פוסטים שתויגו בנושא: 'צומת רמלוד'

שידור חוזר: אל מול אומה מתעוררת

הפוסט הזה, והבא אחריו, פורסמו במקור בימי התקווה והלהט בשיא קיץ 2011.

שניהם עלו לי בראש לאחרונה, בנסיבות שונות שאסביר בקצרה.

היות שארכיון הבלוג עדיין תקוע בדרך, ומי יודע מתי יגיע, אני מעלה אותם בגרסת טקסט עירומה – בלי קישורים, בלי תגיות, בלי פוסטים קשורים, בלי תגובות…

לא אידיאלי, אני יודע, אבל אין לי זמן להתעסק בזה, ועדיין חשוב לי שהדברים ייאמרו. שוב.

למה זה כ"כ חשוב לי? שאלה טובה. לא כדי להגיד שאמרתי לכם – למרות הפיתוי הראשוני – ולו רק כי לי עצמי לא ברור בדיעבד מה בדיוק אמרתי אז, וכמה נבואה היתה בזה. גם לא כדי להתנגח – ושוב, למרות שאני מעלה את הדברים בתגובה לאמירות של פעילי #j14 מרכזיים שהפכו מאז לפונקציונרים פוליטיים.
אני רוצה בעיקר להדהד את הדברים כמו שנאמרו – כמו שנחוו – ברגע ההוא בזמן, ומשאיר לכל קורא להסיק מסקנות משלו לגבי מה היה אז, מה היה מאז, מה השתנה ומה לא.

יאללה, לביצה.

להמשך קריאה »

הצעקה לחיים של נשות רמלה

המון זמן לא הייתי בהפגנה. האחרונה שזכורה לי היתה בינואר בשכונת התקווה, עם היוודע ההחלטה לפנות אותו, כשתושבים מהשכונה צעדו שכם אל שכם עם פעילי שמאל וערבים – וחטפו מכות ומעצרים כמו ערבים. (איכשהו, אני לא מצליח להתנער מהחשד שיש קשר בין המסר הברור והתקיף שהעבירה אז המשטרה, לבין דעיכת טרנד הסולידריות בשכונה והשיבה לנראטיב המוכר והמאוס של הסתה ושנאת הזר.)

להמשך קריאה »

כשהתעורר, הדיכוי עוד היה שם

כותרת הפוסט הזה הופיעה לראשונה כציוץ, בבוקר שאחרי ההפגנה הגדולה האחרונה, מסיבת הסיום של הקיץ שבו אקטיביזם היה השחור החדש. היום, ארבעה שבועות אחרי, היא אקטואלית מתמיד, כתמיד.

להמשך קריאה »

מאהל לוד עולה ליגה, ישר למשחק העונה

שישה ימים עברו מאז הפגנת הדיור הציבורי בלוד. שלושה ימים בלבד נשארו עד תום אישור השהייה של מאהל לוד. ורק עכשיו הצלחתי להתפנות לכתוב על זה משהו חפוז.

לשמחתי, הדי ההפגנה ושוועת משתתפיה כבר לא תלויים בי כדי להישמע: דיווחים על ההפגנה התפרסמו בינתיים באתר J14 (הנה הן באות, הפנתרות מלוד) ובעבודה שחורה (מחאת האוהלים, בלוד אין ברירה), והגיעו גם לוואלה! (משפחות יפלשו למעון בלוד) ולYNET (מזרנים, ופרחים לשוטרים: חסרי בית הפגינו בלוד). וסחתיין על הנימה האוהדת והמזדהה, והפרחים לצוות התקשורת הנמרץ של המאהל.

מבחינתי, היה מרשים ומרגש לראות את יושבי המאהל משמיעים סוף-סוף את קולם אחרי חודשיים של אלם מבעבע שכפו על עצמם – ועוד עושים את זה בצורה כל כך יפה, יצירתית, חיובית ולא-אלימה, למרות הזעם והמצוקה, והתסכול על הפלישה שסוכלה.

להמשך קריאה »

לוד: הפלישה שלא תהיה. בינתיים

הפוסט הזה לא היה אמור להיכתב עכשיו, חצי לפני חצות באמצע שבוע מהאינטנסיביים בחיי.

הוא לא היה אמור להיכתב עכשיו, כי השלב הפומבי, שלב האידיאולוגיה והרטוריקה, היה אמור להגיע רק בסוף השבוע, עד שהוקדם במפתיע.

עכשיו היה אמור להיות שלב השו-שו, שלב הדיבורים הפרטיים והמעשיים, שלב העשייה שלקראת.

