קודם כל דיסקליימר, גילוי נאות והכאה על חטא: לא קראתי את הספר עיקרון הרצף של ג'יין לידלוף. מצד שני, אחרי כל הדיונים שקראתי עליו, שכללו את כל קשת הדעות – החל מאלה שרואות בו דברי אלוה חיים וכלה באלה שרואות בו מזימה שטנית לדיכוי רגרסיבי וליצירת רגשי אשם אצל כל אמא מודרנית – גיבשתי לי תמונה די ברורה של הרצף המדובר. ואם התמונה שלי לא תואמת לגמרי את מה שלידלוף כתבה – אין בעיה, נקרא לזה עיקרון הרפץ ונמתג את זה מחדש.

.

נתחיל מהגדרות היסוד. כמו שאני מבין את זה, הרצף המדובר הוא לא רצף הנקה למרחקים ארוכים, וגם לא רצף של נשיאה על הגוף, כמו שכמה אימהות (ויצרני מנשאים) הבינו. הכוונה היא פשוט לרצף החיים: ראיית החיים כרצף אחד שנמשך מלידה ועד מוות, במקום לחלק אותם למקטעים שרירותיים כמקובל בתרבותנו – ינקות, ילדות, נעורים, בגרות, גיל העמידה, זִקנה – כל מקטע עם המסגרות הייחודיות לו, שבהן אנחנו פוגשים רק (או בעיקר) את האנשים שנמצאים באותו "שלב" בחייהם: ילדים בגן או בבית-הספר, זקנים בדיור מוגן, מבוגרים בעבודה או בסלון מול הטלוויזיה, וכן הלאה. הרעיון הוא שכל השבט משתתף יחדיו בעשייה שנקראת "חיים", וכל פרט מוצא את מקומו ברצף של העשייה הזאת בלי אפליה על רקע גילאי.

.

(בואו נעזוב כרגע את הוויכוחים על תוחלת החיים והאופק התעסוקתי של היקואנה, שבט הציידים-לקטים שעל חייו מבוסס הספר, על ההבדלים בין אורח החיים שלהם ושלנו, ושאר ההתנגדויות הרווחות. הנקודה שאני רוצה לחדד רלוונטית גם למשפחה הגרעינית בעידן הפוסט-מודרני, כפי שתראו מיד.)

.

ומכאן לפרט קטן, אנקדוטלי כמעט, שתפס את עיני בעת הקריאה על הספר:

לידלוף טוענת שאצל היקואנה אין מילים נפרדות ל"עבודה" ול"משחק".

.

כלומר:

"בואו נלך לעבוד בליקוט פירות."

שווה

"בואו נלך לשחק בליקוט פירות."

.

.

הרעיון הזה מצא חן בעיני מאוד, גם אם אני לא יכול לשתף את זוזו בעבודת התרגום (אם כי, לאור הרמה של כמה תרגומים שיצא לי לראות בזמן האחרון, אולי זה לא עד כדי כך מופרך). הוא משתלב יופי עם הצעה שחוזרת גם בספרי הדרכה יותר קונבנציונליים להורים: לשתף את הפעוט בעבודות הבית, לקנות לו מטאטא קטן שיטאטא עם ההורים, להעמיד אותו ליד השיש על כיסא קטן וללוש איתו בצק, להזמין אותו לתלות ולהוריד כביסה, וכמו שכתבתי לריקי כהן פעם – פינוי מדיח משותף יכול להיות אחלה בילוי.

.

עכשיו הכותרת נראית קצת פחות הומוריסטית, לא?

.

הגישה הזאת, שמשלבת את הילד במרקם החיים בבית, היא גם תשובה ניצחת לטענה הרווחת שעיקרון הרצף הוא "השתעבדות לרצונות/צרכים של הילד", ושהורות כזאת מצמיחה ילדים מפונקים שרגילים לתשומת לב תמידית ולסיפוק מיידי.

.

הפוך, גוטה, הפוך.

.

הגישה שמשלבת משחק עם עבודה מבטלת את המלאכותיות של "זמן איכות" עם הילד, ואת הנטייה "למרכז" אותו. היא הופכת את הילד לחלק ממרקם החיים בבית, במקום שיהיה משהו כמו עציץ שצריך לטפח או אורח שצריך "לשעשע". היא מאפשרת להורה להמשיך לתחזק את הבית גם כשהילד מטפס עליו. על הדרך, היא מלמדת את הילד שלל מיומנויות מרתקות בלמידה ישירה, חווייתית והתנסותית. שלא לדבר על השיעור יקר הערך באחריות, והנחלת ההבנה ש"דברים לא נעשים מעצמם בבית הזה!"

