דווקא היום, משום מה, המחשבות על הסיפור הזה לא נותנות לי מנוח, דוחקות בי להוציא אותן אל הכתב כמעט נגד רצוני, לא מאפשרות לי להתרכז בעבודה (ואולי זה סתם כי יום חמישי ואין לי כוח לעבוד?).

.

בה בעת, המחשבות האלה מסרבות להתנסח לכדי תזה מגובשת, וכל פרספקטיבה נראית קלושה וחלקית. והרי מי אני בכלל? מי שמני? ומה היומרה הזאת להבין, ממרומי החיים המוגנים-יחסית שלי, את נבכי הנפש האנושית בשיא עליבותה?

.

אז אין פה שום יומרות לניתוח פסיכולוגי, מיתולוגי או לוגי. רק אסוציאציות, פיסות מחשבה מקוטעות. לעת עתה, אולי עוד יצא מזה משהו. ובכל מקרה קיטוע הוא הרי הפורמט המועדף על האינטרנט…

.

.

*  אני נרתע מלקחת חלק בחגיגות תקשורתיות. ובטח לא כאלה שטרגדיה במרכזן. המבקרים אוהבים לקרוא למה שהתקשורת עושה בימים אלה "פורנוגרפיה", אבל התקשורת והחברה הישראלית התמחו בסוג מסוים ונתעב במיוחד של פורנוגרפיה: סנאף. נקרופיליה. ואחרי שקוראים קצת תיאוריות קונספירציה, לא נשאר שמץ של אמונה בכנות הכוונות והזעזוע של התקשורת.

.

ובכל זאת:

.

.

* אם במקרים כמו אנסים נמלטים אפשר להבין את ההיסטריה הציבורית כביטוי של חרדה אישית, כאן לא מדובר באיום על שלום הציבור. ויש כאן גם משהו מעבר לתסמונת הילדה הבלונדינית הנעדרת. ככל שנוספים פרטים לתמונה, הדמויות והדינמיקות ביניהן לובשות מימדים מיתיים.

.

*  אחת התגובות הנפוצות בטוקבקים, כשהחל להיחשף הסיפור, היתה "זה כמו טלנובלה". אבל מהי טלנובלה אם לא גלגול פשטני של אגדות וסיפורי עמים, שהיו בתורם גלגולים פשטניים של מיתוסים? מארי, שאביה הגרוש התחתן עם צעירה בת גילה כמעט, והשניים הקיאו אותה ממשפחתה. ואז היא מתחנת צעירה עם אהוב בגילה, רק כדי לנטוש אותו לטובת אביו. הילדה מהנישואים הקודמים, כמיטב המסורת של הורים חורגים באגדות, סובלת מהזנחה, התעללות ורצח. ואיזו בת לא חרדה שאביה יעדיף את חברתה-אחותה על פניה? איזה בן לא חושש שאביו יגנוב לו את אהובתו? וחבל שההיכרות שלי עם מיתולוגיות כל כך שטחית, אחרת בטח הייתי יכול לעטר את הפוסט בשמות המתאימים.

.

.

*  ומה עם אחותו של הסבא (שיש לו בכלל שם מתוך ספר ילדים), שנרצחה לא מזמן באופן מסתורי בקדיתא? "זה לא קשור," אומרים כולם. אבל במיתולוגיה הכל קשור, גורל אחד מניע את כל העלילה. באחת הכתבות (שצונזרה בינתיים) נטען שהאחות התראיינה זמן קצר לפני הירצחה למקומון (למה, בעצם?), ושם סיפרה שאמא שלה (הלא היא ויויאן, הסבתא-רבתא, הנוטשת והמתריעה כאחד) היתה "מענישה" אותה בכך שלקחה אותה למלון, קשרה את עיניה ונתנה לגברים לאנוס אותה. לאן נעלם הסיפור הזה? ההיה או חלמתי חלום? ? ואיפה זה התחיל? עד איזה דור מגיעה ההתעללות במשפחה הזאת?

.

.

*  והגופה. או ליתר דיוק האין-גופה. זה הדלק שמחזיק את הסיפור הזה. כי כל עוד אין גופה, לך תדע? אולי היא לא באמת מתה, כמו אדיפוס או יוסף? אולי היא נמכרה לערלים? אולי היא תשוב מן המתים ביום מן הימים, לנקום את נקמתה?