שלב שהתחיל לפני שבוע, אל מול עיניי המשתאות, ונגמר בחטף אתמול כשאיזה טמבל חשף את כל הפרטים בקבוצת פייסבוק ציבורית. (השאלה אם עשה את זה מכוונת זדון או מטיפשות נשארת פתוחה בינתיים, כדרכן של שאלות כאלה.)

אז אתחיל הפעם מהסוף, מהחלק הכי חשוב: קריאה לפעולה. אחרי זה אקפוץ להתחלה, לקריאת רקע.

סוף סוף, לוד יוצאת לרחובות! בואו בהמוניכם.

מחר בשעה 18:30 יצאו משפחות מחוסרות דיור ממאהל לוד, ויבואו על ילדיהם ומיטלטליהם המעטים לבית דירות ציבורי במרכז העיר, שעומד ריק על 80 דירותיו זה ארבע שנים.

הדרישה שלהן פשוטה: קורת גג. הפיתרון נמצא בהישג יד, בבניין הזה ובאחרים שעומדים ריקים. אחרי חודשיים במאהל, נמאס ל14 המשפחות החיות בו לשבת בשקט, וההפגנה היא מחווה לא-אלימה שמטרתה להצביע על האבסורד המתמשך שבמצבן.

אם אתם יכולים, אם אתם גרים בסביבה, אם אתם עוברים באזור, אם בא לכם לקפוץ לפריפריה  המרכזית מכולן, ואחת המוחלשות ביותר, חמש דקות מבן-גוריון – בואו.

המאהל נמצא בשד' ירושלים פינת רח' ז'בוטינסקי בלוד. המבנה הריק נמצא ב"כיכר קומנדו" שברח' דוד המלך, במרכז (החדש) של העיר, לא יותר מקילומטר מהמאהל.
ולחדשות בהרחבה, או כמו שאומרים בדאב: ריוַוייייינד!

להמשך קריאה »

קרב בלימה על הישגי המחאה

אפשר לחשוב – ויש שטעו לחשוב – שזה נגמר: חגגנו מסיבת סיום, התקשורת של ההון והשלטון איבדה עניין, החופש הגדול נגמר, אוהלים עומדים ריקים, זמירות ציניות נשמעות מכל עבר…

או לפחות אפשר היה לחשוב ככה רגע אחרי העצרת הענקית והמבוזרת במוצ"ש, שהיתה ההפגנה הגדולה בהיסטוריה של כל אחת מהערים שבהן נערכה. השאלה שחזרה מפי כל (כל אלה שלא נסחפו באופוריה אל זרי הדפנה, לפחות) היתה: יופי, ועכשיו מה?

אלא שאז בא השלטון הישראלי, בסכלותו ובחוסר סבלנותו, ירה לעצמו שוב ברגל – ונתן לנו הזדמנות פז לדחוף את המאבק החברתי לפאזה חדשה, רדיקלית יותר. כי אחרי שהתעלמו מאיתנו (ע"ע חוק הוד"לים) וצחקו עלינו (ע"ע סושי ונרגילה וכו'), הטמבלים בחרו דווקא ברגע הזה כדי לעבור לשלב השלישי ולהילחם בנו. עוד מאמץ קטן, ונוכל להתחיל ולהריח את השלב הרביעי – זה שבו אנחנו מנצחים.

ולחדשות בהרחבה…

להמשך קריאה »

חיים, משבת לשבת

בפוסט הקודם ניסיתי להאיר כמה מהסתירות והנקודות העיוורות של המאבק החברתי. יצא שהפוסט ההוא נכתב בדיוק במקביל לפיגוע המדמם באילת, והתפרסם ממש עם תחילת התגובה הישראלית הפבלובית כמעט – הפצצה על עזה, למרות שהראיות שקשרו את מבצעי הפיגוע לעזה היו קלושות במיטבן, והתערערו עוד יותר מאז.

(כבר לינקים? עוד לא אמרת שלום כמו בנאדם)

פעולת "תג המחיר" (ציטוט של שר הביטחון שלכם) המדממת בעזה הבהירה – לכל מי שעוד ניסה להתעלם – שהפיל באוהל חי ובועט, ומתמצה אולי בשאלה מהם גבולות הצדק החברתי שעליו מדובר פה, אם לצדק יכולים בכלל להיות גבולות. הלמות תופי המלחמה ופיצוציה, שהרעימה בעזה ובדרום ישראל, עוררה מרבצן תגובות "פוליטיות" ישנות מכל הצדדים וחשפה את הקרעים (והתפרים הנוחים להיפרם) שמאחורי הברית ה"א-פוליטית" של מחאת האוהלים.

