לפני כמה ימים נתקלתי בפוסטר הזה:

והוא הצחיק אותי מספיק בשביל לשתף אותו בפיד הרסס שלי.

נו, אז מסתבר שזה מצחיק בגלל שזה נכון,
מצחיק עד שזה עצוב,

כי המציאות עולה על כל דימיון:

בני זוג גידלו ילדה וירטואלית, וילדתם גוועה ברעב

"פרופסור קווק דיי-קיונג מאוניברסיטת דונגוק אמר לסוכנות הידיעות יונהאפ כי בני הזוג איבדו ככל הנראה את הקשר עם המציאות."

מה אתה אומר, פרופסור. הם איבדו את הקשר עם המציאות? רק הם? איזו מציאות, בדיוק?

ומה תגיד, כבוד הפרופסור, על אנשים שרואים בתוכנית ריאליטי "ניצחון של מחנה השלום" בעוד הברברים מרעימים בתופי המלחמה סביבם, ומשחיזים את המצ'טות? (תחסכו לי את הלינקים, בחייאת. לכו לקרוא איזה פוסט של גורביץ' או תום). האם אי אפשר להגיד שגם הם גידלו מעין ילד וירטואלי, אלירז ילד שלי מוצלח, בעוד ילדיהם האמיתיים גוועים למות, מעוני ו/או אלימות ו/או מלחמות?

This species has indeed amused itself to death

בקרוב בערוץ 10:


.

בנימה אופטימית יותר, אני מבסוט מאוד לראות שבועות הסבון חוזרות לאופנה: בשלושה ימי הולדת של חברים של זוֹזוֹ לאחרונה, חולקו מתקני בועות כאלה או אחרים כמתנה למשתתפים. אני שמח גם לראות שהבקבוקים החדשים מעוצבים בצורה חכמה יותר, עם פיה צרה שמונעת מהילדה לשפוך את כל התכולה מרוב התלהבות אחרי שתי נשיפות. ישבנו אתמול שנינו בחצר והעפנו בועות עם הרוח הקלה, ולהרף עין הבזיק בי זיכרון של בקרי צ'יל-אאוט שטופי שמש על הדשא בבריקסטון קומון, אחרי מסיבות של סמסרה בפרידג' (בקרוב בסדרת תחנות בזמן? הממ..). רק שאז התאמצתי נורא ליהנות, ועכשיו זה בא לי בשיא הטבעיות…

איזה כיף של סופ"ש. המפגש הבלתי אפשרי בין לילה לבן של אקסטזה יצירתית ויומיים של עונג נינוח בחיק המשפחה. אפשר לשלב את הנרקיסיסטי והאלטרואיסטי.

about 15 hours ago

שוב יש תקופה של גיאות בחיי, והכל זורם בזמן הנכון ובלי מאמץ. אפילו המילים. והאינטואיציה מדברת בקול ברור יותר, כך שקל יותר להקשיב לה, וחוזר חלילה.

בעיקר עם המרמיטון הרך. כמה קל להקשיב לו, כמה ברורה התקשורת שלו, כמה מוגדרים הרצונות שלו וכמה שכל ישר יש לו.

בן תשעה חודשים וחצי.

מה שמחזיר אותי, בלי כוונה בכלל, לזוג עם התינוקת הווירטואלית מתחילת הפוסט, אלה שנתנו לילדתם בת השלושה חודשים לגווע ברעב כדי לתקשר עם ילדה וירטואלית, מין טמגוצ'י 2.0 [אני יודע הרי שאתם לא נכנסים ללינקים, אז זה התקציר]. הם מן הסתם דוגמה קיצונית, אבל כולנו הרי למדנו שתינוק בחודשי חייו הראשונים הוא מין בובה שיש לה רק צרכים ולא רצונות, שצריך להאכיל מבקבוק ולהשכיב בכלוב כדי להתפנות לראות טלוויזיה (ע"ע ערך כל פירסומת לתמ"ל – מזון תינוקות תעשייתי). "כמו משחק מחשב, שצריך ללחוץ על הכפתורים הנכונים כדי שלא יבכה," כתב רענן שקד לפני כמה חודשים על התינוק שלו, בטור שעורר בי הזדהות שהתחלפה בהתקוממות.