.

זה נכון לדעתי גם למקרים שהילד אינו שותף פעיל בעבודה, אלא פשוט נוכח בזמן שהיא מתבצעת. במקום "להפעיל" את זוזו, אני מפעיל את עצמי לידה. היא רואה, בשאיפה גם מפנימה, ואולי קצת פחות זקוקה ל"הפעלה".

.

.

וכל זה קורה בלי הרצאות, בלי סנקציות, בלי אינדוקטרינציה.

בכיף.

.

מן הסתם, כדי שכל זה אכן יתגשם, זה באמת צריך להיות בכיף, בלי לשכוח את אלמנט המשחק. הילדה מתגעגעת לאבא; אבא מתגעגע לילדה; האוטו מטונף ונכנס מחר למוסך (לא נעים). מה יותר פשוט מלהזמין אותה להצטרף אלי, ולהציג את זה כאילו אני מזמין אותה למתקן הכי מדהים בלונה-פארק? (זוכרים את הגדר של טום סוייר?)

.

בכל זאת, מאחר שאנחנו לא יקואנה, צריך לזכור שתפיסת המציאות שלי ושל זוזו לא לגמרי מסונכרנות: המטרה המיידית שלי היא אמנם שהאוטו יהיה נקי, אבל החוויה שלה כרגע קרובה יותר לבילוי בפארק-מים: שפריצים מהצינור, הקצף שעולה בדלי, המים שמטפטפים מהסמרטוט ("אבא תראה, גשם!"). צריך גם לקחת בחשבון שה"עזרה" של הילדה לא תחסוך לי זמן, אלא מן הסתם להפך. התפוקה שלה שולית, כמובן, והתפוקה שלי פוחתת.

.

אבל זאת השקעה לטווח ארוך. היעילות תבוא כבר עם הזמן וההתפתחות, מה שחשוב לי לטפח עכשיו הוא את החדווה.

.

.

כי את הגישה ההפוכה, שקידשה את היעילות ואיבדה את החדווה, טעמתי על בשרי. ההורים שלי התעקשו ללמד אותנו הרגלי עבודה מההתחלה. כל מטלה היתה עניין רציני שיש לגשת אליו בכובד ראש מהול בחשש, ולבצע ביעילות מירבית – בלי טעויות, בלי עיכובים, וחס וחלילה בלי בזבוזים (אז קראו לזה "מנטליות צנע", היום האבחון הוא OCD ). התוצאה, אצלי לפחות, היתה (ובמידה רבה עוֹדנה, למרבה הצער) קיפאון מוחלט לנוכח כל מחשבה על כל הדברים שצריך (אוף!) לעשות.

.

הגמילה שלי מהאוף הזה מתבצעת יד ביד עם הניסיון לפתוח בפני זוזו דרך אחרת. יחד איתה, אני לומד שהחיים יכולים להיות בילוי, במקום להיות הדבר העגום הזה שממנו בורחים לבילויים. במקום להקדיש לה "זמן איכות", אני משתדל להפוך כל רגע איתה (וגם בלעדיה, אבל זה יותר קשה…) לאיכותי.

.

אבל היי, זה כבר הקשר בין הארה והורות נאורה.

.

.

ועם כל זאת, וכדי לאזן את התמונה ולא ליצור רושם מוטעה שדרכנו סוגה בשושנים,

הנה הקינה שמתנגנת לי מדי פעם בראש בימים האחרונים:

(למנגינת "מאבד את הקצה" של קוואמי והחלבות)

.

אני מאבד את הילדה שלי

לדיסני ולהופ,

לדורה וליובל המבולבל.

לבמבה, לסוכר ולחומרים המשמרים.

למערכת החינוך הממלכתית.

אני מאבד את הילדה שלי

לאהבה הקשוחה של סבא וסבתא.

להתעלמות הגורפת של סבא וסבתא.

לשחיקות הקטנות של החיים.

.

ילדתי, עשיתי כמיטב יכולתי לשמור על החלום.

ברוכה הבאה למציאות.

.

.

.

ולסיום, תגובתה של זוזו:

.

איזה אבא מבולבל

לא יודע כלום בכלל.

.

הכל קשור, אבל הרובוט לא מצא פוסטים קשורים.