התחלתי לתרגל יוגה חודשים ספורים ממש לפני שזוֹזוֹ נולדה, כך שבינקותה האסאנות ועקרונות היסוד לא ממש ישבו לי בגוף. בהתחלה יוגה היא משהו שקורה בעיקר בחדר התרגול, בזמן השיעור, וזולג החוצה בטפטופים אקראיים של הרפיית כתפיים, זקיפת גב, דברים כאלה.

חמש שנים אחרי, וההרגשה אחרת לגמרי. כן, עוד יש לי המון מה ללמוד (ואני עדיין מתרגל רק פעם בשבוע, בעוונותיי); לא, אני לא איש הגומי בשום אופן. אבל אני מרגיש שהגוף שלי תופס את הפרינציפ, משתחרר לאיטו ומקבל מִשנֶה מודעות וחישה, מְאמֵץ כללים בסיסיים של הפחתת מַאמָץ, הרפיית מתחים וחלוקת עומסים.

לא רק בזמן התרגול, אלא גם בשוטף, מה שמביא אותי לנושא הפוסט, שהוא דרכים לשלב אסאנות יוגיות במהלך התפעול השוטף של תינוק.

אזהרה/דיסקליימר: ההנחיות להלן מיועדות למתרגלים בעלי ותק, מיומנות וביטחון, שמכירים את המגבלות שלהם. תאגיד מרמיט מקבוצת מיינדפאק.קום אינו נושא בכל אחריות לכל פגיעה בגוף, בנפש וברכוש. השטויות שאתם עושים עם הילדים שלכם על אחריותכם הבלעדית.

ועכשיו, לעסק, מהקל אל הכבד (בערך)

1. אָרדהָה-אוּטאנאסאנה עם ידית של עגלה

אוטאנאסאנה מלאה, כלומר כפיפה קדימה ברגליים צמודות עד שכפות הידיים נחות על הרצפה (או במקרה שלי, נוגעות בקושי בכפות הרגליים ביום טוב עם רוח גבית), היא עדיין בגדר תרגיל מאתגר עבורי, שנשמר לסביבה המוגנת של חדר התרגול. ארדהה (=חצי) אוטאנאסאנה, לעומת זאת, היא האסאנה הכי שימושית ביוגה מבחינתי: צריך רק למצוא משען יציב פחות-או-יותר בגובה המותניים (או האגן, תלוי ברמת הגמישות), לקחת שניים-שלושה צעדים אחורה, להדק את הרגליים ולמתוח את הגב והידיים קדימה. לעת מצוא, זה עובד אפילו אם עושים את זה על מכסה המנוע של האוטו (פסקה שנייה).

וגם על ידיות העגלה, מסתבר. רגע של תענוג חושני באמצע טיול הרדמה מעייף, למשל.

בשום אופן אל תשעינו את משקל הגוף על העגלה, מן הסתם (רגליים אקטיביות, בכל מקרה; גב וכתפיים רפויים; ידיים שואפות קדימה, לא למטה). אל תעשו את זה אם אתם חוששים שתיפלו קדימה (במקרה זה, דלגו ישר להצעה מס' 4).

אופציה למתקדמים: להתחיל כשהעגלה קרובה לגוף; להרחיק אותה לאט לאט תוך כפיפה והרפיה של חוליה אחרי חוליה בעמוד השדרה.

*  *  *

*

2. ישיבת הכובסת עם תינוק בידיים

תכל'ס, זה אולי התרגיל הקשה ביותר בפוסט, ועם הפוטנציאל הגדול ביותר לפגיעה; מומלץ לעשות מעל מזרון.

אני לא זוכר איך קוראים לישיבת הכובסת בסנסקריט, אבל מדובר בישיבה ההודית הנפוצה, המכונה בעברית צחה "קָרוּס על עגבותיו": כפות רגליים על הרצפה, ברכיים כפופות, בטן נשענת על הירכיים, טוסיק אחורה מרחף באוויר, ידיים קדימה לאיזון.

אז עם תינוק זה אותו דבר, רק שהידיים שלך מחזיקות אותו מולך,* ואתה יכול להסתכל לו בעיניים בזמן שהוא מרחף באוויר ואתה מאריך את שרירי הירכיים הכאובים אחרי משחק כדורגל עם החבר'ה.

*מצריך כוח מסוים בידיים.

לשיפור האיזון, אפשר להרכיב במקביל ילדה בת ארבע על הגב.

*  *  *

*

3. הליכת יוגה עם תינוק במנשא

אני לא בטוח שיש דבר כזה "הליכת יוגה" (מן הסתם יש, אם יש ריצת טאי-צ'י). מבחינתי, הכוונה להליכה שנעשית תוך מודעות לעקרונות יוגיים ויישומם, בדיוק כמו שאפשר לדבר על ישיבה יוגית (לוטוס) או עמידה הודית ("תנוחת ההר"). נגעתי בזה קצת בפוסט הזה, כשהתחלתי לגלות ולחקור את העניין.

[איזה חיפוש מהיר, איזו יציבות. אחחח, חדוות הוורדפרס.]

