לשטוף את האוטו לפי עיקרון הרצף
קודם כל דיסקליימר, גילוי נאות והכאה על חטא: לא קראתי את הספר עיקרון הרצף של ג'יין לידלוף. מצד שני, אחרי כל הדיונים שקראתי עליו, שכללו את כל קשת הדעות – החל מאלה שרואות בו דברי אלוה חיים וכלה באלה שרואות בו מזימה שטנית לדיכוי רגרסיבי וליצירת רגשי אשם אצל כל אמא מודרנית – גיבשתי לי תמונה די ברורה של הרצף המדובר. ואם התמונה שלי לא תואמת לגמרי את מה שלידלוף כתבה – אין בעיה, נקרא לזה עיקרון הרפץ ונמתג את זה מחדש.
.
נתחיל מהגדרות היסוד. כמו שאני מבין את זה, הרצף המדובר הוא לא רצף הנקה למרחקים ארוכים, וגם לא רצף של נשיאה על הגוף, כמו שכמה אימהות (ויצרני מנשאים) הבינו. הכוונה היא פשוט לרצף החיים: ראיית החיים כרצף אחד שנמשך מלידה ועד מוות, במקום לחלק אותם למקטעים שרירותיים כמקובל בתרבותנו – ינקות, ילדות, נעורים, בגרות, גיל העמידה, זִקנה – כל מקטע עם המסגרות הייחודיות לו, שבהן אנחנו פוגשים רק (או בעיקר) את האנשים שנמצאים באותו "שלב" בחייהם: ילדים בגן או בבית-הספר, זקנים בדיור מוגן, מבוגרים בעבודה או בסלון מול הטלוויזיה, וכן הלאה. הרעיון הוא שכל השבט משתתף יחדיו בעשייה שנקראת "חיים", וכל פרט מוצא את מקומו ברצף של העשייה הזאת בלי אפליה על רקע גילאי.
.
(בואו נעזוב כרגע את הוויכוחים על תוחלת החיים והאופק התעסוקתי של היקואנה, שבט הציידים-לקטים שעל חייו מבוסס הספר, על ההבדלים בין אורח החיים שלהם ושלנו, ושאר ההתנגדויות הרווחות. הנקודה שאני רוצה לחדד רלוונטית גם למשפחה הגרעינית בעידן הפוסט-מודרני, כפי שתראו מיד.)
.
ומכאן לפרט קטן, אנקדוטלי כמעט, שתפס את עיני בעת הקריאה על הספר:
לידלוף טוענת שאצל היקואנה אין מילים נפרדות ל"עבודה" ול"משחק".
.
כלומר:
"בואו נלך לעבוד בליקוט פירות."
שווה
"בואו נלך לשחק בליקוט פירות."
.
.
הרעיון הזה מצא חן בעיני מאוד, גם אם אני לא יכול לשתף את זוזו בעבודת התרגום (אם כי, לאור הרמה של כמה תרגומים שיצא לי לראות בזמן האחרון, אולי זה לא עד כדי כך מופרך). הוא משתלב יופי עם הצעה שחוזרת גם בספרי הדרכה יותר קונבנציונליים להורים: לשתף את הפעוט בעבודות הבית, לקנות לו מטאטא קטן שיטאטא עם ההורים, להעמיד אותו ליד השיש על כיסא קטן וללוש איתו בצק, להזמין אותו לתלות ולהוריד כביסה, וכמו שכתבתי לריקי כהן פעם – פינוי מדיח משותף יכול להיות אחלה בילוי.
.
עכשיו הכותרת נראית קצת פחות הומוריסטית, לא?
.
הגישה הזאת, שמשלבת את הילד במרקם החיים בבית, היא גם תשובה ניצחת לטענה הרווחת שעיקרון הרצף הוא "השתעבדות לרצונות/צרכים של הילד", ושהורות כזאת מצמיחה ילדים מפונקים שרגילים לתשומת לב תמידית ולסיפוק מיידי.
.
הפוך, גוטה, הפוך.
.
