המניפסט הניהיליסטי (תחנות בזמן #5)
התחלתי לרכז חומרים מתקופת הצבא, ונתקלתי בטקסט שהיה תחנה משמעותית בדרך שהביאתני עד הלום, שלא לומר אבן דרך. למיטב זכרוני כתבתי אותו באילת, שהיתה המפלט העיקרי שלי לחופשות מהצבא באותה תקופה. (זה היה לפני שגיליתי את דהב – הפִרצה בחוק שאפשרה לחיילים בשירות סדיר לצאת לסיני נסגרה כמה שבועות אחרי הרגילה האחרונה שלי, וזאת הוכחה די מוצקה שהמלאך המגונן שלי עבד קשה כדי להחזיק אותי בחיים, אבל זאת ועוד בפרק הבא בסדרה.)
.
אז הנה הקטע ההוא, שכותרתו היתה "המניפסט הניהיליסטי" (כולל מרכאות). כמו שכבר ציינתי, אני בשום אופן לא עומד במאה אחוז מאחורי הדעות המובאות בטקסטים האלה מעברי (ובטח לא מאחורי הפסקנות הפומפוזית של הקטע שלהלן); במידה מסוימת, הם נראים לי כמו זיכרונות מגלגולים קודמים. בה בעת, אני מזהה בהם בבירור את השורשים של מה שגדלתי להיות. במניפסט הזה, למשל, בהחלט ייתכן שבלבלתי את המושגים, אבל המילים מהדהדות לי בעוצמה תובנות שבהן נתקלתי אצל אליסטר קראולי, למשל, שאת שמו הכרתי לראשונה כמה שנים טובות אחרי.
.
אז ככה זה נראה. דמיינו עט שחור על בלוק מכתבים סגלגל, על גבעה מעל הזוּלה של מוטי ב"חוף אדי" (כיום מלון הנסיכה), מטרים ספורים מהשער לסיני.
.
הפסקול, בווקמן, יכול היה בהחלט להיות משהו כזה:
.
.
2.10.90
.
"המניפסט הניהיליסטי"
.
הניהיליזם הוא כפירה.
כפירה בעיקר, וכפירה בשולי. הניהיליזם הוא בעיקר אכזבה, אכזבתם של האנשים שרצו עולם טוב יותר, וחשבו שערכיהם יובילו לכך. אך לכל אחד מהם הגיע השלב שבו התפכחו, והגיעו למסקנה: זה עולם מסריח, וכלום לא יעזור. ואם העולם כל כך מסריח, למה להתאמץ?
אך אין להבין מכך שכל בן טובים שמלידתו לא רצה כלום מעבר לכפית הכסף שלו הוא ניהיליסט. אין ניהיליזם שלידתו בעיוורון. הניהיליזם חייב להיוולד, להתגבש ולהגיע להכרה רק דרך הראיה וההבנה. אין דרך קלה לניהיליזם.
.
ובכן, מהו הניהיליזם? אם יש "ערך" שאפשר לכלול במושג ניהיליזם, זהו ערכה של הטלת הספק. אין ערכים, אין אקסיומות, אין פרות קדושות. מה שיש הן העובדות, המציאות והרצון, רצונו של אדם לעשות כל דבר שהוא, יהא לא הגיוני, לא מוסרי ומטורף ככל שיהיה. כל עובדה תיבדק לגופה, באופן הגיוני או רגשי, כלום לא נפסל על הסף.
.
מבחינה זו דומה הניהיליזם לאנרכיה כפי שהיא מצטיירת בעיני טפשים למיניהם. "איש הישר בעיניו – יעשה", "אדם לאדם זאב" וכו'. האנרכיה האוטופית מושתתת על אמון, מוסר, ואופיו הטוב של האדם. הניהיליזם הוא בדיוק האכזבה מאופיו הטוב של האדם. אין זה אומר בהכרח שכל ניהיליסט חייב לזרוק מאחוריו את עקרונות המוסר הבסיסיים שלו. אדם שאינו מאמין בפגיעה באדם אחר, רכושו או פרנסתו, ימשיך בדרך חיים כזאת. אך בניגוד לאנרכיסט, הניהיליסט לא יצפה ליחס דומה מאנשים אחרים, כל אדם אחראי על עצמו, ורק על עצמו.