כשהמרמיטה פגשה אותי היא חשבה שאני גיבן, מרוב שהלכתי כפוף. לקח לי הרבה שנים של יוגה להבין מאיפה מגיע הכשל ביציבה שלי, ומאיפה צריך להגיע התיקון: מהאגן, כמובן. אז התחלתי להדק את הירכיים (והרגליים) בתנועה הסיבובית החמקמקה הזאת כלפי חוץ, לדרוך על הרגליים במקום לגרור אותן, לתת לאגן לצאת קדימה, לתת לגב לנוח על האגן במקום למשוך למעלה וקדימה, לתת לכתפיים לנוח ולגו להתרפות.

להנמיך את מרכז הכובד…

באחת הפגישות־שאחרי־האימונים שלהם עבד הסנסאי עם ראנסום על מרכז הכובד. תחילה חיקה את הילוכו של ראנסום, המקפץ למעלה ולמטה, מנופף בזרועותיו ומסובב את ראשו. כך הולכים האמריקאים, אמר הסנסאי, וחדשים לאחר מכן, כשנתקל בקבוצת תיירים אמריקאים שהתהלכו ברחוב שיג'וֹ, ראה ראנסום למה הוא מתכוון: הם נעו כאילו ניסו להשתלח לחלל, בטוחים שהאוויר ייבקע כדי להניח להם לעבור, בלי לדאוג לאדמה שמתחת לרגליהם. במשך חודש שלם עבדו על הנמכתו של מרכז הכובד של ראנסום והצליחו להוריד אותו אל מתחת לחזה. בזמן האימונים היה הסנסאי לוחץ בידו על ראשו של ראנסום כדי להנמיך את גבהו בשעת תנועה. הישיבה על כסאות, אמר, תורמת לכובד הנורא הזה בראשם של האמריקאים.ראנסום התלונן שלעולם לא יצליח להיות יותר נמוך – שזה בעצם מה שנדרש ממנו – אבל דרך הילוכו נשתנתה.

~ג'יי מקינרני – ראנסום

… והליכת יוגה עם תינוק במנשא, פשוטה כמשמעה. אנחנו, אישית, משתמשים במנשא בּייבּי בּיורן (המושמץ על ידי ההאדקור של נושאי התינוקות, למיטב ידיעתי) שהתגלה כנוח ושמיש ביותר לתינוק ולהורה כבר ילד שני ברציפות. הבעיה העיקרית עם המנשא הזה היא שאפשר לשאת את התינוק רק על הבטן, מה שמעמיס את רוב העומס על הגב. הליכה יוגית מאפשרת ומעודדת הפחתת המאמץ של הגב וחלוקת עומסים שיוויונית יותר. כבונוס, הרפיה של הגב (רגליים אקטיביות, כזכור; זה מפתח כל כך חשוב, שכל המרבה באזכורו הרי זה משובח) מפחיתה את הטלטולים של התינוק הנישא. ככל שההליכה יציבה יותר, הראש מיטלטל פחות ויותר קל להירדם בשלווה…

*  *  *

*

4. שאוואסאנה (הרפיה) עם תינוק ישן על הבטן

הדובדבן שבקצפת, המשך ישיר לאסאנה הקודמת. אחרי שהתינוק נרדם במנשא הבטן (או "סתם" בידיים), אפשר פשוט להישכב (על הגב, מן הסתם) על המיטה או הספה בפישוק קל (או ברגליים כפופות, כשכפות הרגליים על המזרון), להניח כרית קטנה מתחת לראש, לפשוט ידיים לצידי הגוף, לעצום עיניים, להרגיש את הדם זורם בגוף אחרי ההליכה מהסעיף הקודם ולהירגע.

למתקדמים: אפשר להתרכז בנשימה הטבעית ("נשימה יוגית") שממלאת ומרוקנת את חלל הבטן והחזה, מעלה מטה, ומערסלת מעדנות את התינוק כמו סירה על אדוות ים רוגע.

לחובבי אתגרים: לנסות להרדים את התינוק בשאוואסאנה; כמתואר לעיל, רק עם תינוק ער שאמור (בתיאוריה) לספוג מרגיעת ההורה האופפת את הקוסמוס ולשקוע בשנת ישרים.

"כשהעין השלישית שלי נפקחה, [העיניים] שלה נעצמו."


.

זהו לבינתיים. חששתי בהתחלה שארבעה סעיפים לא יספיקו כדי למלא פוסט… הסתדרתי איכשהו, כמו שאפשר לראות (יש כאן גם ספירת מילים מובנית, יא אללה… כמעט אלף מהון להון).

מן הסתם הפוסט הזה היה הרבה יותר מלהיב אם היו בו תמונות שבהן אני וגורו-ג'י מדגימים… מה לעשות שאני לא אוהב להצטלם, לא סובל לדגמן, ולא נלהב להפיץ את הצדודית המצודדת שלי באינטרטנת. תדמיינו.

מוזמנים כמובן להציע רעיונות משלכם בתגובות.


.

ולסיום סיומת, הפוסט האחרון של MonkMojo הגאון שליט"א התקבל במערכת ברגעים אלה ממש, ולא יכולתי להתאפק מלהפיץ אותו. בעצם הוא מתאים יותר לפוסט הקודם, הפשוט, אבל אי אפשר להיכנס פעמיים לאותו נהר, בקושי לאותו פוסט.

אז בלי להכביר מילים מיותרות מעבר לאלה שכבר הוכברו, זכות האיור למוג'ו של הנזיר:

open-secret

[ככל שאני בוהה בזה יותר, אני מוצא את זה יותר מצחיק ויותר עמוק גם יחד.]