הגישה שמשלבת משחק עם עבודה מבטלת את המלאכותיות של "זמן איכות" עם הילד, ואת הנטייה "למרכז" אותו. היא הופכת את הילד לחלק ממרקם החיים בבית, במקום שיהיה משהו כמו עציץ שצריך לטפח או אורח שצריך "לשעשע". היא מאפשרת להורה להמשיך לתחזק את הבית גם כשהילד מטפס עליו. על הדרך, היא מלמדת את הילד שלל מיומנויות מרתקות בלמידה ישירה, חווייתית והתנסותית. שלא לדבר על השיעור יקר הערך באחריות, והנחלת ההבנה ש"דברים לא נעשים מעצמם בבית הזה!"
.
זה נכון לדעתי גם למקרים שהילד אינו שותף פעיל בעבודה, אלא פשוט נוכח בזמן שהיא מתבצעת. במקום "להפעיל" את זוזו, אני מפעיל את עצמי לידה. היא רואה, בשאיפה גם מפנימה, ואולי קצת פחות זקוקה ל"הפעלה".
.
.
וכל זה קורה בלי הרצאות, בלי סנקציות, בלי אינדוקטרינציה.
בכיף.
.
מן הסתם, כדי שכל זה אכן יתגשם, זה באמת צריך להיות בכיף, בלי לשכוח את אלמנט המשחק. הילדה מתגעגעת לאבא; אבא מתגעגע לילדה; האוטו מטונף ונכנס מחר למוסך (לא נעים). מה יותר פשוט מלהזמין אותה להצטרף אלי, ולהציג את זה כאילו אני מזמין אותה למתקן הכי מדהים בלונה-פארק? (זוכרים את הגדר של טום סוייר?)
.
בכל זאת, מאחר שאנחנו לא יקואנה, צריך לזכור שתפיסת המציאות שלי ושל זוזו לא לגמרי מסונכרנות: המטרה המיידית שלי היא אמנם שהאוטו יהיה נקי, אבל החוויה שלה כרגע קרובה יותר לבילוי בפארק-מים: שפריצים מהצינור, הקצף שעולה בדלי, המים שמטפטפים מהסמרטוט ("אבא תראה, גשם!"). צריך גם לקחת בחשבון שה"עזרה" של הילדה לא תחסוך לי זמן, אלא מן הסתם להפך. התפוקה שלה שולית, כמובן, והתפוקה שלי פוחתת.
.
אבל זאת השקעה לטווח ארוך. היעילות תבוא כבר עם הזמן וההתפתחות, מה שחשוב לי לטפח עכשיו הוא את החדווה.
.
.
כי את הגישה ההפוכה, שקידשה את היעילות ואיבדה את החדווה, טעמתי על בשרי. ההורים שלי התעקשו ללמד אותנו הרגלי עבודה מההתחלה. כל מטלה היתה עניין רציני שיש לגשת אליו בכובד ראש מהול בחשש, ולבצע ביעילות מירבית – בלי טעויות, בלי עיכובים, וחס וחלילה בלי בזבוזים (אז קראו לזה "מנטליות צנע", היום האבחון הוא OCD ). התוצאה, אצלי לפחות, היתה (ובמידה רבה עוֹדנה, למרבה הצער) קיפאון מוחלט לנוכח כל מחשבה על כל הדברים שצריך (אוף!) לעשות.
.
הגמילה שלי מהאוף הזה מתבצעת יד ביד עם הניסיון לפתוח בפני זוזו דרך אחרת. יחד איתה, אני לומד שהחיים יכולים להיות בילוי, במקום להיות הדבר העגום הזה שממנו בורחים לבילויים. במקום להקדיש לה "זמן איכות", אני משתדל להפוך כל רגע איתה (וגם בלעדיה, אבל זה יותר קשה…) לאיכותי.
.
אבל היי, זה כבר הקשר בין הארה והורות נאורה.
.
.
ועם כל זאת, וכדי לאזן את התמונה ולא ליצור רושם מוטעה שדרכנו סוגה בשושנים,
הנה הקינה שמתנגנת לי מדי פעם בראש בימים האחרונים:
(למנגינת "מאבד את הקצה" של קוואמי והחלבות)
.