ושוב מהדהדות בראשי המילים שכתבתי לפני יותר משנתיים, בפעם הראשונה שהעזתי להתבטא ברשת בענייני הורות, דווקא בתגובות אצל ריקי כהן (פעם שנייה במדור!) מכל המקומות:

בשני משפטים – אני חושב שזאת טעות להתייחס לילדים כאל משהו כמו "פרויקט מחויבות אישית". מי שזה נראה לו ככה, באמת עדיף שיוותר. זה לא נכון שילדים הם (רק) מחויבות, מטלות ודרישות. הילדה שלי משעשעת אותי יותר מכל דבר שיש בטלוויזיה, מלמדת אותי על עצמי ועל החיים יותר מכל ספר של איזה גורו שהזיזו לו את הגבינה, ונותנת לי הרגשה של עשייה אמיתית לשיפור העתיד יותר מאלף הפגנות במאה כיכרות. אנחנו מתייחסים אליה מגיל 0 כבן-אדם שגר אתנו בבית ולא כטמגוצ'י משודרג, ויחס גורר יחס.

האינדיבידואליזם המפואר של העידן שלנו מסתובב ונושך אותנו באף, כי עכשיו אנשים מציבים את עצמם בראש גם על חשבון הילדים שלהם, מנסים "להמשיך בחיים שלהם" ולמזער את ה"נזק" של הילדים, מתייחסים להורות במונחים של הקרבה והתקרבנות, במקום לראות בגידול ילדים הזדמנות להשתתף בנס – נס הבריאה של יצור אנושי נושם, חושב ומרגיש – ולהיפתח לתועלת האדירה שהם יכולים להפיק מהתהליך הזה. ילדים רכים וזכים הם המורים הרוחניים הכי אמיתיים והכי טהורי כוונות שתוכלו לפגוש בחייכם, ואת זה ידעתי עוד לפני שהיתה לי ילדה משלי. במקום להפקיד את הילדים אצל בייביסיטר ולרוץ לשיעור "מודעות רוחנית" או לפגישה עם פסיכולוג או הילר, שבו שעה עם הילד שלכם, בלי להגביל ולהצר את צעדיו, והתבוננו בדמותכם הנשקפת ממנו.

(אם כבר בציטוטים עצמיים עסקנן)

אוף, נו, בחיי שלא התכוונתי להיגרר להטפות. רק רציתי לספר איך טיילתי עם זוזו במושב אתמול בצהריים, תוך ביצוע קצבי בשני קולות של הלהיט "נגנים אנחנו" מתוך הדיסק המקסים הזה, בליווי צעדי ריקוד תואמים, והרגשתי על גג העולם, שלם ומלא ונוכח ככל שרק אפשר.


.

אבל אם כבר הסתלבטתי בשולי הדברים על ניו-אייג' בשקל, קבלו את שיטת 12 השלבים לגמילה מהבלים פסאודו-רוחניים, מטעם ניו-אייג'יסטים אנונימיים. אחת מני פנינים רבות שאני מוצא דרך החברים החדשים שלי בטוויטר.

…מה שמביא אותי במיקס זורם להמלצה חמה שהיתה אולי העילה הראשונית לכתיבת הפוסט הזה מלכתחילה: שני פוסטים מאלפים ומאירי עיניים על יוגה כיצירה מודרניסטית ועל הצד הפוליטי-לאומני של היוגה בהודו, מתוך הבלוג המשובח! והאיכותי!! והמרתק!!! ארץ האמורי, שאני גאה להיות מנוי הרסס ה-15 שלו בערך.

ולסיום סיומת, אם טרם שמעתם את התוצר המוקלט של פרץ הקישוף שאפף אותי בסוף-השבוע הזה, אתם מוזמנים מקרב לב לחזור לפוסט הקודם ולהקשיב למיקסטייפ. הוא הרבה יותר מעניין, מגוון וזורם מכל דבר שעשיתי אי פעם, ונראה לי שהוא שמיע גם למי שהוא לא טראנסאווי/חובב שולחנאות בנשמתו.

אהמ, שבוע טוב.

(אה, והכותרת? זה מה שאמרנו לזוזו כשהיא ביקשה את הבובה הטיפשית הזאת, שהיא בעצם אריזה מתוחכמת לקוד של טמגוצ'י וירטואלי.)