הפוסט הזה יושב לי בראש כבר כמה ימים. כולי תקווה שחילופי הירי בגבולות בימים האחרונים לא יגררו את כולנו לשדות האדומים ויהפכו אותו ללא-רלוונטי.

בהפגנה הגדולה למען דהמש, כשצעדנו בין שיכוני הרכבת העגומים לאורך רחוב הרצל ברמלה, בין שלטי פרסום של "גינדי סיטי – העיר הפרטית שלך", יצאו שתיים מתושבות השיכונים האלה להביע את התנגדותן הקולנית להפגנה. כשעברתי על ידן הספקתי לשמוע אחת מהן אומרת לתושב דהמש שהתווכח איתה: "אני רואה אתכם נוסעים פה בג'יפים של חצי מיליון שקל; לנו אין כסף למכוניות כאלה." לשמחתי, אפשר לראות קטע מהופעת האורח שלהן בכתבה של הטלוויזיה החברתית על ההפגנה, והלינק הזה יוביל אתכם ישר לרגע המדויק.

הרגע הזה היה בשבילי אחד הרגעים הכי משמעותיים בכל האירוע ההוא, כי הוא המחיש לי במדויק את התודעה הכוזבת ששוררת בארץ הזאת. המנושלים והדפוקים מפולגים לשבטים עוינים, שנלחמים אלה באלה במקום לאחד כוחות מול המנשלים. את המנשלים לא תראו הרי ברחובות רמלה. הם יושבים במגדלי הפאר שלהם, גוזרים קופון על חשבון המעמדות הנמוכים יותר – גם מעמד הביניים, כלומר אתם ואני – ומלבים את השנאה כדי להמשיך להרוויח בלי הפרעה. הפרד-ומשול קלאסי, וסליחה שאני חוזר שוב על האלף-בית של המרקסיזם.

(אחת הדוגמאות הבולטות לזה בתקשורת האינטרנטית כיום היא שובל הטוקבקים מתחת לכל כתבה על אדם שסרח, או פשע, או סתם עשה שגיאה כואבת – טוקבקים שמכפישים את כל המגזר שאליו משתייך (או נתפס כמשתייך) אותו אדם, ולא משנה אם הוא חרדי, מתנחל, מזרחי, ערבי, או תל אביבי. זה כבר מזמן לא רק עניין של יהודים מול ערבים:1 החברה הישראלית מפוצלת להמוני שבטים עוינים, שמתפצלים עוד ועוד ועוינים יותר ויותר את כל מי שהוא לא הם.)

מה שמביא אותי לחדשות הטובות: ביום ראשון התקיים בבית שאן כנס פעילים למען תושבים בעיר שפונו מבתיהם על ידי חברת עמידר. הסיפור מאחורי הפינוי הזה כולל בין השאר תרגיל שפל של ביבי שביטל את חוק הדיור הציבורי (שהתיר לדיירי הדיור הציבורי לקנות את דירותיהם במקום לשלם שכירות) בעזרת סעיף שהוסתר אי שם בחוק ההסדרים עוקף הדמוקרטיה. ככה זה תמיד עם הסיפורים האלה, עוול שכרוך בעוול ועוד עוול, והכל בחסות ה"חוק" שמשתנה בהתאם לצרכיהם של אלה שמרוויחים מחוסר השוויון, ועל כן מקפידים לשמר אותו.

נו, אז איפה החדשות הטובות? בזה שבכנס הזה השתתפו פעילים משייח ג'ראח, התקווה המתעוררת של השמאל הישראלי. זה לא חדש, כמובן. בניגוד להשמצות הטוקבקיסטיות הרווחות, השמאל הרדיקלי דואג גם ליהודים, לא רק לערבים. החידוש פה הוא ששיתוף הפעולה הזה נולד ביוזמתה של תושבת בית שאן, שאף באה להפגנה בשייח ג'ראח לפני שבועיים לשטוח את מצוקתה.

ברית המנושלים הזאת היא לדעתי התקווה היחידה של המחנה ההומניסטי בישראל. בכך אני חולק על עמיתיי המכובדים יוסי גורביץ ואיתמר שלתיאל, שטענו לא מזמן שאם מרצ חפצת חיים עליה להפנות את גבה לתושבי עיירות הפיתוח שלא יצביעו עבורה בכל מקרה, ולהתמקד בפלסטינים. כל עוד הסיפור הפלסטיני יסופר במבודד, במנותק מפירמידת הניצול והגזל שמעשירה 18 משפחות וכמה מקורבים על חשבון הרוב הגדול – שכולל את מנושלי עמידר, אבל גם את המורים חסרי הזכויות של תוכנית קרב ואת ההייטקיסטים שכבולים לחוזים אישיים לפי גחמת לבו של המעסיק – כל עוד השמאל ימשיך להתמקד בפריזמה הצרה של ה"כיבוש", כאילו הוא חזות הכל ופתרונו יביא אותנו אל המנוחה והנחלה, הוא יישאר מאחורי ההתרחשויות, מנותק ושנוא בשאר השבטים.