אני מאבד את הילדה שלי
לדיסני ולהופ,
לדורה וליובל המבולבל.
לבמבה, לסוכר ולחומרים המשמרים.
למערכת החינוך הממלכתית.
אני מאבד את הילדה שלי
לאהבה הקשוחה של סבא וסבתא.
להתעלמות הגורפת של סבא וסבתא.
לשחיקות הקטנות של החיים.
.
ילדתי, עשיתי כמיטב יכולתי לשמור על החלום.
ברוכה הבאה למציאות.
.
.
.
ולסיום, תגובתה של זוזו:
.
איזה אבא מבולבל
לא יודע כלום בכלל.
.
קראתי את עקרון הרצף ותן לי לבשר לך: עקרון הרפץ יותר טוב. לידלוף היתה צריכה לקחת אותך בתור עורך.
ובכל זאת, חזרתי לפוסט ה"הפעלה" ושוב שאלתי את עצמי איך לא להגביל אותה ולא להרוס לה אחלה טריפ מבלי שהיא תחריב לי את הבית. בכל זאת מישהו צריך לנגב ולאסוף הכל בסוף הטריפ. נכון שאנחנו מנגבות ואוספות ביחד אבל שוב התפוקה שלה שולית ושלי פוחתת, הבלגן מצטבר וכוחותי אוזלים.
אורה הכפולה ב-26 אוג' 2008 בשעה 8:55 #
אומנם אין לי משלי. אך היתה תקופה לא קצרה שעבדתי בתור אופר לשתי ילדות מדהימות. ואם יש משהו שאני למדתי מהן זה שבאמת
כל דבר יכול להפוך למשחק. פיסת חוט, כריות, סיר וכף, גיגית של כביסה.. הכל הולך. כל מה שאתה צריך לעשות בתור מבוגר זה לרצות לשחק גם.
בַּיִם ב-26 אוג' 2008 בשעה 9:40 #
יופי של פוסט
למשחק כוח מבריא ומשקם
והוא נכון לכל יחסים!
כן כן, גם עם ההורים שלנו.
פינוי המדיח עם בני הוא חגיגה גדולה והוא לא חדל להפתיע אותי בכל פעם עם צורה מקורית חדשה לפינוי המדיח
בשבוע שעבר כבניתי ארון (אייס קנה ובנה) עם בני ולמדתי המון מהסקרנות והענווה שלו באיך שהוא ניגש לפרוייקט לעומת הידענות המכשילה שלי
וזה היה כמובן אחרי שפרקנו את כל המגירות והרכבנו מחדש.
כבר באמצע הפוסט רציתי להציע לך לכתוב פוסט עם הילדה ביחד כמשחק…
מסתבר שהקדמת אותי
נפלא ! נזכרתי שהכנתי עם נולי את עוגת יום ההולדת שלו ואיך הוא נהנה מכל רגע. נראה לי שאני איישם את זה יותר.
(כשסבתי שומרת עליו היא עושה את זה בטבעיות גמורה ולא מתרגשת מהעיכובים או מהעבודה הלא מושלמת)
אני חושבת שחלק מהבעיות שהיו לי עם זה היו באמת התחושה שאני לא אצליח להגיע לתוצאה מושלמת עם נולי לצידי והפרפקציוניזם שלי הרבה פעמים מוביל אותי לקטבים של הכול או כלום.
אתה כל כך צודק שזה הזמן הכי טוב שמבלים עם הילד.
מכיר את הפרפקציוניזם המשתק הזה. אותי הוא תוקף הרבה פעמים גם כשאני אמור לעשות דברים לבד – מרוב לחץ שזה לא יהיה מושלם, או שאני עלול לקלקל משהו חס וחלילה, אני ממש מתמלא חרדה לפעמים. בעיקר כשמדובר במשהו שאין לי ניסיון בו, או בהצטברות מאיימת של כמה מטלות.
אולי אני עוד רואה בעצמי את הילד שמצטרף.
