מה שעשינו בארבעים ושמונה
ביום שני שעבר, בעיצומה של הסופה הגדולה, הרסו רשויות מדינת ישראל שבעה בתים בלוד. ביקרתי שם בשבת, ואני מרגיש מחויב לכתוב על מה שראיתי שם, לתת קול לאנשים ששמעתי שם, ולנסות להתריע על המגמה המסתמנת.
המרמיטה מקפיצה אותי למקום, וממשיכה עם הילדים לביקור אצל חברים. אני מתקרב ברגל, ומרגיש את הרתיעה האינסטינקטיבית. אלה בדיוק השכונות שהזהירו אותי לא להתקרב אליהן.
בכניסה לשכונה, בפאתי אזור התעשייה של לוד, מתנוסס שלט ענקי: ברוכים הבאים למחנה הפליטים אבו עיד (על שם המשפחה שבתיה נהרסו). באימייל שקיבלתי מתנועת התחברות-תראבוט דובר על עצרת שתתקיים במקום; מסתבר שהנוכחים ערבים כולם – כמעט: יחד איתי מגיעה מכונית עם שלוש נשים יהודיות מבוגרות, ואחרי זמן קצר מגיעים שלושה פעילים מסולידריות שייח ג'ראח הבלתי-נלאים. אני מזהה בין הנוכחים את אנשי דהמש. האווירה שונה משהיתה בביקורים אצלם. שם הרי עוד יש תקווה, עוד יש בתים.
מאוהל המחאה לא רואים את הבתים שנהרסו, אבל אפשר להרגיש את המועקה וההלם. ריאד, בעל אחד הבתים, לוקח אותנו לראות את זירת ההרס. לא רחוק משם נראים מגדלי "גני אביב", השכונה שדודי אפל הקים שלא כחוק על אדמות חקלאיות, והוכשרה בדיעבד. שם אפשר, פה לא.