בדיוק כשהתחלתי לפקפק אם יש טעם בכל הקשקשת שאני מפיץ ברשת, נחת בתיבת הדואל שלי מכתב בזו הלשון:

שלום מרמיט (שם זמני :)

נתקלתי באקראי בתשובתך לנורטון מה-28.6.04 באתר fisheye ואהבתי אותה מאוד.

מספיק בשביל לטרוח לספר לך על כך ולאמר תודה.

אז תודה!

גיא

איזה כיף. כמובן שרצתי מיד לבדוק על איזו תגובה הוא מדבר, ונתקלתי בפתיל שמחמם לי את הלב בכל פעם שאני קורא אותו, בדיון על ביקורת הסרט "מועדון קרב". כתבתי שם על אושר, חופש, ושינוי עצמי כמנוף לשינוי העולם.

המניפסט הזה, שמרוח על פני כמה וכמה ((וכמה!) תגובות, היה אחד הניסיונות המוצלחים ביותר שלי להגדיר את ראיית העולם שלי, והוא מחזיק מים בעיניי אפילו אחרי שנתיים. באיזשהו מקום הוא מתקשר גם לנושא האקטיביזם שדשתי בו קצת לאחרונה, ולמגבלות היכולת לשנות את העולם:

"…בגלל זה כל הדיבור על אוטופיה לא רלוונטי. בגלל זה גם כל דיבור על איך אני ואתה נשנה את העולם לא רלוונטי. הכלי היחיד שניתן בידיי הוא אני עצמי. כל מה שאני יכול לשאוף אליו הוא שימוש נכון בכלי הזה. ובשביל זה צריך קודם כל – וכל הזמן – לכוונן אותו, לטהר אותו ולשמור על נקיונו, כי כל דבר מתלכלכך ויוצא מאיפוס עם השימוש. וזאת העבודה הגדולה (the Great Work) שאינה נשלמת לעולם, ואת זה בדיוק לא מבינים צרכני הסדנאות לשיפור עצמי – "השלום מתחיל בתוכי" זאת לא הפעלה, זה אורח חיים. זה מתבטא בשאיפות, בעקרונות ובבחירות הגורליות, אבל זה מתבטא לא פחות בפעולות הקטנות והלא-רצוניות, ביחס למוכר במכולת ולנהג השני בכביש. התרומה הקטנה שלי לתיקון העולם היא לנסות לחיות את חיי כ*ישר* בעיניי, בשאיפה מתמדת להתקרב ככל היותר לאתיקה שבה אני דוגל, בכל מעשה ומחשבה."

אני מניח שגיא התכוון לתגובה הזאת או לבאה אחריה, אבל הפתיל מתחיל כאן (חכו שהדף ייטען במלואו ותוקפצו לתגובה הרלוונטית).