וכמו שאמא שלי אמרה: "אם אני אתחיל ללמד אתכם, כבר יותר מהר לי לעשות את זה לבד." פלא שאף אחד מהילדים שלה לא יודע/מעז לבשל.
הילדה לא רוצה לכתוב פוסטים, רק לראות את http://www.youtube.com/watch?v=teHfyby_veU">הסוס שנוסע באוטו.

תודה על הדוגמאות המלבבות. אני חושש שאנחנו לא פתחנו הרבה פתח לדרכים "יצירתיות" בפינוי המדיח. צלחות גדולות לפה, צלחות קטנות לשם, וסכו"ם לפי הסדר.
עם זאת, הילדה כבר הספיקה להכתיר את "אבא ואמא של הכפיות"
נאה דרשת
מן המקובלות הוא, שבהרבה מקרים החלק הכי מסעיר במתנה חדשה מבחינת פעוטות הוא נייר העטיפה.
אז בהחלט, קצת דימיון יכול לחסוך הרבה כסף על צעצועים…
והיופי הוא שגם בזה יש ערך חינוכי עתידי: יותר יצירתיות, פחות צרכנות.
ומסכים איתך גם שבמידה רבה, המפתח טמון בגישה של המבוגר.
אורה הכפולה ב-26 אוג' 2008 בשעה 10:52 #
ועכשיו מהצד השני של המתרס. אם אני חשה צורך עז לדרוס את אמא שלי כרגע עם קומביין. גם זה יכול להחשב כמשחק?

תודה

(וברוכה הבאה, כמדומני?)
תראי, אני אחראי על התיאוריה, פרקטיקה זה עניין לנשים
וברצינות: עם כל האמור לעיל, אנחנו מגבילים ועוד איך. גואש וצבעי ידיים, למשל, מותר לעשות רק בחצר (זה כמובן עוזר כשיש חצר…). לפעמים אנחנו מרגישים שאנחנו מגבילים יותר מדי, לפעמים פחות מדי… בסופו של דבר כל הורה מאלתר לפי המגבלות החיצוניות והגבולות הפנימיים שלו.
את שאר הבלגן מסדרים מדי פעם. שמתי לב גם שבבתים שונים יש סף סיבולת שונה לבלגן. דברים שמוציאים הורה אחד מדעתו, הם שום דבר מבחינת הורה אחר. גם אנחנו, כמובן, איפשהו לאורך הרצף הזה.
והיי – שיהיה במזל!
תחזרי לספר איך זה עם שניים. אהבתי את הכתיבה שלך.
טוב, ביחסים עם הורים אני ממש לא יכול לתת עצות.

עם שלי אני לא מדבר. זה עוזר לך?
בַּיִם ב-26 אוג' 2008 בשעה 11:10 #
ובכן ישנה קודם כל ’החלפת התפקידים:
אחד מוציא ומעביר לשני ששם בארון!
לפני כן בוחרים את מוסיקת הנושא: דווקא הטרקים הקצביים של המסיבות שלך עשויים להתאים…
אנחנו משתמשים גם במוסיקה של קפוארה.
ויש אילתוריםף פעם הכוסות יוצאות בזוגות, לעיתם ביחידים
או הוצאת כוס וצלחת יחד
או פיזור כל הסכום על השיש ומשחק מי מסיים קודם זה שאוסף ת’מזלגות או זה שאוסף ת’סכינים..
ומשתדלים שיהיה צ’ופר בסוף כמו הכנת אייס קופי מחלב מוקפא מה שמייד יוצר עוד כלים למדיח…
הבן שלי נדלק על הסוס במכונית ואומר ש’הסוס כמו ילד’
אורה הכפולה ב-26 אוג' 2008 בשעה 13:21 #
אם זה לא קומביין. זה לא עוזר. לכל היותר מלגזה.
אני מאד מאמין בגישה של לראות במקום מה שאנחנו עושים עבודה משחק.
גליה ב-26 אוג' 2008 בשעה 14:51 #
אחרי גיל שש אי אפשר לשכנע אף אחד שלנקות את החדר ולפנות מדיחים זה משחק כייפי..
מאוד אהבתי את עיקרון רצף החיים שאתה פורש כאן. כולנו עיסה אנושית אחת חיה.
