הקטעים שהכי מטלטלים אותי הם המעברים בין העולמות.

בצהריים אני מלווה את זוֹזוֹ לשיעור שחייה ראשון. משום מה, אני מתרגש מהשלב הזה בצמיחה שלה כמעט כמוה, והיא בהחלט מתרגשת.

אחרי זה היא הולכת עם המרמיטה למסיבת סיום בגן, ואני נשאר בבית עם גורו-ג'י. הוא אוהב מים, גור הדולפינים הקטן, ואני ממלא לו בריכה קטנה בחצר תוך מחשבות על א-תוואנה ושאר הכפרים שמשוועים למים זורמים.1 אני מקפיד תמיד לאסוף את המים בדלי בסוף היום, ומשקה איתם את העצים לפי תור. השזיף שנטעתי לפני שנתיים נתן פירות ראשונים וטעימים להפליא השנה; התות כבר נהיה עץ ראוי לשמו; גם השסק והפיטנגו נתנו אחלה פירות, והפסיפלורה מבטיחה עוד עונה שופעת. זוֹזוֹ כבר הודיעה לנו בנחרצות שהיא לא רוצה לעזוב את הבית הזה, בתגובה למחשבות שלנו על מעבר למקום שלא מתמסר בכזאת חדווה למיינסטרים הבורגני והציוני. (מחשבות שהן בגדר פנטזיות כרגע, במילא, כי בקושי יש לנו כסף לעבור לאוהל.)

בערב אני עוד מספיק לראות איך אנגליה עולה לשמינית הגמר אחרי ניצחון 1-0 מכוער ומביש על סרביה. בשריקת הסיום אני יוצא מהבית, חוצה את המושב ברגל, יוצא לשדות ומטפס אל המחלף, לפגוש את האוטובוס של גרילה תרבות בדרך לשייח ג'ראח.

חצי שעה נסיעה, זה הכל. והנה אנחנו עומדים ברחוב, מאחורינו בית שמועמד לפינוי, ומעבר לכביש בית שכבר פונה ואוכלס במתנחלים. דגל ישראל גדול על הגג, חנוכייה פאלית לתפארת מדיקטים, סורגים סביב החצר כמו כלוב, וכתובת גדולה: ושבו בנים לגבולם.

הגבול זה כאן. או כמו שאמר אחד ממשתתפי הערב, בפנותו למתנחלים: איזה גבול? את הגבול עברתם מזמן.

המתנחלים באים ויוצאים, מסתכלים מהחלונות, כמה נערים מסתובבים ברחוב ומקשיבים. אבא אחד פורק עגלות ותיקים מסובארו חבוט, תוך תצוגה מרהיבה של התעלמות מכל המתרחש שיכולה לנבוע רק ממודעוּת מלאה – אלינו, לעצמו, לפסיכיות של הסיטואציה.

אפשר לחתוך את המתח והעוינות בסכין. אנשי גרילה תרבות שולפים מגאפון.

הם מושכים אש, אנשי גרילה תרבות. משוררים מימין ומשמאל מטיחים בהם שהם נרקיסיסטים, שהם ממרקים את מצפונם ומקדמים את עצמם בציניות על חשבון מוכי גורל, וכן הלאה. יצחק לאור, אביר זכויות האדם (לא כולל נשים, לכאורה), עושה מאמצים ניכרים לעקוץ אותם בכל הזדמנות, קלוש ככל שיהא ההקשר. לי זה נראה כמו גילוי קנאה מובהק של זקן מסויד בצעירים חיוניים. מישהו הזיז לו את הבריגדה האדומה, יענו. ולחשוב באיזו שקיקה קראתי את שיריו בנעוריי.

צריך להיות שם כדי להבין כמה מופרך הדימוי המכפיש הזה, של משוררים תל-אביבים שמדקלמים שירה מופלצת באוזני קהל אנלפביתים משועמם. מספיק להסתכל על המגוון האנושי של מקריאי השירה, שהתייצבו בזה אחר זה מאחורי המגאפון, כדי להבין עד כמה תלושה ההאשמה בניתוק, עד כמה היא מעידה על המאשים יותר מאשר על המואשם. אני לא זוכר שמות, בעוונותיי, אבל היה שם גבר מבוגר במראה ירושלמי טיפוסי, כולל הקסקט, שקרא שיר קצר וקולע בהשראת חזון יחזקאל שבסופו לא נותר לי אלא למלמל "אמן". היה ראפר מקומי, היו משוררים ערבים שהקריאו בעברית ויהודים ששוררו בערבית (רוב השירים הושמעו בשתי השפות), והיה צעיר המשתתפים, ילד מקומי בן 13 אולי שצו פינוי מרחף מעליו, צנום וממושקף עם כריזמה ענקית שהקריא שיר פרי עטו בערבית, ואחר כך בתרגום לאנגלית שממנו אני זוכר את המילים החוזרות:

Shame

Shame

Shame

וקצת אחר כך:

Wake up

WAKE UP

(קשה לי להאמין שהוא מכיר את המחתרת האינטרגלקטית.)

