוליטיקלי קורקט, לופטינג, וטוב שכך. []
  5. מי שולח קומנדו לבצע מעצר? למה בארבע בבוקר, כמו גנבים בלילה? למה למה למה? []
  6. רק תשעה ימים מאז? כמו גלגול אחר []
  7. Engaged Buddhism, google it []
  8. ברבים, ולא במקרה; גם החיפוש אחר *ה*סיבה עקר מיסודו. []
  9. ואם היה לי אקדח. []
  10. אחרון אולי []