לא נראה לי שאתה מאבד אותה – איך היא תפתח חשיבה ביקורתית אם היא לא תיחשף לכל אותם דברים ותחייה בחממה שבה יש רק אוכל בריא, תכניות איכותיות וסבים וסבתות מתקתקים..
כן, אני מתאר לעצמי שיש לזה תוקף מוגבל בזמן.

אבל בטח גם אחרי גיל 6 אפשר למצוא אפיקים לעשייה משותפת (ללכת לדוג?).
תודה על המילים המעודדות. אבל זה נראה לי גיל קצת צעיר מדי לפתח חשיבה ביקורתית לנוכח כל כך הרבה גירויים.
"מה עשית אצל סבתא?"
"ראיתי טלוויזיה."
"מה היה בטלוויזיה?"
"הופ."
"מה היה בהופ?"
"היה הופ."
"כן, אבל איזה תוכניות?"
"כל מיני."
"איזה חיות היו שם?"
"היו כל מיני."
"את לא זוכרת מה ראית?"
"לא, היו כל מיני תוכניות."
וכן הלאה
כמה שזה נכון, ככה זה קשה לפעמים.
משום מה, ברגע שאני מתחיל לקבל כסף על משהו שאני עושה, אני מתחיל ליהנות ממנו פחות.
לי ב-26 אוג' 2008 בשעה 15:24 #
אני מזדהה עם הרפץ שלכם. ההתפעלות של הדרי מכל דבר באמת הופכת את העבודה למשחק. אמנם כשהיא מעלימה לי מקשים מהמחשב, זה פחות כיף, אבל שהחיים לא יהיו הדבר המעיק שממנו בורחים אל הבילוי והמשחק – היש מטרה טובה מזו?
היו לי עצובות השורות בסוף על סבא וסבתא. מזל שזוזו הוסיפה את התוספת שלה.
ללא שם ב-26 אוג' 2008 בשעה 16:01 #
אין לה כוח לניג’וסים שלך?
איך היה בבית ספר, היה כיף
איך היה בפריז (עוד מעט עומדים לשאול הוריי), היה כיף
וכו’
עשייה משותפת יש תמיד כשמוצאים עניין משותף. לי קצת קשה עכשיו כשהם כבר אלה שיוזמים את העשייה וזה סביב נחשים, עכבישים, שממיות, קסמים, ומצד שני כל מיני חתלתולים ומאמים אחרים למיניהם.
אבל לא ניג’סתי!

לא הרבה, בכל אופן.
בדרך כלל היא שמחה לספר איפה היתה ומה עשתה. הפעם פשוט קיבלתי את ההרגשה שהיא לא זוכרת כלום ממה שהיא ראתה.
אני מכיר את זה, גם לי יש לפעמים ערבים כאלה מול הטלוויזיה, אבל בכל זאת אני לא בן שלוש.
אני מבין מדברייך שבשלב כלשהו הם מפתחים רצון משלהם. מדאיג מאוד
כן, להבין שהחיים לא "במקום אחר". זה נשמע פשוט…
לגבי הסבאסבתא – ההורים של המרמיטה הם בסך הכל אחלה סבים. אני רק משתגע לפעמים מזה שהם מלעיטים אותה טלוויזיה וממתקים בלי חשבון מצד אחד, ומצד שני יכולים פתאום לעשות לה סצנה של משמעת על משהו כמו מפית נייר שהיא גזרה להנאתה כשחיכתה לתחילת הארוחה…
ההורים שלי זה סיפור קצת יותר עגום. אמא שלי נעלמה מהאופק לאחרונה. אבא שלי פגש את זוזו פעם אחת, לא מזמן, וחזר למחילה שלו.
גם לי יש חלק באחריות למצב הזה, אבל יש גבול למה שאני מוכן להקריב בשביל האשליה שיש לה סבא וסבתא אוהבים.
אחלה רעיונות.
ומוזיקה קצבית אכן מעלה פלאים את מקדם ההנאה בכל עבודה מונוטונית.
