עברו שבועיים, ועדיין כיכר השחרור הומה. גם עכשיו, בעת כתיבת שורות אלה, המוני מצרים מפגינים בכיכר ומול הפרלמנט בדרישה לדמוקרטיה, זכויות, שחרור.

הפוסט זה ישתדל לא לעסוק בפרשנויות וניתוחים לגבי התוצאות הצפויות של המחאה הזאת. יותר מדי כוחות חזקים בוחשים בקלחת, מבפנים ומבחוץ, והמצב הפכפך, נזיל ונפיץ. אני מעז להמר שהחונטה השלטת תשמור על כוחה, למרות הכל, ושהמיקוח כרגע הוא על המחיר – על היקפן ועומקן של הרפורמות שיידרשו כדי לרצות את הציבור הנזעם.

עוד מוקדם גם לחזות את עוצמת גלי ההדף שתעורר ההתקוממות המצרית בסביבה הקרובה והרחוקה. מה שבטוח הוא שהרבה קונספציות קרסו, ביניהן הקונספציה הבטחוניסטית-חרדתית שפמפם ממסד ההסברה הישראלי, בדבר האחים המוסלמים ואיום המהפכה האיסלמית שלהם. ובשני הלינקים האלה אסכם את מה שיש לי להגיד על הפרנויה האמריקנו-ציונית הספציפית הזאת.

כי לא על זה אני רוצה לכתוב הפעם, כאמור. רמת המקרו הגיאו-פוליטית פחות מעניינת ומלהיבה אותי ממה שקרה בכיכר תחריר ברמת המיקרו – האנושית, החברתית, והיצירתית.

בלילה שבין חמישי ושישי שעבר, בסביבות חצות, האווירה בכיכר היתה מתוחה להחריד. בלילה הקודם ניטש הקרב על תחריר, כשבריונים "תומכי מובארכ" – רובם שוטרים בלבוש אזרחי ובריונים שכירי חרב – תקפו את רבבות מפגיני האופוזיציה הלא-אלימים1 במקלות, אבנים, בקבוקי תבערה ומתקפות רכובות על גמלים וסוסים, בעוד הצבא עומד מנגד לרוב כספינקס אניגמטי. יום ולילה נמשכה המתקפה הטולקינאית הזאת, והכיכר לא נפלה. למחרת הם עוד היו שם, על המשמרת מאחורי בריקדות מאולתרות, פצועים ומותשים, נחושים וחוששים. ועל הרקע הזה התפשטה בטוויטר, כאש ביער יבש, הודעה היסטרית על 80 (!) טנדרים משטרתיים שפרצו לכיכר, דרסו ועצרו והכו. הציוץ הזה נראה לי מפוקפק, והריח מדיסאינפורמציה שנועדה לזרוע דה-מוראליזציה ולהרתיע אנשים מלהצטרף למפגינים. זה שכולו היה כתוב בCAPITALS לא תרם לאמינות שלו. נכנסתי לרשימת המקורות שמדווחים ישירות ממצרים, שסיפקה לי מידע אמין ומוצלב לרוב בימים הקודמים. גם שם פקפקו בשמועה והפנו לאחד, mosaaberizing, שנמצא בכיכר ברגעים אלה.

כשנכנסתי לחשבון שלו, כדי לרטווט את הדיווח שלו ששלל נחרצות את השמועה ההיסטרית והפציר באנשים לא להפיץ שמועות סתמיות מזיקות, הצצתי בתיאור שלו. ואז נודע לי שהוא אוהד בארסה.

כי אין מדינה לאהבה, אבל יש לה קבוצת כדורגל.

איכשהו, הרגע הבנאלי הזה היה בשבילי שיא של חיבור רגשי לדיווחים, לפרשנויות ולקטעי הווידיאו שבלעתי מאז ה-25 בינואר. אולי זה קצת אירוני שהחיבור הזה נוצר מתוך "חרושת התרבות", כביכול, ואולי זה אומר יותר עלי מאשר עליו, אבל המחשבה שגם הבחור הזה נהג להתפעל מהאמנות הקינטית של בארסה לפני שיצא לרחובות להפיל את המשטר עשתה את הכל הרבה יותר מוחשי מבחינתי. גם ההומור האירוני שלו עזר, עם דאחקות שמאלניות אופייניות על  הקמצנות של ה"כוחות הזרים" שמימנו את המפגינים, לטענת המשטר ("לא יכלו לספק מטריות?").

