"מעשה קופים"
הדרך האחת לעשות דברים
וואו, כמה שקרים.

"לעולם אל תעשה בחייך משהו כפי שעושים האחרים."

-       לגורדייף

"He was thought of as strange
A good looking man
And shallow eyes
Like two hidden from view and
Empty puddles of hue
His views on death
Spread like two anecdotal tales
Although he reclining declining
To disclose in public
These opinions in public
The tales held the key."


מה שמזכיר לי

הטקסט שיצוטט להלן, שאותו אני זומם כבר כמה חודשים להעלות לבלוג, הוא החלק השני (והחשוב) מתוך מאמר של כריסטופר הייאט, שתרגמתי אי אז בתחילת המילניום והעליתי לפורום מדע בדיוני בתפוז, בעקבות דיון שהתפתח שם – על הקשר בין הדרקון הפנטסטי, הנחש(ה) קונדליני וההתמודדות של הזכר עם צדו הנקבי – ונגע דווקא לחלק הראשון (והסנסציוני) של המאמר.
המאמר נקרא מסדר האריה הלבן, ומגולל את קורותיו ותורותיו של מסדר פיקטיבי (או שלא?) בעל אותו שם. גם על החלק הראשון שלו יש לי קצת מה להגיד, אבל הוא רצוף כל כך הרבה פליק-פלאקים נראטיביים, פעלולים מילוליים ושאר פנורדים, עד שחבל על הטרחה.1 כרגע אני ניגש ישר לתכל'ס, לפרקסיס:

"…תורה תמוהה נוספת שנלמדת במסדר היא שכולנו חיזרים.

ההיסטוריה כולה, כפי שהיא משתקפת בתורות המוסר, בדתות ובמסדרים החשאיים שלנו, היא אסופת תיאורים משובשים שמכילים מסר אחד:

הִתעלוּת2

הִתעלוּת פירושה בסך הכל התמקדות בתכונותינו החיזריות, תוך עמעום ההתמקדות בתכונותינו הארצניות. הדרך שבה הונחלה תורה זו היתה מטופשת ואף הרסנית.
סודה של ההִתעלוּת אינו שלילה, ואף לא חיוב. זוהי פשוט פעולה של ריכוז עוצמה, מבלי לייחס ערך מוסרי לדבר שמעליו מִתעלים.
אם לנסח בפשטות, לא משנה אם תתעלו מעל הרגלי אכילה, הרגלים מיניים, הרגלי סמים, הרגלי לבוש, או רק האופן שבו אתם פותחים דלת.
מה שמשנה הוא שאתם מִתעלים, ובאמצעות פעולות חוזרות ונשנות של הִתעלוּת, התודעה עוברת מהפך. אפשר להבין מדוע סיפוק תשוקות כתפיסה נהנתנית, והתנזרות כתפיסה נוצרית, וכפייתיות כתפיסה פסיכולוגית, אינן רלוונטיות להִתעלוּת, אלא כטכניקות.
בנוסף לכך, הִתעלוּת אינה כרוכה כלל במסרים נסתרים מהתת-מודע, מִסדרים חשאיים, חוויות סמים וכיוצא באלה. היא כרוכה בעבודה.
כל השאר הוא רק מידע, הסוג הנחות ביותר של ידע. אם ההִתעלות לא תחלחל למעמקי האֶגוֹ והנפש, ניתן יהיה להשיג מעט מאוד.
במלים אחרות, הגיע הזמן להפסיק לדבר על אלים, מסרים, תִקשוּרים וכו´, ולהתחיל לנהוג כמו האלים/ות שהם אנחנו. הגיע הזמן להפסיק לחכות ולתהות, ולהתחיל לפעול ולעשות.

ההוכחה שאנחנו חיזרים פשוטה מאוד. אין שום דבר כמונו על פני כדור-הארץ. שום דבר שהוא.

אנחנו אלה המגדירים מה ביכולתנו להיות. זהו ההבדל. שום דבר אחר לא יכול לשנות את עצמו, כרצונו, למשהו אחר. אנחנו יכולים להתעלות מעל למוות ולטיפשות אם נזהה אתגרים אלה כמאוויים, ונשקיע בהם את מאמצינו.

רק הִתעלוּת יכולה להוביל לעוד הִתעלוּת. אנחנו יכולים לצאת מהבלגן שבו אנחנו תקועים בכך שנעשה משהו אחרת. והצעד הראשון הוא להיווכח שאנחנו, למעשה, חיזרים.
הצעד הבא הוא להתאמן בלהיות חיזר במשך כל היום.