ועדיין, המחאה היטלטלה, אבל לא נשברה. ואולי להפך, הוכיחה שהיא יכולה להמשיך למרות (או בזכות?) המבוכה, הסתירות המובְנות והיעדרו של דגל אחד, אחיד וחד-משמעי. (פוסט מומלץ, מרענן ומעודד.)

להמשך קריאה »

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על צדק

(כותרת חלופית למתחכמים במיוחד: על מי אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על "אנחנו"?)

ולפעמים, אפשר לראות בבירור שהמנעד בין אופוריה לציניות הוא עניין של בחירה.

אחרי שזיהינו את נקודות הקיצון, אשתדל לא להיסחף לאף אחת מהן, אלא לחתור אל האמצע. אבל אני לא מבטיח שאעמוד בזה.

הפוסט הזה החל להתגלגל אצלי בסוף השבוע שעבר. הוא נולד כעדכון מדאיג ממאהל לוד, עם הפניה לרקע נוסף וניסיון להצביע על המגמה המסתמנת לדעתי. המציאות לא שקטה על שמריה מאז, אבל הנקודות שהטרידו אותי אז נשארו בעינן – ומה שלא זורם, מתעפש והופך למדגרת יתושים.

אז עם כמה שפחות אופוריה וכמה שפחות ציניות, אנסה להציג עדויות ואבחנות מכמה נקודות אפלות בשולי האור המהפכני הגדול, כמה סתירות מציקות בשולי הססמאות, שמעלות שאלות כמו: מי זה בדיוק ה"עם" הזה ש"דורש צדק חברתי"? ומה בדיוק הוא דורש?

להמשך קריאה »

במאהל לוד לא רוצים מהפכה, רק לחיות בכבוד

כמו שציינתי בפוסט הקודם, ביום חמישי נתקלתי במקרה במאהל מחאה שהוקם בלוד. כשחיפשתי איזשהו אזכור למאהל הזה ברחבי הרשת, לא מצאתי כלום בעיתונות המיינסטרים וגם לא בשידורי המהפכה, רק הודעה בפורום נידח שסיפרה על הקמת המאהל, ותגובה של מישהו שקיווה שהם "לא ילכלכו שוב את העיר עכשיו שמאיר ניצן ניקה אותה".

אז ביום שישי הודעתי בטוויטר על קיום המאהל ומיקומו, ורק אתמול (ראשון) הצלחתי להגיע אליו. משראיתי שאף אחד אחר לא התייחס למאהל הזה עדיין, לא נותר לי אלא להתחפש לסוג-של-עיתונאי, להצטייד במחברת ובמצלמה, ולהביא כמה מראות וקולות מחאה מהעיר שהחבר'ה של ביבי קראו לתל אביבים לעבור אליה במקום להתבכיין – אחת הערים הכי מצוקתיות בישראל אם לא ה-, חמש דקות מבן גוריון ועשרים דקות מרוטשילד (כשאין פקקים).

להמשך קריאה »

אל מול אומה מתעוררת

לא תכננתי לכתוב את הפוסט הזה עכשיו. אולי בערב, והוא גם היה אמור להיראות אחרת.
אבל הדמעות, הן זולגות מעצמן, ובמילא אני לא מסוגל לעבוד, או לאכול, בקושי לנשום. וכבר שחררתי ציוץ אחד הבוקר, אז לפני שאתפזר שוב בטוויטר, אני מנסה לאסוף את עצמי פה.

אז כן, חזרתי להציץ בטוויטר בימים האחרונים, במיקוד זהיר ככל האפשר. כמה אפשר לעמוד מנגד כשהחלום שלך, התקווה הנואשת שלך, קורמת עור וגידים – כאן, מעבר לפינה.

אז הצצתי אתמול בטוויטר, וראיתי שמתארגנות הפגנות בערב בכל המאהלים נגד הספין המתרקם של ביבי וחבורת הון-שלטון. הספיק לי עוד דפדוף קצר במורד הריטוויטים כדי למצוא הפגנה קל"ב – ברמלה, אצל משפחת אל עג'ו שחרב הפינוי מחורבת הדיור ה"ציבורי" שלהם מתהפכת מעל ראשם בימים אלה ממש, וריחפה מעל ראשם "עוד לפני שזה נהיה טרנדי".

להמשך קריאה »

העמוד הבא »