.
זוהי גם הסיבה שלעולם לא יהיו התאגדויות או קהילות ניהיליסטיות. ניהיליסט יוכל להצטרף לקבוצה מסוימת, אך לאחר זמן מה ימאס באנשים וב"משטר" שכפה על עצמו. הניהיליסט הוא זאב בודד, לכן אף צורת התאגדות אינה אפשרית: לא מדינה (בטח שלא מדינה!) לא חברה [חֲבֵרָה???], יישוב קבע, משפחה, איגוד מקצועי…
כשאדם מכיר בהיותו ניהיליסט, הוא גוזר על עצמו חיים, שבהם החברה היחידה שלו לכל אורכם תהיה הוא עצמו.
.
הניהיליזם הוא, כאמור, כפירה גם בשולי – לעולם לא יהיה דגל לניהיליזם, לא סמל ולא המנון. אדם שיראה לך עגיל ועליו סמל הניהיליזם, הוא זיוף נוראי, או סתם ילד שלא מבין על מה הוא מדבר. סמלים למיניהם נועדו ליצור גורם הזדהות לאנשים שאינם יכולים להזדהות עם ערכים מופשטים. הניהיליסט חייב להבין גם מילים מופשטות, כי איך אפשר להטיל ספק בסמל? לפסול סמל? הניהיליסט הוא אדם בעל יכולת הפשטה.
.
ומה על היחס לכסף? לרכוש? לאנשים אחרים? אי אפשר יהיה לכלול פה רשימה של "עשה ואל תעשה" כיוון שהניהיליזם הוא, כאמור, הטלת ספק ובחירה בדרכך האישית. ניהיליסט יכול להגיע למסקנה שהדרך הנכונה היא אגירת כסף, או ביזבוזו, ניצול או שיתוף, בית בודד בהרים או תרמיל על הגב, הרואין או גרנולה. חשובה הדרך, לא התוצאות.
כי בסופו של דבר, הרי כולנו נמות.
.
.
נספח: היחס בין ניהיליזם לאמונות אחרות.
.
קח הכל, וזרוק לפח.
.
"they are nihilists, they belive in nothing"
Nuffing, במבטא גרמני (בהנחה שלא טעיתי ברפרנס).

יש לציין שאף ציטוט של ניטשה לא נפגע במהלך הכנת מניפסט זה
מרגוליס ב-02 ספט' 2008 בשעה 10:40 #
האמת שניהיליזם זה באמת מאד ניינטיז.
וגם מאד רציני. נראה לי שאתה לא יכול להיות ניהיליסט עם חוש הומור.
biohazard ב-02 ספט' 2008 בשעה 11:31 #
אחחח ג’טרו טול
עשית לי את היום
שמחתי לעזור
מסכים איתך בשני הסעיפים.
שנה וחצי אחרי זה הגיעו קלינטון, רבין, אוסלו (והאקסטזי), וכל המצב רוח השתנה.
והומור באמת לא היה, רק כובד ראש נוראי. אולי אם לא מתייחסים לדברים כאלה (כמו "ערכים") בכזאת רצינות, גם לא מתאכזבים כל כך.
לי ב-02 ספט' 2008 בשעה 13:05 #
פעם אמרו לי שה-A בתוך ריבוע של ג’תרו טול (שרואים למשל בקליפ של sweet dream) מייצג אנרכיה בתוך מרובעות, וזה הקסים אותי ביותר.
מגניב, לא שמעתי על זה.
אאל"ט יש להם גם תקליט שנקרא ככה, ממתישהו בשנות ה80.