את זה אפשר להשיג באמצעות שימוש בדמיונכם, ניתוק ההזדהות עם הקונפליקטים שלכם, ובאמצעות עשייה."

מתוך הספר לפרום את עצמך בעזרת מדיטציה מומרצת ואמצעים נוספים
Undoing Yourself With Energized Meditation and Other Devices
(כריסטופר ס' הייאט, מהדורה שישית 1997)

תורגם לעברית באישור המוציא לאור:
New Falcon Publications


[אחרי ארבע שעות, ומספר לא ידוע של גלגולים]


הפוסט לעיל3  היה מוכן אחר הצהריים, ו(אפרופו שינוי הרגלים) היה אולי הפוסט המוכן הראשון ששלחתי לטיוטות במקום לפרסום.

חשבתי לפרסם אותו מחר אולי, לרווח קצת מהפוסט הקודם, אולי כדי "למקסם את האימפקט שלו" בתאגידית מדוברת.4

כתבתי5 אותו בפסק זמן לנשימה שלקחתי לי (#אפרופושינויהרגלים) לפני שצללתי לשיחת הטלפון המאיימת ביותר שציפתה לי השנה. שיחה שעצם קבלת ההודעה שבישרה לי שעלי לעשות אותה כמעט שלחה אותי לטוויטר לציוץ מז'אנר "אוי איזה אסון; לא יכול לפרט כרגע",6 אך במקום זאת (#אש"ה) שלחה אותי לחצר לרצף של תרגילי נשימה ושחרור ומתיחות, והתבוננות במועקה הפיזית לחלוטין ששבה והתיישבה בבת אחת מעל החזה שלי ופערה כל מיני פצעים ישנים.

התבוננתי במועקה, והיא השפילה עיניה. או לפחות התמוססה לדמעות רכות שבצבצו בעיניי. ושוב נשמתי.

מאז, בלי להיכנס לפרטים, הספקתי להתעלות כמה וכמה פעמים מעל הדרך האחת לעשות דברים שצרובה בתודעתי, מעשה קופים, לשמור על עמדת ההתבוננות הפנימית ולנסות דרכים חדשות שפתחו אפשרויות חדשות, מעניינות ומועילות, ודווקא בסיטואציה עדינה ומלחיצה, בנושאים שבנפשנו הטעונים הרבה יותר משמעויות והשלכות מצורת פתיחת דלת, מול האנשים היקרים והאהובים (והמכאיבים) לי ביותר בעולם.

אני לא רואה פה בסביבה שום זרי דפנה, וברור לי שכל רגע בעתיד יביא בחובו מצבים ואילוצים אחרים שיפעילו התניות אוטומטיות כאלה ואחרות. אבל זה חלק מהעניין שב"אי ייחוס ערך מוסרי לדבר שמעליו מִתעלים", בנטרול כל המטען הדתי הזה של "חטא" ו"חרון האל" והמון המון "מצוות", שהן כמובן הדרך האחת לעשות דברים.7 בלי כל המטען העודף והמעיק הזה, האטצלות והאמתלות ו אפשר לראות שמדובר בתרגול, שכמו כל תרגול יש לו עליות ומורדות והצלחות ונסיגות. ובעיקר אפשר להניח קצת לדאגה ממה שיביא העתיד ולחוות כל הִתעלוּת קטנה כגדולה, בתורהּ, להתענג על התעלות הרוח שהיא מביאה איתה, לשאוב ממנה עוצמה, לא לשכוח לשאוף אוויר (ולנשוף), ולהביט אל העתיד כשברקע רוחשת ומבעבעת תחושה חדשה, מפליאה ומפתיעה: ציפייה לבאות, במקום שבו היתה עד כה בעיקר חרדה.

העבודה משחררת.

  1. אפשר לקרוא אותו פה, בעימוד הנורא של תפוז ובתרגום בוסרי למדי שלי []
  2. transcendence []
  3. שפתיחתו הדהדה לי בראש אמש, כשקראתי את עמודי הפתיחה של "סיפורי בעל זבוב לנכדו" בניסיון להירדם  ומצאתי את עצמי wide awake []
  4. ואז חשבתי: ואולי ארצה לפרסם משהו מחר? או מחרתיים? ומה זה בכלל משנה, מחוץ למחוזות ההווה המתמשך? []
  5. או ליתר דיוק קמפסטתי []
  6. ז'אנר שהסאבטקסט שלו, כך הבנתי פתאום, הוא "דחוף! אני זקוק למנת אמפטיה מיידית!" []
  7. ע"ע: מונותאיזם ומונומאניה []