בדיעבד, הרגע ההוא בחצות ערב שישי היה רגע המפנה שבו הדיווחים מכיכר תחריר הפסיקו להזכיר את הקרב על שדות פלנור והתחילו להישמע כמו הפסטיבל הגדול בעולם.

אפשר היה לשמוע הדים לאווירת הפסטיבל מהרגע הראשון. כבר ב-25 בינואר היו דיווחים על מפגינים שאוספים אשפה מיוזמתם. בתחילת השבוע שעבר, אחרי שהמשטרה נעלמה מהרחובות ולפני מתקפת הבריונים, היו דיווחים על הופעות מוזיקה ואמנות רחוב, על שיטור עצמי וסדר מופתי, על אנשים שמחלקים אוכל ומשפחות שישנות באוהלים. "מה שלא יקרה בהמשך, כיכר תחריר היא כרגע ה-TAZ הגדול בעולם", צייצתי בהתרגשות. כשאל-גז'ירה דיווחו השבוע שהמפגינים בכיכר הקצו אזורים ללא עישון, נאלצתי להודות שאלה אכן סוכנים זרים שהשתלטו על המהפכה. ללא עישון? במצרים?

צלילי אל-תחריר

יכולתי לגדוש את הפוסט הזה בתמונות, קישורים וקליפים הרואיים, מרגשים, מצחיקים (הנה הלהיט מהימים הראשונים, למי שעוד לא ראה). בלעתי המונים כאלה בשבועיים האחרונים, ואת הטובים שבהם שיתפתי הלאה בטוויטר. התחביב שאימצתי לי היה איסוף קטעים מוזיקליים שנוצרו בהשראת פסטיבל תחריר.

השיר הראשון שנתקלתי בו היה של הרכב היפ-הופ מצרי בשם Arabian Knightz, שהקליט אותו ממש בעצם ימי המהומות, על סימפול של לוריין היל:

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

ההיפי הגרמני עם ההמנון ברוח וודסטוק עורר את הצד הציני שלי, במחשבות על קולוניאליזם מוזיקלי מלא כוונות טובות. ושוב, אולי זה אומר יותר עלי מאשר עליו. גם גרסת ההיפ-הופ שהוציאו ראפרים מצרים-אמריקאים נשמעה לי קצת הוליוודית מדי, אם כי הם לפחות יודעים להגות ח'. ואם כבר הוליווד, הם לפחות הפיקו קליפ מושקע עם כמה מההיילייטס של ההפגנות:

(והנה לקט היילייטס ממצה יותר, על רקע מוזיקה הרואית ופחות מקורית).

מרסל קרטייה לא נשמע לי שם מצרי במיוחד. אבל הקטע הבא נתן לי הרגשה אותנטית יותר, איכשהו, ולו רק בזכות הסימפול עם הנופך המקומי:

אבל כל זה היה רק החימום לפסקול המהפכה האולטימטיבי, שאליו הגעתי דרך ציוץ של @אבינונו (עלי אבו-ניעמה), עוכר ישראל החביב עלי, ולא רק בגלל הדימיון הפיזי המפתיע בינינו.2

אז קבלו את המיקסטייפ בעל השם הקליט: חלאס!

היפ-הופ מטוניסיה, מצרים, אלג'ריה ולוב. מוזיקלית, זה פשוט יפהפה. אהבתי בעיקר את הקטע הרביעי, ואת השמיני בנוסח עדות הרגאיי. איכשהו, אפילו שהם מוסלמים, זה לא נשמע לי כמו פסקול של מהפכה איסלמית.

לא נשמע, אה? ומה עם המילים, יא קולוניאליסט תרבותי?