אי אפשר לשנוא את המנושלים על כך שהם תקועים בתודעה הכוזבת שלהם, אפילו לא להאשים אותם. חייבים להבין שהתודעה הכוזבת היא המצב הטבעי, האינרטי, של הנפש השבויה. מי שירצה לפעול רק עם אנשים שהשתחררו מכל ההתניות שלהם יישאר רק עם עצמו, וגם זה בקושי. זה לא אומר שחייבים להסכין עם האינרציה הזאת ולקבל אותה כגזרת גורל. אבל את השינוי אי אפשר להביא בהתנצחות ובהדרה, אלא בפעילות משותפת ונטרול סבלני של המנגנונים שמשאירים את הדפוקים דפוקים, ומלאי שנאה.


.

לא רק בשייח ג'ראח, לא רק בבית שאן. אולי אני משליך מהתקוות שלי על המציאות, אבל אני מקבל את ההרגשה שהרחוב מתעורר, סוער, כמעט בוער. כמעט בכל יום יש אירוע כזה או אחר, בהשתתפות אנשים מכל מיני מגזרים שלא מוכנים לשתוק יותר.

בשלישי שעבר ארגנה הסנגהה "שלי", דהרמה אקטיביסטית בישראל, מפגש באל-וואלאג'ה – כפר בפאתי ירושלים שחומת ההפרדה אמורה להקיף אותו כליל. המפגש כלל מדיטציה משותפת וצפייה בסרט בודרוס, המתאר את הצלחת המאבק הלא-אלים שניהלו תושבי הכפר בעל אותו שם נגד תוואי הגדר. כמאתיים איש השתתפו, ולפי כל הדיווחים היה מרגש מאוד.

בחמישי צעד מצעד הגאווה בירושלים, לציון שנה לטבח בבר-נוער, והגיע עד הכנסת תחת הססמה הגורפת שוויון עכשיו.

בשבת נסעו מאות אנשים לעבוד בשמש הקופחת בהקמה מחדש של הכפר הבדואי אל-עראקיב, שנהרס כולו על ידי הרשויות כדי לפנות מקום ליער ציוני גאה.

ביום ראשון, כאמור, בית שאן.

ויש עוד, עוד הרבה. אם גם אתם רוצים להשתתף ותוהים איך ואיפה ומתי, תוכלו להיעזר באתר חדש בשם הומניסטי שמרכז את המידע על כל הפעילויות האלה.

אני, יש לציין, לא הייתי באף אחד מהאירועים שהוזכרו לעיל. הנסיבות2 אילצו אותי להשקיע את מאמציי בחיזוק האמצע שלי, בייצוב הבית, לפני שאוכל לצאת לפעול שוב בעולם. כי תיקון עולם צריך להיעשות כחלק מהחיים, ולא כתחליף להם. וזה קצת דבילי לפעול "למען עתיד ילדיי" על חשבון ההווה שלהם.

אף על פי כן ועם כל זאת, ביום שישי המרמיטה ואני יוצאים שוב לרחובות (אחרי שהדייטים הראשונים שלנו כללו את רייב נגד הכיבוש בחוות השקמים והפגנה נגד הפלישה האמריקאית השנייה לעיראק), והפעם עם הילדים. בתוכנית: יום כיף וגלידה בתל אביב, וצעדה בשדרות רוטשילד במסגרת יום הסולידריות הארצי עם שייח ג'ראח, במלאות שנה לפינוי המשפחות הראשונות מבתיהן, שיכלול הפגנות בכל רחבי הארץ. מבחינתי, לפחות, לא מדובר רק במקרה הספציפי של שייח ג'ראח אלא בהפגנה בעד זכותם של כל תושבי הארץ הזאת לחיות בשלום, בשוויון וברווחה. בואו בהמוניכם, כי את מה שלא נצעק אף אחד לא יגיד.

מחר
כשיאיר האור
בתוך היער האפל
יבוא פנתר שחור
ויטרוף את החתול3
שאכל כמו חזיר
וטיפה שמנת לא השאיר

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

מוקדש לראובן אברג'יל
  1. או סחים מול היפסטרים []
  2. פעם הייתי ממלא פוסטים שלמים על ה"נסיבות" האלה, אבל הקוראים המתמידים בטח שמו לב שהוצאתי כמעט לגמרי את עצמי מהבלוג הזה. מכל מיני סיבות שלא אפרט כרגע. ובכל מקרה, הכוונה המקורית של הבלוג הזה לא היתה לדבר על עצמי; אפשר לראות בפוסטים האישיים שפרסמתי את שלב האקספוזיציה, אם תרצו. []
  3. בלוג זה אינו קורא לטריפת חתולים, אלא רק במובן המטפורי []