שלושה שבועות ופוסט אין. מפאת קוצר בזמן (כי יש לי משפחה לפרנס), היעדר כוחות (כי יש לי משפחה לפרנס ואני לא ממש מצליח) ואי-יכולת למצוא משהו ממש חשוב להגיד (כי כמה אפשר לכתוב על תוגת המעמד הבינוני? אפשר פשוט לשמוע פינק פלויד). בנוסף לכל הצרות, לא יכולתי לעמוד בפיתוי ורצתי להצטרף לוובסטר, ועכשיו צריך לכתוב משהו מפוצץ שירתק אלפי קוראים חדשים, יכניס אותי לפנתיאון הבלוגרים ויסדר לי עסקה דשנה עם אתר תוכן מוביל.

אם החיים לא היו מספיק מסובכים גם ככה, נתקלתי בפוסט של יהודה בלו שנקרא איך להגיע לחצי מיליון כניסות בשנה הראשונה שלך ככותב?, שהטביע אותי עוד יותר במחשבות על מה בעצם אני רוצה לכתוב בבלוג הזה, ולמה אני חושב שזה מעניין מישהו. רבי יהודה נתן בהם סימנים וחילק את הבלוגים לשלושה סוגים: בלוג טוקבק, בלוג מציצני ובלוג מידע. אז עד שאחליט מה אני רוצה לכתוב, קבלו שלושה פוסטים בחבילה אחת, במסגרת מבצע היכרות לקוראינו החדשים:


1. בלוג טוקבק (או "בלוג עלוקה", כמו שקרא לזה ארגונאוט בתגובות לאחד הפוסטים הקודמים שלי)

טוב, זה ממש לא חוכמה, בכל רפרוף בוובסטר אני מוצא כמה פוסטים ראויים לתגובה, התייחסות או לפחות אזכור. שלא לדבר על אתרי החדשות (השאלה היא רק אם לכתוב "סחתיין, סטנלי" או "יאללה, יא פישר"). קל מאוד גם למלא את הבלוג בסטיקרים, בנוסח הססמאות שקשקשתי על המעיל הפריקי בתיכון: לבטל את חוק ההסדרים, לצעוד במצעד הגאווה, די לשפיכות הדמים, די לשחיתות, די, נו, די כבר!

אבל אם כבר מדברים על הבלוק (-כתיבה) של הבלוג, הנה משהו ממש מטריד; כי אם באושיות הבלוגוספירה נפלה שלהבת, מה יגיד הסוכן הזוטר? זו ש, שהיתה כאן בערך מאז שהאינטרנט למד לדבר עברית, כותבת:

וכל פוסט נושא עמו את חרדת השותקת שמרגישה שעליה לטהר גרונה לפני שתגיד דבר מה, ומידת החגיגיות שבטקס הקטן הזה מפחידה, בחרדתה של זו שמתקשה לראות את עצמה מבחוץ, ושהמבפנים שלה חור על חור. איך אפשר להתבטא בחופשיות, כשאולי זה הפוסט ש יגרום לכם להבין שזה בזבוז זמן לקרוא כאן… ולמרות הבושה התמידית על ההתעלמות מהעולם ומצרותיו ומתלאותיו וממכאוביו ומצעריו הנפרשים מחורצים ושותתים למרגלותיך. ומהם עצבונותיך הזעירים לעומתם.


2. בלוג מציצני

קולגה שלי, מרב, כתבה לא מזמן בפורום שלנו ש"תרגום ספרותי הוא לא מקצוע, פשוט כי אי אפשר להתפרנס ממנו וכל מתרגם ספרות עושה גם דברים אחרים." אני מתרגם רק ספרים. אפשר להגיד שאני מתעקש לעסוק רק בעבודה שמעניינת אותי, ושיש לה איזשהו ערך מוסף תרבותי. אפשר להגיד גם שאני פשוט מתעצל לחפש משהו רווחי יותר. התוצאה היא שאני תקוע במעגל אינסופי של עבודה בלי שום סיכוי נראה לעין להרים את הראש מעל המים. המקסימום שאני מספיק הוא להקדיש כמה שיותר זמן לילדה שלי, לעשות יוגה פעם בשבוע ולגנוב סיבוב קצר על האופניים מדי פעם. אין חסכונות, אין חופשות, אין זמן ליצירה או למעורבות קהילתית או לפעילות חברתית. אני האזרח הקטן, זה שתקוע במלחמת ההישרדות האינסופית בשעה שהחרא סביבו גואה ומגיע עד הצוואר. יש בזה פרדוקס, כי אם הייתי מוחל על עקרונותיי והולך לעבוד בפרסום, למשל, היתה לי את האפשרות לעשות יותר מחוץ לבועה שלי.