אז זהו, שבשבוע הבא אני מתחיל סוף סוף ללמוד ערבית, בקורס של הגדה השמאלית. המיקסטייפ הזה ודומיו (השכנים והמקומיים) יהיו אחלה עזר לימודי. אה, וגם לוד…

קפצתי לשם אתמול, להפגנה השבועית שהתקיימה הפעם מול בניין העירייה. רציתי בעיקר לעשות קלוז'ר פנים-אל-פנים לפרויקט העזרה בשיעורי בית, שלא התרומם מסיבות שאינן תלויות במתנדבים הנפלאים שהביעו נכונות לבוא.3 בינתיים הקשבתי קצת לערבית סביבי, לא כבליל זר אלא כאוסף מילים שחלקן (הקטן) כבר מוכר לי. פענחתי, עם קצת עזרה מהשכן, את הסיסמה שנתפסה אצלי בראש בביקור הקודם, לפני שבועיים:

יא בּוּליס, יא חָסיס, איטלע איטלע פיל תָרחיס!4

הצלחתי לפענח, עם קצת עזרה ממוח הכוורת בטוויטר, סיסמה אחרת, חדשה, שהתקבלה בחיוכים והתלהבות:

מין אל-ליד לאל-קהאר (??), אינתיפאדה איתנצאר!5

אז יצאתי לכיכר, והפגנתי נוכחות, אבל לא הייתי במצב-רוח צעקני. מוזר, כל השבוע, כשהייתי בבית, לבי היה בכיכר. אך כשסופסוף הגעתי לכיכר, חשבתי בעיקר על המרמיטה העייפה והילדים הצמאים לצומי. אז ויתרתי על ההופעה של סיסטם עאלי,6 ואחרי ההשכבה נזלתי עם המרמיטה על הספה מול סרט תיעודי על נזירים בודהיסטים שעברו שנים של עינויים בשבי הסיני ויצאו שפויים, מחייכים וחומלים, ואחרי זה עברתי לקולוניאליזם התרבותי המרתיח של "הסמוראי האחרון", עם טום קרוז שבא מהאימפריה ולומד תוך חודשיים להיות סמוראי טוב יותר מהיפנים.7

בדיעבד, הבנתי שאולי הלכתי להפגנה אתמול בעיקר כדי למצוא פואנטה לפוסט הזה, שמתבשל אצלי כבר שבוע. חיפשתי, ומצאתי. כי אחד מהילדים שעמדו תלויים על גדר הברזל של חצר העירייה וצעקו במקהלה החזיק שלט פשוט שלא היתה עליו אף מילה, באף שפה, רק דגל טוניסיה ולצידו דגל מצרים.

ואז הבנתי לפחות השלכה אחת של המהפכה השמחה, הסולידרית ונטולת האלימות שחוגגת כבר שבועיים של שחרור בכיכר: הם החזירו למילה אינתיפאדה את משמעותה המקורית: התקוממות עממית. הם מתווים ומדגימים דרך חדשה לצעירים (ולמבוגרים) במזרח התיכון, בעולם הערבי ובעולם כולו שסובלים מדיכוי מכל סוג – כלכלי, חברתי, תרבותי, פוליטי. יהא אשר יהא בהמשך, ניצחון העמידה העממית הנחושה והסולידריות החברתית, אל מול ניסיונות דיכוי אלימים וניסיונות פירוד ערמומיים, הוא אות ומופת ושיעור יקר ערך לכל מי שרק מוכן להתבונן וללמוד, ואופק בהיר של תקווה למי שעוד רוצה להאמין ביכולתה של החמלה לשנות את העולם.

Photo by: Larissa Riahi

  1. במו עיני ראיתי סרטונים של מפגינים שמגוננים בגופם על שוטרים שתפסו, אחרי שהחרימו מהם את תעודות הזהות המשטרתיות. []
  2. זוֹזוֹ ראתה את התמונה שלו בטוויטר שלי ושאלה: אבא, זה אתה, נכון? []
  3. יכול להיות שהפרה רצתה להניק יותר משהעגל רצה לינוק, ואולי זה סתם לא הסתדר טכנית. היתה אדווה, בכל אופן []
  4. יא שוטר, יא מנוול, לך מפה, יש אישור []
  5. מלוד ועד קהיר, האינתיפאדה מנצחת [תנצח?] []
  6. אפרופו היפ-הופ מהפכני; ורבאק, שמישהו יבנה להם כבר אתר! []
  7. I come down from the upper class to mend your rotten ways… []