לי ב-02 ספט' 2008 בשעה 13:58 #
אני אוהבת מאוד את האלבום הזה! למרות שהוא לא נחשב כביכול לאחד הגדולים. מצד שני אני אוהבת כמעט כל מה שהם עשו.
גם אני אוהב כל מה ששמעתי מתוך השפע האינסופי שלהם – עד Under Wraps, שאותו לא הייתי מסוגל לשמוע בזמן אמיתי, ובמפתיע גם לא בדיעבד. זה תקליט שכתוב עליו בגדול "גם אנחנו צריכים להתפרנס" (זאת אומרת, זה לא ממש כתוב, אבל יש צללית של בחורה עירומה וזה כמעט אותו דבר
). חוץ מזה, איאן אנדרסון הוא גאון מילולי ומוזיקלי בקנה מידה נדיר.
לי ב-02 ספט' 2008 בשעה 14:34 #
אבל יש שם גם שירים יפים!
ואיאן נערץ. בדיוק כפי שכתבת.
אתה כתבת את זה בגיל 19, ואני מכירה אנשים בגיל כפול ויותר שחיים על פי זה
משהו בטון שלך נותן לי הרגשה שזה לא חיובי בעינייך…
אפשר דוגמאות?
אם הבנתי אותך נכון, זאת גישה שמטילה ספק בסיסי באדם כחיה חברתית. גישה של אי-אמון מלכתחילה.
luli ב-03 ספט' 2008 בשעה 11:14 #
את כל זה כתבת בגיל 20?! מעניין מה אתה היום…
ובעיני הניהיליסט הוא בסך הכל פחדן. אדם הנסגר ומעסיק עצמו בעיקר בבריחה. אנחנו בני אדם. אנושיים. ואנחנו כאן עכשיו, וכן אתה. תתמודד.
טוב, התגובה הקודמת שלי היתה חצי התלוצצות. כמו שאני רואה את זה היום, המניפסט הזה יכול להיות נקודת מוצא מוצלחת לחקירה וחיפוש אחרי הדרך שלי, אבל כנקודת סיום הוא די עגום.
ונכון, שבקריאה חוזרת מה שקפץ לי הכי לעיניים היה הקביעה הפסקנית שחיי חברה אינם אפשריים. כאילו – הכל מוטל בספק, אבל הבדידות לא.
היום אין לי הרבה יותר אמון בטבע האדם, אבל לפחות יש לי את הידיעה שבטבע האדם טמונה היכולת להתעלות מעל הטבע הזה.
גם אותי מעניין מה אני היום

אני לא יודע אם מה שכתבתי אז אכן עונה להגדרה המילונית של "ניהיליזם", אבל אני מסכים איתך שיש בזה מן הבריחה.
אני חושב שהמשכתי לברוח עוד עשר שנים.
לקח לי הרבה זמן להבין ש:
no matter how fast and how far you run
you’re still in the space where you are
ברוכה הבאה לולי
האמונה שלי הפוכה משלך, יש לי הרבה מאוד אמון בטבע האנושי. לדעתי הרוב המכריע של בני האדם הם טובים ביסודם, אם כי לפעמים מתרחשים קילקולים שמובילים להתנהגויות לא ראויות
luli ב-03 ספט' 2008 בשעה 11:38 #
תודה.
ובאשר לבריחה, ה"ספייס" הזה שהזכרת, הוא הלב שלך. גם אני ברחתי זמן דומה. לא היה שווה את זה בסופו של דבר. רק כשעומדים, באומץ, מול השדים הם קטנים. מטריד אותי מאוד האם ילדיי יעברו את אותו המסלול. מקווה שלא אבל. אני מתייחסת אליהם בהרבה כבוד, לא כמו אימי אלי (ראה ערך: "שדים").
אני חושב שכולם עוברים מסלול דומה, פחות או יותר. לכולנו יש שדים, וכולנו בורחים מהם עד שאנחנו מסוגלים להתמודד איתם (אם וכאשר…).