צריך להיות שם כדי להרגיש איך פתאום כל סממן של ההגמוניה הציונית נראה זר ומאיים, מול ההרמוניה של היהודים והערבים שמסרבים להיות אויבים.2

צריך להיות שם כדי לראות את האינטימיות שנוצרה בשייח ג'ראח בין התושבים והפעילים הקבועים,3 שמלווים אותם ביום ובלילה כמגן אנושי נגד הצקות היאהוד. בהתחלה, הרגישויות הפוסט-קולוניאליות שלי הוטרדו למראה אשכנזיות שמשתיקות את זאטוטי השכונה, שלא יפריעו לשמוע. אבל ככל שהתבוננתי, כשראיתי את הנינוחות ההדדית, איך הילדים היותר-גדולים משתלבים בערב, רוקדים עם המתופפים ומחזיקים את המגאפון ומקשיבים ומתלהבים, איך הנוכחים עומדים שכם אל שכם בלי לייחס שום משמעות לרקע האתני של זה הניצב לידם, הבנתי שהחיבור שנוצר פה כבר עבר את שלב המבוכה נגועת הסטריאוטיפים שאיתמר תיאר כל כך יפה בפוסט שלו.

יהודים וערבים מתערבבים, ולאף אחד אין קרניים או שנאה בעיניים, ולך תדע מי זה מי בכלל, בין כל הערבים שמדברים עברית רהוטה והיהודים-הערבים. מאתיים איש, כל אחד הוא אור קטן, מציגים בקול איתן אלטרנטיבה לבדלנות ולשנאה. שיחות קירבה אמיתיות, קילומטר מקריית הממשלה. השלום מתחיל בתוכנו, כאן ועכשיו, הושט ידך וגע בו. צריך פשוט להיות שם. לעבור את המחסום. לצאת מהבועה הבטוחה והנוחה של מה שמוכר ומורגל ו"ידוע".

גרילה תרבות מושכת אש, מעוררת לעג, כמעט כמו כל דבר שצ'יקי מעורב בו. נראה שצ'יקי למד למנף לתועלתו את הלהט והלעג. הם עוזרים לו לעשות רעש, למשוך תשומת לב לעצמו – אבל גם לנושאים שהוא מנסה לקדם. כי צ'יקי סימן כנראה את האדישות כאויב. בשייח ג'ראח הוא הקים את המתופפים שיתנו לו קצב, ואפילו המתנחלים הציצו מהחלונות בסקרנות לראות מי הפסיכי שצווח בקול ניחר מתחת לחלון שלהם. צ'יקי רותם את הסקרנות הזאת לתקשורת, על אפו ועל חמתו של המסתקרן. עם כל הפרובוקציות שהוא עושה, קשה להאמין איזה בנאדם חמוד הוא. צריך להיות שם כדי להבין.

צ'יקי ומתי שמואלוף, הקודקודים הבלתי מוצהרים של גרילת המשוררים, נשארו לישון בשייח ג'ראח. אני תוהה מתי יצחק לאור נשאר לאחרונה לישון יחד עם נפגעי זכויות אדם, ואני לא מתכוון לנשים שהוא הטריד לכאורה. [יצאתי חומוס, כמו שאומר הנוער. צ'יקי ומתי מתקנים שהם אמנם נשארו בירושלים, אבל לא בשייח ג'ראח] גם אני רציתי להישאר.4 רציתי להישאר בשייח ג'ראח, רציתי לבוא איתם לסילואן שגם מעליה מרחפים צווי הריסה כדי לפנות "שטח ירוק" ליאהוד. להצטרף למורדים בהרים, להגן בגופי על הרפובליקה מפני האימפריה המכה שוב ושוב ושוב.

אבל החיים מושכים אותי חזרה לשפלה. באוטובוס אני מדבר עם המרמיטה, מדווח לה שיורידו אותי שוב במחלף ואחזור ברגל דרך השדות. "זה לא מסוכן?" היא שואלת.