.

.

* מיתוסים מתאפיינים בתחושה חזקה של גורל. הכל נקבע מראש, מפאת איזה חטא קדמון או ייעוד. ככל שינסו, לא יצליחו הדמויות להשתחרר מצו גורלן. האם החטא הקדמון היה זה של רוני? של מארי? אולי של ויויאן? ולמה שזה ייגמר שם? מה עשו להם ההורים שלהם? הורי הוריהם? מי בעצם אשם?

.

.

* אני לא מוצא טעם בשיח של אשמה. זה נראה לי בזבוז אנרגיה, קונטרה-פרודוקטיבי. אשמה מניחה קיומו של רצון חופשי, ורצון חופשי, כמו שחזרתי ואמרתי, הוא ברוב המוחלט של המקרים פיקציה. הוא פיקציה כי כולנו חיים מתוך שינה, נסחפים באינרציה של נסיבות הולדתנו וחיינו. הרי רוני רון הוא רק פיון. חייל של הגורל. הש"ג בשער החרדות הכי כמוסות שלנו – מזרים, מהקרובים לנו, מעצמנו. ומתוך שינה קוראת מקהלת הטוקבקיסטים לעונש מוות, כאילו זה ימנע את הטרגדיה הבאה.  ומתוך שינה מאשימים הבלוגרים וכותבי הטורים את השכנים, ואת שירותי הרווחה, ואת הממשלה, ואת כל החשודים הקבועים. כאילו אפשר להעיר אדם להיות מודע לסביבתו, אם הוא נאחז בשינה. כאילו בכוחם של שינויים פרוצדורליים להתמודד עם הרוע המקנן בלב האדם.

.

.

* רוע. אני לא אוהב להשתמש במילה הזאת. היא עוד יותר גרועה מאשמה. להתנהגות "רעה" יש גורמים, סיבות וזרזים, שצריך לשים עליהם את האצבע במקום לייחס אותם למפלצת דמונית ערטילאית בשם "רוע". ("זה לא אני, זה הילד הרע שבי.") אבל אם כבר התחלתי עם מיתוסים, השימוש במונח הזה נראה לי במקום.

.

כי מיתוסים מקצינים ומעצימים דינמיקות אנושיות קיימות – כבושות, מודחקות, נתונות לסובלימציה כבדה, אבל קיימות. לא סתם כל כך הרבה מיתוסים הפכו לשמות משפחה של תסביכים בפסיכולוגיה המודרנית. הרי אגדות הילדים מלאות בדברים כאלה – הורים חורגים מרושעים; הורים שרוצחים, מגרשים או מנשלים את ילדיהם; תפוחים מורעלים מאמא וזאבים בדרך לסבתא. אפשר להזכיר גם לא מעט משפחות בתנ"ך שהנורמטיביות היתה מהן והלאה – נוח ובנותיו, יעקוב ועשיו, יוסף ואחיו… ואלה עוד ה"טובים". (ועל הרגשות הקשים שמקבלים ביטוי בשירי-ערש כבר נכתב רבות.)

.

.

* כמו נמרים שרוצחים גורים של אחרים, כמו האלמנה השחורה ונקבת גמל השלמה – האבולוציה החדירה בנו אגואיזם. התרבות לא העלימה את האגואיזם הזה, רק הסוותה אותו בגינונים. אבל מותר האדם על הבהמה הוא לא נימוסי שולחן. בודהה, למשל, ידע את זה. בגלל זה הוא רצה שנתעורר לחמלה. הוא ידע שהאגו הוכתם בבוסר שאכלו האבות, בחטא הקדמון של האגואיזם שהורישה לנו האבולוציה, או שמא קארמה. באנגלית יש ביטוי יפה לתיאור מישהו שנרתם בכל מאודו לטובת הכלל: selfless.

.

.