אני בהחלט מצטרף לתקווה שלך שילדים שגדלים עם תחושת ערך עצמי (כלומר מקבלים כבוד, וקשב, והיענות לצרכיהם) יפחדו פחות מהשדים שלהם, ויהיו מסוגלים יותר להתמודד איתם. זה לא אומר שהם יהיו פטורים מ"תסביכים", אבל אולי יהיו להם יותר כלים להתמודד.
אני מאבחן איזושהי תחושה יסודית של ביטחון – בעצמי, ביכולותיי, במקום שלי בעולם, באנשים אחרים - שאצל אנשים שקיבלו חום מהוריהם היא טבעית ושגורה כמו "שפת אם". ילדים שגדלו אצל הורים קרים, לעומת זאת, צריכים ללמוד אותה "מבחוץ", באופן מושכל ומודע, כמו שפה שנייה.
מצד שני, אולי יש גם יתרון בלגדול כמו שאת מתארת: אנחנו, ילדי הקור, לפחות לא שוגים אף פעם באשליות שההורים שלנו היו "כליל השלמות", ויודעים כבר מילדות שנצטרך לפלס לעצמנו דרך חדשה.
וגם אם הדרך הזאת כוללת בריחה, זה לא בהכרח רע: לפעמים צריך לברוח רחוק ממקור הזיהום כדי להתחיל לנשום אוויר נקי.
אני לא חושב שהאדם רע או טוב מטבעו, אני פשוט מתרשם שהאדם ישן מטבעו.
וגם זה לא מדויק, כי תינוקות נולדים ערים מאוד. "השנים המעצבות" הן פחות או יותר השנים שבהן הילד ער. תהליך החִברות הוא בעיקרו שיר ערש אחד ארוך שמטרתו להרדים אותנו כדי שנצעד בסך, סהרורים.
וזה מתקשר לתוגת תחילת ספטמבר שנפלה עלי היום, כשקראתי את המשפט " Target=_BLANK class=msg>http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=431525&blogcode=9850069">"ילדים מפסיקים לשאול שאלות ברגע שהם מגיעים לכיתה א’" – "חינוך" משמעו ללמד את הילד להשתיק את הילד הפנימי שלו ולהפנים את הבניית המציאות של חברת המבוגרים, מה שנקרא consensus reality. המציאות הזאת אולי לא לגמרי פיקציה, אבל הבחירה מה נכלל בה ומה לא שרירותית בעליל. בכוח ההתניה וההרגל, המוח הרך של הילד לומד לראות, לחשוב להרגיש ולהאמין כמו החברה שמסביבו. ומציאות הקונצנזוס היא החלום שאנחנו רואים כשאנחנו ישנים.
ואחרי זה אנחנו, או לפחות חלקנו, מחפשים כל החיים בתסכול את הילד הפנימי האבוד.
אם ילדים נולדים ’ערים’, זה אומר שהאדם ביסודו הוא יצור ער (מחליף את המילה טוב, שהיא שיפוטית), ושהחיים, הסוציאליזציה, מערכת החינוך או השילוב ביניהם מקלקלים את הערות הזאת. לכן אם מגיעים לאזור הלא מקולקל, נמצא שם את העירנות, ואולי את זה אנחנו מחפשים כל השנים, כמו שאתה אומר.
אגב, אני מאמינה בעמידות של נפש האדם. נכון שיש המון כוחות דורסניים, אבל בכל זאת, לא תמיד העירנות הילדית הזאת מוסתרת עמוק כל כך. לפעמים מספיק גירוד קטן, וזהו
אין לי חילוקי דעות איתך על העובדות, רק על מידת החומרה שלהן.
הילד הוא יצור ער. האדם הבוגר, רובו ככולו, כבר ישן.
מי שמתעקש להישאר ער מאושפז, או מודר בדרך אחרת, או מקבל כדורים שיעזרו לו להירדם.