קצת אחרי שכתבתי את הפוסט האחרון עשיתי ניסיון לצאת מהמעגל השטני הזה, בהתנסות חד-פעמית, חטופה וכאובה כזונת פריים-טיים (פרטים בעתיד, רמזים בעבר). למרבה הצער האתנן היה עלוב, וצנחתי מהפנטזיה האופורית על ההון שייפול בחלקי חזרה למציאות האפורה, בתוספת ההרגשה המלוכלכת שנלווית למכירת עקרונות (ועוד בזול, קיבינימט). קראתי פעם שכסף הוא הדבר היחיד שמסב סיפוק גם כשאין אותו – ההרגשה שמתלווה לקניית כרטיס הגרלה למשל, כשאתה הוזה בנעימים על מה שתעשה עם הכסף. אבל ההנג-אובר של הסוטול הזה הפיל אותי.


3. בלוג מידע

טוב, זה קצת יותר בעייתי. כל חיי השתדלתי לא להפוך למומחה בשום דבר, שהרי

specialization is for insects

חוץ מזה, בימינו מה שחסר הוא לא מידע, אלא פילטרים שיסננו אותו. אז אני ארמה קצת בקטע הבא.

בדיוק בשעה הנכונה, כשהתחלתי להתייאש מהדשדוש חסר המוצא באוברדרפט, נתקלתי במשפט חכם בספר שאני מתרגם עכשיו (שעליו ארחיב ואמליץ כשייצא לאור). הנה הוא בפרפרזה:

"רחמים עצמיים תורמים להפצת הזדון והרשע בעולם לא פחות מהחטאים הידועים יותר לשמצה."

למה? כי כשאתה מרחם על עצמך אתה מרגיש שיש לך הצדקה לחטוא לאחרים. כי הסבל שלך מסמא את עיניך לסבל של אחרים. אני חושב שזה נכון גם בנוגע לייאוש. אווירת ייאוש מספקת הצדקה לחיים דורסניים בנוסח אדם לאדם זאב, כי אם כולם מושחתים אז מה אני, פראייר?

קל מאוד לכתוב פוסט של ייאוש. כי הרי לפני עשרים שנה כבר הפגנתי בכיכר, שאז עוד היתה כיכר מלכי ישראל, נגד לבנון והכיבוש והשחיתות והכפייה הדתית. קל להגיד שהכל חרא, ורק נהיה גרוע יותר. הנה, אפילו התפלק לי משהו כזה במעלה הפוסט הזה. אבל אני חושב שהטבע שואף לאיזון, וזה נכון גם לטבע האנושי. כשה"רוע" גובר, יותר עיניים נפקחות. ובכלל מי חכם וידע מה טוב ומה רע, בחשבון הכולל? מול כל הר-געש שמתפרץ יש פרפר שיוצא מהגולם ומתחיל לנפנף בכנפיו.

טוב, איפשהו פה מתחבא מסר קוהרנטי, אבל אני תמיד מסתבך כשאני מתחיל לכתוב על הדברים האלה, וכבר הארכתי במילים, אז המשך יבוא מתישהו. עכשיו אני רץ לראות את עצמי בוובסטר.פסיכולוגי, ספרי נוער, ספר פסיכולוגיה פופולרית… אולי פעם אני אכתוב פוסט מפורט.

וכן, זה מעניין. זה הפיצוי והסיבה העיקרית. כמו שאמר לי הייטקיסט אחד לפני כמה ימים: "אז אתה עובד במשהו שאתה אוהב, אה?"

לפחות זה.