*  ומשום מה, כל זה מחזיר אותי ל"אשליית הטיפוח" של ג'ודית האריס. בתמצית, היא טוענת שהשפעת החינוך ההורי על הילדים זעומה ביחס להשפעת הגנטיקה והחבר'ה. בתמצית: הטיעון הזה מעצבן אותי בצורה שקשה לי לתאר. הוא נראה לי כמו תירוץ להתנער מהאחריות ההורית המעטה שעוד נשארה בחברה שלנו. ברור שסיפור כמו של רוז לא מהווה הוכחה שמפריכה את התיאוריה של האריס, ויש שיאמרו אפילו להפך: כי הרי לא כל מי שגדל במשפחה מתעללת רוצח את ילדו; חלקם אפילו לא מתעללים בהם. אבל איכשהו, צירוף הנסיבות הזה, המפגש בין האומללויות של הנפשות הפועלות, הוליד את הטרגדיה הזאת ("הרבה קארמה רעה", כמו שאומרים).

.

ומול האריס עומדת אליס מילר, שטוענת שכל ילד יונק משדי אימו (או מבקבוק הפורמולה) את הצורך לעמוד בציפיות של הוריו; גם, ובעיקר, בציפיות שההורה עצמו לא מודע אליהן ולא חושד בקיומן. והציפיות האלה מהולות בכל היצרים שהמיתולוגיות הגדולות כה היטיבו לתאר: קנאה, שנאה, תשוקה, אלימות.

.

.

* מתוך שינה אנחנו מעבירים להם את כל זה. בפעולות הכי אוטומטיות, במילים הכי שגורות. כמו שקיבלנו את זה מהורינו, מתוך שינה.

.

They fuck you up, your mom and dad

כפי שהיטיב לתאר המשורר.

.

ומשורר אחר שר:

[אוף, פה היה אמור להיות קובץ MP3 ]

.

The man if he marries will batter his child
And have endless excuses
The woman sadly will do much the same
Thinking that it's right and it's proper
Better than their mommy or their daddy did
Better than the childhood they suffered
The truth is they're happier when they're in pain
In fact, that's why they got married

.

.

* זה תמיד חוזר לאותה נקודה. זה תמיד אותו סיפור. הסיפור שסיפר הבודהה, וסוכני האינטליגנציה האחרים לפניו ואחריו: להתעורר. משמע לעצור את האינרציה, לבלום את סיבוב הגלגל, לשבור את הדפוסים שבהם אנחנו נעים מתוך שינה, כדי שהטלטולים יעירו אולי את נפשנו הנמה במעמקים. כי ההרגלים הקטנים והגדולים הם מה שמאפשר לנו להמשיך לישון, לציית בעיוורון לציוויים שהנחילו לנו הן התורשה והן הסביבה, להמשיך להיות עבדים לגורלנו, ולשעבד את בנינו ואת בני בנינו אחרינו.

.

.

*  (האם אפשר בכלל לעצור את הגלגל? המיתוסים היווניים והיהודיים וההינדיים אומרים לנו שאי אפשר, אבל גם הם חלק מההגמוניה. והגמוניה אוהבת אינרציה, ואינרציה אוהבת הגמוניה. הטנטרים אומרים שאפשר, ואפילו בגלגול הזה. הטנטרים הם הפאנקיסטים של ההארה. הם עושים סקס בבתי-קברות ואוכלים מגולגולות אדם. אני לא חושב שהם מגדלים ילדים.)

.

.

* וכמו נתבקשה לסכם את הפוסט הזה, זוזו, בשבתה כאלקטרה, אומרת:

"אבא, אני אוהבת אותך הכי… יותר מאמא.

אני אוהבת אותך הרבה, ואת אמא קצת."

.

.

*  ולסיום סיומת: אחרי שהכל כבר היה כתוב, כמעין תזכורת עד כמה כל הכתוב לעיל תקף גם לגבי, עד כמה גם אני ישן ואיזה מטען של קארמה אני סוחב על כתפי ומעביר הלאה, באה התעקשות מיותרת לעת ערב, שגררה התעצבנות מכוערת ודמעות עלבון של ילדה קטנה על לא עוול בכפה. עוד תנופה קטנה לגלגל האינרציה של הרוע. וכבר איבדתי את החשק לפרסם את הפוסט, והרגשתי יומרני וצבוע, אבל היי, הרי על זה מדובר פה, לא?

.

הכל קשור, אבל הרובוט לא מצא פוסטים קשורים.