כן, במהות every man and every woman is a star
בתכל’ס, ה"קלקולים" כמו שקראת לזה חודרים כל כך עמוק, שרוב בני האדם מסרבים להתעורר גם כשמגרדים אותם עד זוב דם. אחרת לא היה כזה רייטינג לתוכניות ריאליטי; אחרת לא היה כזה עידוד לילדים לצרוך ממתקים; אחרת היינו צורכים הרבה פחות ואולי גם יוצרים קצת יותר; אחרת לא היינו חיים על חשבון המשאבים של הילדים שלנו; אחרת לא היינו מעבירים את הקלקולים האלה לילדים שלנו בכזאת נכונות. כל אלה הן ראיות לשינה עמוקה.
(…)
זה לא אומר שאני לא אופטימי. אני חייב להיות, יש לי ילדה… ובניגוד למה שחשבתי בעת כתיבת המניפסט הזה, יש לי אמונה ביכולת של האדם להתעורר - אחרת לא הייתי שר
http://israblog.nana10.co.il/moodicons/smile.gif">
אני רק יודע כמה נדירה ההתעוררות הזאת, כמה ארעית וחולפת, כמה שברירית. אני יודע שהערנות הילדית הזאת עוד קיימת איפשהו במעמקים, ואני יודע שמתעוררת בהרבה מקומות איזו שאיפה להתעורר מהסיוט, העידן החדש (הפעם בלי מרכאות) וכל זה.
אבל אני יודע גם כמה קשה וממושכת העבודה שצריך לעשות כדי לחזור ולהתחבר אליה. בגלל זה עצוב לי כל כך לראות שאנחנו מפקירים את הערנות הזאת אצל הילדים שלנו כאילו אין לה ערך, כמה אנחנו נחפזים ללמד אותם את התבניות של עולם המבוגרים ולהכניס אותם למציאות שלנו.
luli ב-04 ספט' 2008 בשעה 21:38 #
אכן, מסכימה. תודה על ההארות.
Freidenker ב-31 אוק' 2008 בשעה 9:40 #
אתה יודע, לפני שקראתי את הפוסט שלך, הצצתי בכמה הגדרות למונח "ניהיליזם" וניסיתי להצליב אותן, לאחר שקראתי אותו, עם מה שחשבתי שהוא משמעות המונח ומה שכתבת, ואני חייב להודות שאני די מבולבל. ניהילזם, לפחות א לה וויקיפדיה, הוא שלילה של אתיקה חילונית, בין היתר (עם דגש על בין היתר). אני חושב שמינוס הערך הזה – אני ניהיליסט לכל דבר (לפחות לא מצאתי שום דבר אחר שסותר).
כשאני קורא את הפוסט שלך, עושה רושם שאתה ניהיליסט בערך כמו שאני ניהיליסט, אבל קונטרה להגדרה של וויקיפדיה ומילונים אחרים (סיי, וובסטר, למשל).
תראה, אני חושב שהעולם הוא מאוד רחוק מלהיות מושלם, אבל אני גם נוכחתי לדעת שהדעה שהוא אנטי-מושלם ("מסריח", לשיטתך) היא מופרכת באותה מידה. המעבר מאמונה לכפירה צריך לבוא על בסיס השקפת עולם שעובדת יותר טוב מקודמתה. הכפירה (או הניהיליזם במקרה שלך) עושה מיספייר כשהיא שוללת את *הכל* ולא רק ספציפית את מה שלא עובד. ערכים חילוניים הם לא רק משהו שיכול לעבוד, הוא גם משהו שקיים ולאף ניהיליסט אין מנוס ממנו.
אהלן, וברוך הבא.
אם זה לא ברור מספיק, הטקסט שקראת נכתב כשהייתי בן 20.
לא בדקתי את המשמעות המילונית של ניהיליזם לפני שכתבתי אותו, ולא בטוח שהוא תואם את המשמעות הזאת.