לא, זה לא מסוכן. זה עמוק בתוך הבועה המוגנת, הממושטרת בקפידה. כשאני יורד בסוללה המכוסה עשב יבש אני מלווה את צעדיי בדפיקות מקל כדי להזהיר את הנחשים, כמו שלימד אותי המקמפסט. חוצה את השדה הקריר באור הירח הכמעט-מלא ונכנס למושב. הכל שקט כאן, בטוח ושאנן. האנשים שבתוך הבתים הגדולים לא מוטרדים ממחשבה מוחשית שמישהו יהרוס את ביתם, או יגרש אותם ממנו. הם חוששים מגניבות, נכון, ומתייראים מאיזה איום ערטילאי מצד אויב דמוני וחסר פנים, שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו. אני לא מזלזל בחרדות האלה, אבל אני גם יודע כמה קל להדחיק אותן מפני ריחוקן, להמשיך לחיות בשגרה הבטוחה, מקסימום לירות באיזה פורץ מדי פעם. השטח הציבורי מסודר, מרווח ומטופח, בניגוד משווע לשייח ג'ראח או דהמש. ופתאום כל המקום הזה נראה לי מזויף. אני יכול לראות את החוטים שמחזיקים את התפאורה, את האפליה והאלימות שמאפשרות לבועה הזאת להתקיים, ועד כמה היא שברירית ורעועה.

נכנס הביתה בדיוק בזמן לדקות הסיום של גרמניה-גאנה.5 כולם כבר ישנים. המרמיטה, כפרה עליה, השאירה לי פנקייק גדול מארוחת הערב.

ועד יום המחר

אני נרגע


הקטע הקשה ביותר היה להתאפק עם הפוסט הזה מהבוקר עד עכשיו, קצת לפני אחת אחר חצות.

קשה לחזור לשגרת הבועה כשכולי טעון במראות ובמוראות ארץ המראה. בלוטות הדמעות עולות על גדותיהן, קצות העצבים חשופים, הרגישות לסבל בלתי נסבלת כמעט, וטוויטר עוד מוסיף ופותח לי את הבוקר בלינקים למנות גדושות של סבל, בואך המדרון החלקלק. כמו זה למשל, או זה, להבדיל.

ולרגע עולה בי המחשבה הסוררת שאולי שגיתי כשהקמתי משפחה בעולם הזה, במקום הזה. שהצורך לכלכל ולגדל את המשפחה מונע ממני להגשים את "הייעוד האמיתי" שלי, ולהצטרף למורדים בהרים. אבל כעבור נשימה אחת אני קולט שזה מופרך. כי בלי העוגן המשפחתי הייתי מן הסתם נסחף וטובע במערבולת הזעם והיגון, או לחילופין מדחיק ובורח. המשפחה נותנת לי נקודת ייחוס של נורמליות, אי של שפיות בעין הסערה. יתרה מכך, המשפחה נותנת לי  סיבה ודחיפה להילחם, להתקומם, לעשות כל שביכולתי כדי לשפר את סיכויי ההישרדות והרווחהשל ילדיי.

והרי כבר ברור לי שאושרם העתידי של הילדים שלי שלוב ללא הפרד באושרם וברווחתם של ילדי השכנים שבארץ המראה, מחוץ לבועה. קשה לי להבין איך אפשר לא לראות את זה, למען האמת.


אינטרלוד מוזיקלי

לפני כמה ימים, פטפוט מזדמן בטוויטר6 הזכיר לי את המיקסטייפ הראשון, הקצר והגולמי, שהעליתי לבלוג כשחיברתי שוב את הפטיפונים אחרי כמה שנות אלם. כשהקשבתי היום שוב למיקסטייפ הזה, הבנתי שבעצם הוא עוסק בהרבה מהדברים שתיארתי באלף המילים האחרונות: בפער הבלתי נתפס7 בין ההרמוניה המדומה על פני השטח הפרבריים לדיסהרמוניה הרוחשת מתחתיה. אני מנצל את ההזדמנות כדי להעלות אותו פה שוב:

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

(פתאום חסר לי שם השיר הזה. בפעם הבאה.)

.
מחר בבוקר אסע שוב לפגוש את הסנגהה האקטיביסטית שלי, למדוט ולדבר ולחשוב יחד מה עושים.

יש הרבה מה לעשות, אבל בתור התחלה צריך פשוט להיות שם. מעבר למראה, מחוץ לבועה.

סולידריות. עם. זה כנראה לא מספיק, אבל זאת התחלה טובה.

למען עתיד ילדינו.

  1. זאת לא חוכמה גדולה, אני חושב עליהם כמעט כל פעם שאני פותח ברז. []
  2. בלינק: פוסט משובח של איתמר שלתיאל בנושא זה בדיוק. []
  3. מי שקרא את המשפט הזה, ולא חשב "מזדיינת עם ערבים", הוא כנראה אדם טהור וחופשי יותר ממני. []
  4. ובחיי שלא היה לזה שום קשר לעובדה שהכי יפות בשמאל. []
  5. עוד 1-0 קטן, במסורת המונדיאל הבינארי הזה. []
  6. אנחנו בברנז'ה קוראים לזה meme []
  7. תרתי משמע []