(ד"א, יש ז’אנר שלם של "שירי עבודה" שפועלים (ועבדים) היו שרים, כל עבודה והשיר שלה.)
לי ב-26 אוג' 2008 בשעה 16:42 #
תן לי עוד 33 שנה, אולי אני אבין את זה…
ולגבי ההורים שלך – באמת קשה ומצער. אבל אם זה מנחם במשהו, אני גדלתי בסדר בלי קשר עם סבים…
תודה
מעניין, גדלת בלי קשר עם הסבים משני הצדדים?
נתק מכוון או אילוצים?
לי ב-26 אוג' 2008 בשעה 16:53 #
לא לגמרי בלי, אבל לא היו קשרים הדוקים, משפחה מאוד לא משפחתית (גם לא דודים וכאלה), והם גם נפטרו כשהייתי די קטנה.
ובינתיים הספקתי לקרוא אצלך את http://israblog.nana10.co.il/tblogread.asp?blog=168381&blogcode=9664186">הפוסט הזה, שהוא גם וריאציה על נושא דומה.
בַּיִם ב-26 אוג' 2008 בשעה 19:46 #
אפשר להכיר בכך שאנו יצורים תחרותיים ואין בכך כל רע
הילדים נהנים
רוב משחקי הילדות מושתתים על תחרות כלשהי
לי ב-26 אוג' 2008 בשעה 20:00 #
נכון…
אני מבין שהקריצה לא היתה מספיק ברורה
שנאמר: "מתלוצצים, ויקטור!"
בַּיִם ב-26 אוג' 2008 בשעה 22:59 #
תיבת הדואר שלי לא יודעת לזהות אייקונים
זה נראה כמו כתב חרטומים…שם.
אכן קריצה אני רואה למעלה
פסדר, פסדר ויקטור.
בובה בלי חוט ב-27 אוג' 2008 בשעה 16:49 #
הילד שלי רוצה לבשל איתי אוכל,לאפות עוגות
במיוחד לתלות את הכביסה (בכך שהוא מצמיד 5 אטבים על כל בגד)
ושהוא הולך לסבתא אני שואלת אותו,לאן אתה הולך?
הוא עונה -לעזור לסבתא .טוב מאמי?
אני מתמוגגת בכל פעם מחדש,זה כל כך כדאי לשתף אותם בעשייה הזאת
וורצל ב-27 אוג' 2008 בשעה 19:30 #
יש הבדל אבל, בין הנאה של עבודה להנאה של משחק. אתה נהנה מדברים אחרים, במשחק אתה נהנה מהגילוי ומדברים חדשים ומההתנסות ובכלל מהכל, בעבודה אתה נהנה מלהשיג את המטרה.
נראה לי שחלק מהרעיון הוא להכניס את האלמנטים המשחקיים שתיארת – הגילוי וההתנסות ובכלל – גם לעולם העבודה.
להתמקד קצת פחות בהשגת המטרה וקצת יותר בדרך.
מה שמזכיר לי:
למדתי שכל העולם רוצה לחיות על פסגת ההר, מבלי לדעת
שהאושר האמיתי טמון בצורת העלייה במעלה ההר.
(בורחס, ותודה לבאשי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=298161&blogcode=9789233">באשי)>
וורצל ב-28 אוג' 2008 בשעה 9:50 #
כן, אבל.
יש דברים שפאקינג אראונד דופק אותם. זה פשוט דברים שונים, שלכל אחד מהם יש זמן ומקום. אתה נהנה משניהם, אבל הם שונים. 5-0 לך אז אתה מתחיל הקפצות, עקבים, בלאגנים, אבל כשאתה עדיין צריך להשקיע כדי לנצח המשחק הוא שונה, אפקטיבי יותר. ואלו מצבים שונים, שבן אדם צריך את שניהם.
אתה לא תנסה תרגיל חדש באמצע הופעה של ג’אלינג..
זה באמת ממוגג
ונראה לי שזה גם מלמד אותם המון, אפילו בלי שישימו לב שהם לומדים.