אני חושב שמה שניסיתי להגיד שם הוא שצריך לבדוק כל ערך, דתי כחילוני, להטיל ספק ולא לקבל שום דבר כמובן מאליו.
היום אני יודע שאני לא ניהיליסט, אולי אגנוסטיקן  Target=_BLANK class=msg>http://fusionanomaly.net/agnosticism.html">אגנוסטיקן תהיה הגדרה יותר מתאימה.
ואני מסכים איתך שזה פשטני להגיד שהעולם "מסריח", כמו שזה פשטני להגיד ש"הכל דבש".
Freidenker ב-31 אוק' 2008 בשעה 11:23 #
כן, ראיתי את התאריך. כתבת את הטקסט כשהייתי בין 5. על כל פנים, לא היתה לי סיבה להניח שדעתך השתנתה, ובכל מקרה, השאלות שלי היו "עצמאיות מהסיפור האישי שלך".
אני לא כל כך מבין אגנוסטיקנים – עבור תאיסטים, אתם אתאיסטים, עבור אתאיסטים, אתם, עושה רושם, נותנים אמינות (לפחות יותר מאתאיסטים) לתאיזם. אני לא מבין איפה עובר הקו בחול בין מישהו שבוחר לא לבזבז זמן על להאמין לבין מישהו שלא מאמין אבל מודה שהוא לא יכול להגיד שאין במה להאמין.
לטעמי, זה אותה גברת בשינוי אדרת.
הו, הדעה שלי השתנתה מאז, ויותר מפעם אחת.
אומר לך איך אני רואה את זה:
אני יודע שיש דברים שאני לא יודע.
אני משתדל להאמין בכמה שפחות דברים.
להאמין רק במה שאני יכול להוכיח.
להיות מוכן לבחון דברים שוב, ולהטיל ספק גם במה שאני "יודע".
בקיצור, לחיות עם "אולי" כתגובה לגיטימית. לקבל את אי-הוודאות כחלק מהחיים.
נראה לי שזה יותר קרוב למה שהגדרת "לא לבזבז זמן על להאמין".
אני לא יודע אם "גלגול נשמות" קיים, למשל, ואני לא חושב שזה ממש משנה לחיים שלי כאן ועכשיו.
אני מנסה לחקור את הפרקטיקה, לא להשתעשע בספקולציות מטפיזיות.
Freidenker ב-31 אוק' 2008 בשעה 11:48 #
מצד שני, להגיד שאתה לא מאמין אבל אומר אולי זה יסודית אותו דבר, לפחות עבור מאמינים כעוסים. בפועל, אני לא רואה שום הבדל בינינו. למעשה, גם אני מוכן ל"אולי" הזה, אני פשוט בוחר שלא לבזבז זמן על אולי מיקרוסקופי כשיש המון לא-אוליים ענקיים.
Freidenker ב-31 אוק' 2008 בשעה 11:49 #
אגב, הציטוט למעלה עם הפטריות – זה לא ג’ורג’ קרלין?
אה, את המאמינים הכעוסים אין לי יומרה או רצון לפייס.
יש דברים שהם לא-אולי, אבל אני לא יודע אם יש המון. כיום אני מרגיש שיש מעט מאוד דברים שאני יכול להתבטא לגביהם בנחרצות (מה שלא מפריע לי לעשות את זה, כמובן…)
Freidenker ב-31 אוק' 2008 בשעה 12:28 #
כשאני אומר "לא אולי", אני לא מתכוון ל"בטוח". מה שכן, יש דברים שהסיבה היחידה שאומרים עליהם "אולי" זה כי מתביישים לשלול דברים באופן נחרץ.
בנוגע ללא-מאמינים – אני תמיד חושב על לספק את הרוב המוחלט של שכניי – לפחות להנמיך את מקדם הבערה של הבית שלי.
