השבוע נודע לי לגמרי במקרה על יום הולדתו התשעים של מורה האי-אמונה טימותי לירי. זאת לא יותר מסינכרוניסיטי משעשעת עם הפוסט הזה, שנולד בכלל כהערת שוליים לפוסט שנכתב הלילה ויפורסם מחר אינש-אֶלה.
הקדשתי להערה הזאת פוסט שלם כי אני רוצה להציג תרגום מלא (ובלעדי!) של טקסט קצר של לירי שהיה אחת העצות המועילות והמכוננות ביותר שקראתי אצלו או בכל מקום אחר. הקטע הקצר והפשוט הזה שחרר אותי מלופ שנתקעתי בו פעם אחר פעם, ועיכב אותי מלשחרר התניה הרסנית ולהתפתח הלאה.
אאוטינג מרעיש: אני הוא אחד שהיה שם וחזר.
.
(הדיון מתחיל כאן, לבעלי סבלנות של ברזל והרבה זמן פנוי.)
.
(כן, כבר כתבתי על זה פעם; לפני שנתיים, ליתר דיוק, בשלב האקספוזיציה.)
.
-"אבא, איפה היית כשהעבירו את חוק המאגר הביומטרי?"
-"ניסיתי להתפרנס, מותק, לקחתי שלושה פרויקטים במקביל. היה חופש גדול. הלכנו לקרקס…"
גל מור כבר עורר אותי לרגע מחרגוני, וכמעט התכוונתי לכתוב שגם אני לא אתן להם את האצבע שלי.
עד שנזכרתי שכבר יש להם אותה. עשר שנים.
ובכל זאת, בהנחה הסבירה שהם איבדו אותה, או לא יצליחו להמיר לפורמט…
how you're gonna come?
with your hands on the screener
or on the trigger of your gun?
זה התחיל בבדיחה שהפכה לחפירה קטנה בתגובות אצל דאלי, ולפני שכולנו ניפול שם לבור אני מעביר את המחשבה החצי-אפויה הזאת לכאן.
טוב נו, אני עושה את זה כדי להעביר אחורה את פדיחת הפוסט הקודם.
.
דאלי ביקש מהקוראים שלו בקשה פשוטה: אנא הזדהו, ספרו קצת על עצמכם.
אצלי (ולא רק אצלי) הבקשה הזאת עוררה רתיעה אינסטינקטיבית, אם כי ראיתי שהיו קוראים שנענו לה בהתלהבות.
.
פתאום נזכרתי שהיום יום השנה לרצח קנדי (פתאום עלק… ועוד אומרים שג'וינטים דופקים את הזיכרון), וזאת נראית לי הזדמנות as good as any לפבלש סופסוף סיפור מד"ב (?) מפרי עטי שאני זומם להעלות לפה מאז פתיחת הבלוג, ואיכשהו לא הסתייע.
האמת שלפני חודש כבר פתחתי פוסט והתחלתי לכתוב הקדמה, ואז כמובן האקספלורר קרס וירדתי מזה. אז הבנתי את הרמז, בלי הקדמות ובלי עדכונים. רק אציין שכתבתי אותו לפני חמש שנים אחרי שהרעיון התבשל בי מאז ימי גיא צלמוות העליזים. הסיפור פורסם בגיליון מס' 2 של כתב-העת למד"ב מקורי חלומות באספמיה, ונהנה מעריכתה המשובחת של ורד טוכטרמן. הייתי שמח להגיד שזה הסיפור היחיד שפרסמתי בחיי, אבל האמת היא שזה פחות או יותר הסיפור הראוי היחיד שכתבתי בחיי.
* * *
האגדה על הקרב בשדה השעועית
"זה עידן האימה, בנאדם, חשכת ימי הביניים. תפקח את העיניים, קלוט את הדינמיקה הקוסמית. היינו ממש קרובים למסה הקריטית בשנות השישים. פעמנו בתדר הנכון. שלחנו סימן חיים החוצה. גורדייף היה אוהב את זה. סוף סוף היו חיים על כדור הארץ."
פרופסור טימותי לירי נודע (לשמצה?) בעיקר כ"גורו הLSD " של ההיפים, ולאור זאת אף זכה בתואר "האיש המסוכן ביותר באמריקה" מטעם הFBI . אפילו בחנויות ספרים אזוטריות הספרים שלו מאוחסנים במדף "ספרות סמים", אבל מי שקורא בהם קצת מבין שסמים משני-תודעה היו מבחינת לירי רק אמצעי (רב עוצמה אמנם) אחד מני רבים להשגת המטרה – מהפכה תודעתית.
.
חוץ מסמים, לירי בחן בהתלהבות אמצעים נוספים: בתקופת המסעות לחלל בשנות השבעים הוא התלהב מהעובדה שאחוז גדול מהאסטרונאוטים חוו "מצבי תודעה משתנים" (או "חוויות מיסטיות") באפס כבידה. הוא פיתח תיאוריה [יש גם תרגום לעברית; כבוד] שלפיה היציאה מכוכב-הרחם לחלל תאפשר קפיצת מדרגה באבולוציה של התודעה. בשנות השמונים הוא הבין שהכיוון לצעד הבא אינו החלל החיצון אלא החלל הקיברנטי. בהתאם לכך ערך מחדש את ספרו שעסק בפסיכולוגיה של עידן החלל, Exo-Psychology , והתאים אותו לעידן המידע תחת השם Info-Psychology . לירי חקר את האפשרויות הפסיכולוגיות הגלומות בתקשורת ממוחשבת ובמציאות מדומה. הוא ראה באמצעי התקשורת, כל אמצעי תקשורת, הרחבה של מערכת העצבים הפרטית, וחזה השפעות מרחיקות-לכת לרשת עולמית המאפשרת למוח האנושי לקלוט שפע עצום של מידע וליצור קשר עם אנשים ברחבי העולם לפי בחירתו. ראיתי פעם סרט בערוץ 8 שבו הוא יושב עם מצלמת רשת ועורך וידיאו-צ'אט עם קן קיזי, עוד אחד מהאבות המייסדים של המהפכה הפסיכדלית, ושני הקשישים המקומטים מתלהבים כמו ילדים. "זה בדיוק מה שחלמנו עליו", אומר לירי לקיזי. מרוב התלהבות הוא הכריז בתחילת שנות התשעים ש"מחשבים הם האסיד של העשור שלנו".
.