אני בכלל תומך נלהב של למידה באמצעות התנסות, בלי צורך בתכנים "דידקטיים". עד גיל מסוים, ילדים לומדים משהו חדש בכל דבר שהם עושים (חבל שכמבוגרים אנחנו מאבדים את זה, ואולי אנחנו מאבדים את זה בגלל בית-הספר, שמוציא שם רע למילה "למידה").
יש לי הרגשה שאנחנו מסתכלים על זה משתי זוויות שונות.
אתה מדבר על הצד התפקודי, ומבדיל בין משחק ועבודה לפי רמת השעשוע וה"פאקינג אראונד".
אני מדבר על ההתייחסות המנטלית למה שעושים, על מידת ההנאה שאפשר להפיק גם אם לא מוותרים על התכליתיות, על היכולת למצוא ערך בעבודה מעבר לערך הפרנסתי שלה.
אני מניח שזה יותר קשה ככל שהעבודה קרובה יותר באופייה לפס-ייצור. ועדיין, אני בטוח שאפשר למצוא שני אנשים שעובדים בעבודה זהה, האחד נהנה ממנה והשני סובל מכל רגע.
אתה יודע מה, עזוב שני אנשים – זה יכול להיות אפילו אותו בנאדם בימים שונים.
בַּיִם ב-28 אוג' 2008 בשעה 18:55 #
לא צריך לשכנע
אפשר פשוט ליצור את הכייף
לא הכל כבד קל כך
וורצל ב-29 אוג' 2008 בשעה 1:04 #
סבבה, הולך.
luli ב-04 ספט' 2008 בשעה 21:37 #
יפה כתבת, מרמיט חביבי. הבעיה של הורים רבים היום, עם החיים ההקטיים האלה והלחצים והדרישות של הבוס והעצמי והאישה והילדים וההורים והצבא… היא שכשכבר מגיעים בערב לרגעי האושר האלה עם הילד, פשוט נגמר הכוח! תוקעים אותו מול דורה ומרגישים חרא עם זה אבל יש עוד מיליון דברים שצריך לעשות בבית ואין את הסבלנות הנדרשת להיות הורה כייפי. אפילו שיכולה לזכור ווייגלי שפעם הייתי נורא משעשעת…

אה, ראיתי את התגובה הזאת באיחור (אפרופו חיים הקטיים)

נכון, החיים הקטיים, ואת צודקת לגמרי שאי אפשר לסנכרן את הקצב הזה עם הסבלנות שצריך חילדים. הקצב של ציידים-לקטים היה אחר לגמרי.
נדמה לי שכתבתי פעם קצת על הספר "בשבחי האיטיות". אחרים כתבו עליו, ועל רעיונות דומים, יותר בהרחבה.
אני מסכים שכמעט בלתי אפשרי ליישם רעיונות כאלה כשחוזרים מהעבודה שעה לפני שהילד הולך לישון.
לפעמים אני מבכה את היעלמותה של השלאף-שטונדה (סיאסטה של יקים) מנוף ארצנו.
ואני מברך את הגורל, הנסיבות והבחירות שלי על כך שאני יכול לצאת מה"משרד" לשעה אחה"צ, להיות קצת עם הילדה ולחזור לעבודה.
לא שאני עושה את זה הרבה, אבל אני משתדל להיות נגיש.
למען האמת, אולי אני אעשה את זה ברגע זה
(המשפט האחרון מעציב אותי, למרות הסמיילי המשכך. מה אפשר להציע/לאחל? שתמצאי כוחות? שתמצאי זמן? זה נשמע לי ביקורתי… אז מאחל לך רק הרבה שעשוע, ונחת בעמלך.)
לקרוא על הספה #3 | על הספה ב-18 ינו' 2013 בשעה 5:07 #
[...] לשטוף את האוטו לפי עיקרון הרצף – זה לא פוסט חדש, הוא נכתב לפני 4 וחצי שנים, אבל נתקלתי בו רק לאחרונה. אסף כהן מתאר בו את הגישה שלו מול ילדיו, והיא מאוד מוצאת חן בעיני. בכלל, הבלוג שלו מעניין ולא שגרתי, נסו אותו. [...]