אני לא מתכוון לנקר לשכניי את העיניים עם הכפירה שלי, אבל מותר לי להאמין (או לא) במה שאני רוצה.
אם "לא אולי" זה לא "בטוח", מה זה כן?
Freidenker ב-31 אוק' 2008 בשעה 13:03 #
מאחר ועוד לא יצא לי לראות את העולם האמיתי להרבה זמן, לא יצא לי להתנגש עם הכפירה שלי והעולם המאמין בחוץ. אני משתדל "להשאר בארון" במידת האפשר. למען האמת, עכשיו שאני מתחיל ללמוד בבר אילן, אני ממש חושש מההתנגשות עם הדת שם. הם big on religion שם.
לא יודע. זה מפוסטר שהיה תלוי בחדר של ידידה בימי התיכון, ופתאום נזכרתי בו.
זהhttp://community.livejournal.com/word_ancestry/14416.html?thread=41808#t41808">זה> מה שמצאתי בגיגול חפוז.
Freidenker ב-31 אוק' 2008 בשעה 13:13 #
אני מכיר את זה מג’ורג’ קרלין עליו השלום ומטרי פרצ’ט (בהקשר אחר). נחמד לדעת שזה ביטוי שגור, כי לדעתי זה ביטוי נפלא.
לא יודע אם הייתי הולך ללמוד בבר-אילן,
אבל גם לא ברור לי מאיזו התנגשות אתה חושש.
אין חילוניים בבר-אילן?
או שאתה יוצא בשאלה "בארון", והסביבה עוד חושבת שאתה דתי?
אני חושב שכפירה, מכל סוג ובכל דבר, היא לא כזה אישיו בישראל היום.
אני מקווה מאוד שאני לא טועה.
Freidenker ב-31 אוק' 2008 בשעה 17:11 #
אממ, אני גר בחולון. לא הייתי מתרוצץ בג’סי כהן וקורע דפים מהתנ"ך.
אני חייב את בר אילן כי רק שם יש (בין היתר) את מה שאני רוצה (שפת סימנים ישראלית) – שעבורה אלמד במקביל לביולוגיה. זה ממש לא מועדף עבורי, אבל באמת שלא היתה לי אופציה אחרת.
לא רואה טעם בקריעת דפים מהתנ"ך בכל מקרה, בג’סי כהן או בדיזנגוף סנטר (אלא אם כן אתה תקוע בשלג וצריך חומר בעירה, נגיד…).
מצד שני, אני משתדל לא להיכנס לבתי-כנסת. אבל זה באמת לא צריך להעליב אף אחד.
ואם אני כבר מתגלגל לבית-כנסת, אשים כיפה על הראש כמו שאני חולץ נעליים במקדש הינדי – מתוך כבוד לרגשות של האנשים סביבי.
(זה, למשל, משהו שהשתנה מאז שכתבתי את ה"מניפסט" לעיל.)
גם לדעתי.
השארתי לך תגובה בפוסט הabout me בבלוג שלך. ובעברית אומר רק: סחתיין.
ואפרופו בולשיט
ורציתי גם לשאול – יש לך שם אפשרות למנוי אימייל?
Freidenker ב-01 נוב' 2008 בשעה 11:35 #
אין לי פיד.
גם ככה אין לי זמן פנוי.
מאותה סיבה אני נשאר בישרא – אני משתעשע לפעמים במחשבה על בלוג וורדפרס עם כל מיני ווידג’טים מגניבים, אבל אין לי את הזמן ללמוד ולארגן את זה.
Freidenker ב-02 נוב' 2008 בשעה 20:14 #
האמת שבWP הפיד בא עם החבילה כולה. זה לא שאני מעלה לשרת משלי את הבלוג, אני עושה מראה לבלוג של וורדפרס באמצעות דומיין שרכשתי (המחיר של הדברים האלה זניח)
בכל מקרה, הבלוג שלך מופלא בעיניי, שמתי את ה-RSS שלו בניוזרידר שלי.